בשיעור הקודם עסקנו בגדר קבלת הנזירות. ראינו את המחלוקת המובאת במהרי"ט [ח"א סי' נג-נד] האם הנזיר מקבל על עצמו את איסורי הנזירות, או שהוא מגדיר את עצמו כנזיר וכתוצאה מכך התורה אוסרת אותו באיסורים אלו. בשיעור זה נעמיק בעניין זה ונעיין האם נזירות היא בכלל נדרי איסור או בכלל נדרי הקדש.

הרמב"ם בתחילת הלכות נזירות כותב בעניין זה דברים מפורשים:

הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר, שנאמר 'כי ידור נדר נזיר' וגו'. [הל' נזירות פ"א ה"א]

מבואר בדבריו שהנזירות היא בכלל נדרי איסור.

הגדרה זו מתאימה לתפיסתו של המהר"י בסאן הרואה בקבלת הנזירות החלת איסור חפצא על איברי גופו מהמעשים האסורים לנזיר:

והנלע"ד בענין הנזירות אי הוי איסור גברא או איסור חפצא... שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר מהנדרים, אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן אבריו: ופיו לשתות יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להיכנס באהל המת, ולכן דמיא קצת לאיסור גברא, לפי שרוב אבריו או כולם אסורים בדברים אלו. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נד]

אמנם, כפי שראינו בשיעור הקודם, המהרי"ט [ח"א סי' נג] חולק וסובר כי קבלת הנזירות היא החלת 'שם נזיר' על עצמו. על פי תפיסה זו, ניתן להבין כי הנזירות היא בכלל נדרי הקדש: האדם מקדיש את עצמו להיות נזיר לה', ואיסורי הנזירות נובעים מחמת זהותו כנזיר[1].

הגדרה זו, כי הנזירות דומה במהותה להקדש, מפורשת בדברי המהרי"ט:

ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן, וממילא נאסר ואין צריך לאסור עצמו על החפץ. תדע, שאילו אמר 'הריני מושבע' לאו כלום הוא עד שיוציא עכשיו שבועה מפיו, ואם אמר 'הריני נזיר' מהני, משום דנתפסה קדושה בגופו, כדמוכח בריש פרק שני דנזיר, דבית שמאי סברי אין שאלה בהקדש, וכי היכי דאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות, דכהקדש דמי דגופו קדוש דכתיב 'קדוש יהיה גדל פרע'. ועד כאן לא פליגו בית הלל עלייהו, אלא דאינהו סבירא להו דנשאלין על ההקדש, והוא הדין נמי דנשאלין על הנזירות כמו שכתבו התוספות, אי נמי סבירא להו כרבי שמעון, כדאמרינן התם.

[שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נג]

המהרי"ט מבסס את דבריו על סוגיית הגמרא בתחילת פרק שני הדנה במחלוקת בית הלל ובית שמאי בדין האומר 'הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה':

הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, בית שמאי אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר.

[משנה ט.]

הגמרא מבארת את טעמם של בית שמאי:

בית שמאי סברי לה כרבי מאיר, דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון דאמר 'הריני נזיר' הוה ליה נזיר, כי קאמר 'מן הגרוגרות ומן הדבילה' לאיתשולי הוא דקאתי, ובית שמאי לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. [גמ', שם]

הגמרא משווה בין לנזירות להקדש, ומהשוואה זו היא מסיקה כי לפי בית שמאי כשם ש'אין שאלה בהקדש' כך 'אין שאלה בנזירות'.

תוספות כותבים בביאור השוואה זו:

דנזירות כהקדש דכתיב 'קדוש יהיה גדל פרע'. [תוס' שם, ד"ה אין שאלה]

מדבריהם לומד המהרי"ט שיש קדושה בגופו של הנזיר, והחלת קדושה זו היא יסוד קבלת הנזירות.

האתוון דאורייתא תמה על דברי תוספות, הרואים בכתוב זה מקור לכך ש'נזירות כהקדש':

דבאמת מה שכתבו התוספות בנזיר והמפרש שם, דעל כן נזירות דמי להקדש משום דכתיב 'קדוש יהיה גדל פרע', צריך עיון קצת, ד'קדוש יהיה' קאי רק אשער, וכדאמרינן בכל דוכתא דגילוח דנזיר הוי באיסור עשה ד'קדוש יהיה גדל פרע', ואם כן אין עניינו קדושה כלל רק איסור גרידא, כמו 'פן תקדש המלאה'... ועיין בקידושין (נ"ז ע"ב) דיליף להדיא איסור שער נזיר אסור בהנאה מקרא ד'קדוש יהיה גדל פרע' - 'גידולו יהיה קדוש', ע"ש. ועוד, דאפילו אם היה ביאורו קדושה ממש, עם כל זה כיון דקאי אשערות ולא אגוף הנזיר, אם כן איננו ראוי לומר דכיון דגוף הנזירות איננו קדושה, על כן מועיל שאלה אגוף הנזירות, וממילא פקעה קדושת השיער גם לבית שמאי. [אתוון דאורייתא כלל ז]

האתוון דאורייתא טוען שכתוב זה אינו מלמד על קדושת הנזירות שחלה על הגברא, אלא על איסור הקיים בשיער הנזיר. האתוון דאורייתא מבסס את טענתו על דברי הגמרא בקידושין העוסקת במקור איסור ההנאה משיער נזיר:

בשיער נזיר – מנלן? דאמר קרא: 'קדש יהיה גדל פרע שער ראשו' – גידולו יהיה קדוש.

[קידושין נז:]

נמצא כי כתוב זה כלל אינו עוסק בקדושת הנזיר אלא באיסור הנאה משערו.

תמיהה זו ביחס לדברי תוספות מעלה גם הנצי"ב, ומחמתה הוא מציע הסבר שונה להשוואה בין נזיר להקדש:

לכן נראה, דהא דבית שמאי סבירא להו דנזירות דומה להקדש, לא משום דכתיב 'גדל פרע' כפירוש המפרש ותוס' בדף ט, דזה בשיער נזיר כתיב וכדאיתא בקידושין דף נז, אלא משום דנזיר סופו להביא קרבן, והנודר בנזיר כולל בזה נדרי קרבן, משום הכי דמי להקדש.

[העמק שאלה שאילתא קלו אות ג]

לדבריו, נזירות דומה להקדש משום שהנזיר מביא קרבנות למקדש בסיום נזירותו[2].

עד כה הובאו שתי תפיסות עקרוניות בגדר מעשה הנזירות:

א.לפי מהר"י בסאן (וכן נראה מדברי הרמב"ם) מהות הנזירות היא קבלת איסורים. לפי דרך זו נראה שהשוואה בין נזיר להקדש היא מחמת קרבנות הנזירות המובאים למקדש בסיום הנזירות.

ב.לפי המהרי"ט (וכן נראה מדברי תוספות) מהות הנזירות היא החלת קדושה והגדרת עצמו כנזיר, ומטעם זה נזירות דומה להקדש.

רבי יצחק הוטנר מציע הבנה שונה בדברי תוספות:

דמזה מה שנתנה לו תורה תואר נזיר לא מוכח עדיין דגם לעניין דינא תורת קדשים עליו, אלא דמכיון דקיימא לן דשיער נזיר אסור בהנאה, ודרשינן זה... מהך קרא ד'קדוש יהיה גדל פרע', חזינן מזה דהתורה הוציאה לאיסור הנאה זה של נזיר בלשון הקדש, משום הכי הווה ליה לכל מילי כהקדש, דהווה כמו דאמרינן בריש קידושין דקידושין דינם כהקדש משום דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, והכא נמי סיבת היות הנזירות עניין הקדש הוא משום דאוסר הוא את שיערו אכולי עלמא כהקדש. [תורת הנזיר פ"א הט"ז]

לפי דבריו – בניגוד לדברי האתוון דאורייתא דלעיל – אמנם הכתוב "קדוש יהיה גדל פרע" מתייחס לשיער הנזיר (כדברי הגמרא בקידושין) ולא לגוף הנזיר, אך זה גופא יסוד ההשוואה בין נזירות להקדש: הנזיר מחיל קדושה על שערו כהקדש, ולכן דין הנזירות כדין הקדש.

נראה שביסוד הדברים עומדת תפיסה על פיה מהות הנזירות היא הקדשת השיער לשמים[3], ולכן קדושת שיער הנזיר מגדירה שנדר הנזירות דומה לנדרי הקדש.

ניתן לתמוך הבנה זו בכתובים עצמם:

לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר אלהיו על ראשו... וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו... ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא. [במדבר ו, ז-יא]

התורה תולה את איסור הטומאה בכך ש"נזר אלוהיו על ראשו"[4], והיא מגדירה שמפגש עם מת גורם לטומאת "ראש נזרו". מכאן שבשיער הנזיר יש קדושה ממשית – השיער הוא 'נזר א-לוהיו' שעל ראשו של הנזיר.

התורה מוסיפה:

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, יביא אתו אל פתח אהל מועד. [שם, יב]

הספרי [פרשת נשא פסקה לב] שואל על לשון זו: "וכי אחרים מביאים אותו, והלא הוא מביא את עצמו", והספרי מבאר: "הוא יביא את עצמו ואין אחרים מביאים אותו". אמנם, המשך חכמה מציע, לפי פשט הכתובים, הבנה שונה:

ועל פי הפשט, יתכן לומר שיביא את נזרו, והוא נזר שלו, הוא השיער שעליו 'נזר אלהיו'. וזה אמר שיביאנה 'פתח אהל מועד'. אבל אם גלחוהו לסטים, סותר שלושים יום, כדי שיגדל 'פרע שער ראשו'. ואין פרע פחות משלושים יום. ולכן אמר שלושים יום מגלח ומביא קרבן, ואין נזירות פחות משלושים יום, דאין 'נזר אלהיו פחות משלושים. [משך חכמה, שם]

על פי דברים אלו כותב רבי שלמה פישר:

דעל דרך הפשט, כל ענין הנזירות הוא לטפח ולגדל שיער קדוש, שהוא הנקרא נזר בפרשה, ולשלחו במלאת ימי נזרו תחת הדוד. וכל ימי הגידול והטיפוח צריך לנהוג בקדושה וטהרה, שלא לטמא ראש נזרו. [בית ישי סי' כח]

לסיום נציין לדברי הספרי:

'קדוש הוא לה'' – זו קדושת הגוף. אתה אומר זו קדושת הגוף, או אינו אלא קדושת שיער? כשהוא אומר 'קדוש יהיה' הרי קדושת שיער אמור, הא מה תלמוד לומר 'קדוש הוא לה''? זו קדושת הגוף. [ספרי פרשת נשא פסקה כז]

הספרי מלמד כי הנזירות מחילה שתי קדושות שונות: 'קדושת הגוף' ו'קדושת שיער'. ניתן להבין מדברי הספרי כי הנזיר מחיל על עצמו שתי חלויות: הוא גם מגדיר את עצמו כנזיר ובכך מחיל על עצמו קדושת הגוף של נזירות (כדברי המהרי"ט), וגם מחיל קדושה על שערו. אמנם, ניתן להבין כי קדושת הגוף של הנזיר אינה נובעת מעצם קבלת הנזירות, אלא הנזיר מקבל על עצמו את איסורי הנזירות (כדברי מהר"י בסאן וסיעתו), ואיסורים אלו הם המחילים עליו את קדושת הנזירות.

הבנה זו מפורשת במדרש רבה:

בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. זה, לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקדוש ברוך הוא הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול: מה כהן אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים; מה בכהן גדול כתיב 'כי נזר שמן משחת אלהיו עליו', אף בנזיר הוא אומר 'כי נזר אלהיו על ראשו'; מה בכהן כתיב 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים', אף נזיר נקרא קדוש שנאמר 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה''. בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גידול שער ניוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו, ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו. הדא הוא דכתיב 'כי נזר אלהיו על ראשו'.

[במדבר רבה פרשה י, יא]