בשני השיעורים הקודמים עסקנו בגדר הנזירות. בשיעורים אלו ראינו את שיטת מהר"י בסאן וסיעתו כי בקבלת הנזירות האדם מקבל על עצמו את איסורי הנזירות, ואת שיטת המהרי"ט וסיעתו כי בקבלת הנזירות האדם מחיל קדושה על עצמו – מגדיר את עצמו כנזיר, וכתוצאה מכך הוא נאסר בכל איסורי הנזירות. בשיעור זה נעסוק בדברי רבי שמעון שקופ החולק על הבנות אלו ומציע דרך אחרת בביאור גדר הנזירות.

רבי שמעון שקופ מקשה שתי קושיות על שיטות אלו. קושייתו הראשונה מבוססת על סוגיית הגמרא בפרק ראשון בנדרים המבארת היכן קיים איסור 'בל תאחר' בנזירות:

בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה? כיון דאמר 'הריני נזיר' הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל. באומר 'לכשארצה אהא נזיר'. ואי אמר כשארצה ליכא בל תאחר? אמר רבא: כגון דאמר 'לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר', דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר, מידי דהוה 'האומר לאשתו הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי' אסורה לאכול בתרומה מיד, אלמא אמרינן כל שעתא ושעתא דילמא מיית, הכא נמי לאלתר הוי נזיר, דאמרינן דילמא השתא מיית. רב אחא בר יעקב אמר: כגון דנדר והוא בבית הקברות. [נדרים ג:-ד.]

רבא אומר שאיסור 'בל תאחר' קיים בנזירות כאשר אומר 'לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר', הואיל והוא מחויב להתחיל מיד להיות נזיר מחשש שמא ימות. רב אחא בר יעקב אומר שהאיסור קיים כאשר נודר נזירות בעודו בבית הקברות, הואיל והוא מחויב לצאת מבית הקברות כדי שתתחיל "נזירות דטהרה".

מסוגיה זו מקשה רבי שמעון שקופ על ההבנות דלעיל בגדר הנזירות:

הנה לג' פירושים אלו לא אבין איך יפרשו הך דינא דלא אפטר מן העולם, וכן הא דמוקי רב אחא כגון שנזר בבית הקברות, דזה ודאי אי אפשר לומר שמקדיש ומתפיס קדושה על גופו לנזירות בזמן שאינו מסוים, וכן למהר"י בן לב בכהאי גוונא על היין, ולמהר"י באסאן על אבריו, דממה נפשך: אם מהני דיבורו והתפסתו שבעל כרחך נתקדש גופו באיזה זמן, כמו במקדש אחת מחמש נשים דנתפסין קדושין באחת מהן, היו אסורים עליו איסורי נזירות מספק שמא עכשיו הוא נזיר, ואם לא מהני דיבורו והתפסתו, מאיזה טעם יחול עליו החיוב לקבל עליו מחדש נזירות. [חידושי רבי שמעון שקופ נדרים סי' ב]

לדבריו, אם הנזירות היא חלות אותה מחיל האדם, בהכרח היא אמורה לחול בזמן מסוים. לכאורה, לפי זה, אם אכן קבלת הנזירות בלשון 'לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר' או קבלת הנזירות בבית הקברות אינן מחילות חלות לזמן מסוים – מה מחייב את האדם לקבל על עצמו נזירות, וכתוצאה בכך אם אינו עושה זאת הוא עובר ב'בל תאחר'?

רבי שמעון שקופ דוחה הצעה ליישב את קושייתו:

וזה ודאי דוחק לומר שנתפסת בו קדושה כזו שיהיה נזיר בזמן מן הזמנים, דכל קדושה היא דנשתנה עכשיו הדבר, ובכהאי גוונא לא נשתנה הדבר עכשיו כלל כיון דמותר בכל דבר. [שם]

הצעה זו מבוססת על הנחה שאין מניעה מלהחיל חלות שאינה לזמן מסוים, אלא החלות היא "שנתפסת בו קדושה כזו שיהיה נזיר בזמן מן הזמנים". רבי שמעון שקופ חולק על הנחה זו, ולטענתו לא שייך להחיל חלות באופן זה.

קושייתו השנייה של רבי שמעון שקופ מבוססת על דברי המשנה בפרק שני בנדרים:

יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד? אמר 'הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל' ואכל, חייב על כל אחת ואחת. 'שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל' ואכל, אינו חייב אלא אחת. [נדרים יז.]

מבואר במשנה שנזירות חלה על נזירות.

רבי שמעון שקופ מקשה מדין זה על ההבנות דלעיל בגדר הנזירות:

וכן קשה במה דאמרינן לקמן דיש נדר בתוך נדר... דאיך שייכת קדושה כפולה שנאמר שעל ידי זה הוא חייב למנות שתי נזירות, וכמו דלא שייך קדושה כפולה כן לא שייך איסור כפול שיאסר שתי פעמים בזמן אחד ביין או גופו ליין. [חידושי רבי שמעון שקופ, שם]

לדבריו, אם אכן הנזירות היא חלות, מהי המשמעות של החלת חלות על חלות קיימת?

קושיה זו מתעצמת לאור פירושו של הר"ן לדין זה:

וחייב על כל אחת ואחת דאמרינן לומר דחייב לנהוג נזירות על כל קבלה וקבלה, וכי אמר 'הריני נזיר הריני נזיר' דחייב שתי נזירות ומונה שלשים יום ומביא קרבן וחוזר ומונה שלשים יום ומביא קרבן, ונפקא לן בגמרא מנזיר להזיר. וקרי ליה להאי גוונא נדר בתוך נדר, לפי שהנזירות שניה היא חלה בתוך זמן הראשונה אלא שאי אפשר לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה, דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול לאחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן, וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא, אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא, ומשום הכי קתני יש נדר בתוך נדר. [ר"ן שם, ד"ה יש נדר]

הר"ן מבאר שדין 'יש נזירות בתוך נזירות' מלמד שהנודר שתי נזירויות צריך לאחר השלמת נזירות אחת למנות נזירות נוספת. אם אכן נזירות היא חלות של קדושה או של איסור, מדוע המחיל על עצמו שתי חלויות של נזירות מחויב למנות שתי נזירויות זו אחר זו?

מחמת קושיות אלו טוען רבי שמעון שקופ שיש לבאר את גדר הנזירות באופן שונה:

ועל כן נלענ"ד דנזירות הוא קבלה על עצמו להתנהג בפרישות מן היין ומכל הדינים האמורים בתורה לענין נזיר, וענין קבלה זו הוא על עצמו כמו נדר, וכשמקבל עליו בלשון זו אמרה תורה שחייב הוא לקיים מוצא שפתיו, ואם לא יקיים הזהירתו תורה מלבד הלאו דבל יחל דברו בלאוים מיוחדים על יין וטומאה. [חידושי רבי שמעון שקופ, שם]

לפי דבריו, קבלת הנזירות ביסודה אינה החלת חלות אלא התחייבות לקיים את ניהוגי הנזירות: להימנע משתיית יין, מתגלחת ומטומאה למת[1].

על פי הגדרה זו מבאר רבי שמעון שקופ את הסוגיות מהן הקשה על הבנותיהם של מהר"י בסאן ושל המהרי"ט:

על פי זה נראה לי באומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שמקבל עליו להתנהג בפרישות פעם אחת בחייו, וכיון שלא פירש באיזה זמן אי אפשר שיהיו עליו דיני נזירות, דרק באומר היום מיד חלין עליו כל דיני תורה. אבל מ"מ הוה קבלה לנזירות ככל קבלות נזירות, דכל נזיר אינו מתפיס בו קדושה ורק מקבל על עצמו בכה"ג להתנהג בנזירות, ומשום הכי מחויב לקיים דבריו להתנהג בנזירות פעם אחת, וכל זמן שאיננו מתנהג אינו עובר רק משום בל תאחר ככל מאחר נדר... ומשום הכי גם בנדר בבית הקברות אף שאינו חל עליו עכשיו שום תואר קדושה, אבל כיון שקיבל עליו להתנהג בנזירות מעתה, אף שאינו יכול לקיים עכשיו מחויב לקיים דברו להתנהג בנזירות מיד כשיצא מבית הקברות.

[חידושי רבי שמעון שקופ, שם]

ומשום הכי שייך שפיר שתי נזירות בבת אחת, כמו שאם יתנדב אדם לפרנס עני יום אחד ומיד ידור פעם שני לפרנס עני יום אחד אז מחויב לפרנס שני ימים, וזה הוה ממש כנודר להביא שני קרבנות, וכמו שחייב עכשיו לקיים נזירותו משום נדר הראשון כמו כן הוא חייב עכשיו לקיים נדרו השני, אלא שאי אפשר לו לקיימם בזמן אחד כמובן, ועל כן צריך לקיימם בשני זמנים. [חידושי רבי שמעון שקופ סי' יג]

לדבריו, קבלת הנזירות היא התחייבות לנהוג את ניהוגי הנזירות, ולכן קבלת נזירות קיימת גם בחלות שאינה חלה בזמן מסוים (כגון באומר 'לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר' או בנודר נזירות בבית הקברות). כמו כן, יש משמעות לקבלת נזירות על נזירות: האדם מתחייב לנהוג במנהגי הנזירות פעם אחת, והוא מתחייב לנהוג במנהגי הנזירות פעם נוספת. בשל כך, האדם מתחייב לקיים את שתי התחייבויותיו: למנות שני מנייני נזירות זו אחר זו.

הגדרה זו, כי קבלת הנזירות היא התחייבות של האדם הנודר לנהוג במנהגי הנזירות, עולה מתוך דברי הירושלמי.

דברי הירושלמי אמורים ביחס למשנה המבארת את דין 'הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר':

'הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן', התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן – משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו. 'הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר', התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן – מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו. [משנה נזיר יג:]

הירושלמי כותב על כך:

רבי יודה בעא קומי רבי יוסי: ותקדם נזירותו לנזירות בנו? לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: 'הרי זה עולה לאחר שלשים יום', מכרה בתוך שלשים יום מכורה והקדישה קדשה. אמר: לא באומר 'הרי זו' דילמא באומר 'הרי עלי', והאומר 'הרי אני' כאומר 'הרי עלי'.

[ירושלמי נזיר פ"ב ה"ט]

רבי יודה שואל, מדוע כאשר אמר 'הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר' – "מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו"? הרי הנזירות הראשונה חלה עליו, ואם כן כיצד הנזירות האחרת יכולה לקטוע אותה? רבי יוסי משיב לרבי יודה: "לא באומר 'הרי זו' דילמא באומר 'הרי עלי', והאומר 'הרי אני' כאומר 'הרי עלי'".

רבי שמואל רוזובסקי כותב בביאור תשובתו של רבי יוסי:

ונראה דהירושלמי כאן אתא למימר דהביאור בנזירות הוא כהגרש"ש ולא כהמהרי"ט, דאי נזירות הוא שמיחל קדושת נזירות על עצמו, אם כן הווה ליה כאומר 'הרי עלי עולה', שמקבל על עצמו להביא קרבן... ומשום הכי באמר 'הרי נזיר כשיהיה לי בן ונזיר' חשיב קדמה נזירותו לנזירות בנו, כיון דנזירות בנו אינה חלה אלא כשיוולד לו הבן. מה שאין כן אי עניין נזירות היא כאומר 'הרי עלי' וכהגרש"ש, אם כן חל עליו מיד חיוב ניהוג נזירות על הזמן דלאחר לידת בנו... וחשיב קדמה נזירות בנו לנזירות עצמו, ומשום הכי כשנולד לו בן מפסיק נזירות עצמו ומונה לנזירות בנו דהיא קדמה. [חדושי רבי שמואל נדרים סי' ד אות ד]

לפי דבריו, תשובתו של רבי יוסי היא שנזירות אינה חלות אלא התחייבות. בשל כך, הואיל וההתחייבות לנזירות לאחר לידת בנו קדמה, בכוחה לקטוע את ניהוגי הנזירות הנובעים מהקבלה שנאמרה לאחריה.

לחזון איש דרך אחרת בביאור דין 'יש נזירות בתוך נזירות':

לכן נראה דאמרינן ב'הריני נזיר היום, הריני נזיר היום' דמונה שתים, אף על גב דאיהו קאמר 'היום', ומה סברא היא לו, והלא איהו היום קאמר, ומה נזירות על נזירות שייך הכא. אבל פירוש הדברים נראה, דהאומר 'הרי נזיר' אינו במשמעות לשונו איסור הג' מינים שלושים יום, אלא שמקדיש גופו בקדושת נזירות, וכיון שנתקדש גופו חל עליו כל דין תורת הנזיר... ואינו יוצא מקדושתו עד שימנה ל' יום כמשפט התורה, וכמו כן נזיר שקיבל נזירות מן הדין היה שאין קדושה ב' חלה עליו, ובזה אשמועינן קרא ד'נזיר להזיר', דגם קדושה ב' חלה עליו, וזה ידעינן מסברא שאין הימים שמונה לנזירות הראשונים עולים לו לנזירות השנייה, והוי נזירות הב' עליו כמו בנזיר שנצטרע ואינם עולים לו למניין עד שימצא ימים הראויים למניין.

[חזון איש יו"ד סי' קלו ס"ק ה]

החזון איש מבין את גדר הנזירות בדרכו של המהרי"ט, שנזירות היא החלת קדושה על עצמו. על פי זה מבאר החזון איש שחידוש התורה ש'יש נזירות בתוך נזירות' הוא כי אדם יכול להחיל שתי קדושות על עצמו, וכך האדם מתחייב בשני מנייני נזירות. בשל כך, הואיל ואי אפשר לקיים את שני מנייני הנזירות באותו הזמן, האדם מתחייב למנות נזירות שנייה לאחר סיום המניין הראשון.

דברי החזון איש מבוססים על הבחנה בין חלות הנזירות לבין מניין הנזירות: המקבל נזירות מחיל על עצמו את קדושת הנזירות, וכתוצאה מכך הוא מתחייב לנהוג (בסתם נזירות) שלושים יום במנהגי נזירות. בשל כך, התורה מחדשת שאמנם ניתן להחיל שתי חלויות באותו הזמן, אך כתוצאה מכך האדם מתחייב בשני מנייני נזירות זו אחר זו.

החזון איש מבאר על פי דרכו גם את דין 'הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר' שהובא לעיל:

ולכאורה תמוה, דנראה דאין נזירות אלא לל' יום רצופין, ואם התנה שימנה עכשיו עשרה ימים ולאחר זמן ישלים ובאמצע יהיה מותר בתגלחת ובשאר דברים אין בתנאו כלום, ואיך סלקא ליה נזירות שלו בסירוגין. אלא על כרחך דשאני התם דהתפיש הקדושה בימים מפוזרות, אבל הכא הקדושה לא נפקעה ממנו לעולם אלא כן תורת הנזיר שפוגש נזירות אחרת שאין הימים האלה עולים לו. [חזון איש שם, ס"ק ז]

לפי דבריו, זהו דין מיוחד לגבי מניין ימי הנזירות: אמנם חלות קדושת הנזירות חלה, אך מניין הנזירות נקטע – עליו להשלים קודם את ימי הנזירות שקיבל על עצמו בעקבות לידת בנו, ורק לאחר מכן להשלים את המניין הראשון.