בשעה טובה אנו מתחילים את סדרת שיעורי 'יסודות נזיר'. יסודותיה של הנזירות נמצאים בפרשת נשא, שם מפרטת התורה בהרחבה את דיני הנזירות.

התורה פותחת את פרשיית הנזירות באופן הקושר את הנזירות לעולם ההפלאה:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. [במדבר ו, א-ב]

אמנם, המשך הפרשייה עוסק בשלושה דינים הייחודים לנזירות. חלקה הראשון של הפרשייה עוסק באיסורי הנזירות:

מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו, עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה גדל פרע שער ראשו. כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם, כי נזר אלהיו על ראשו. כל ימי נזרו קדש הוא לה'.

[במדבר ו, א-ח]

חלקה השני עוסק בדין נזיר שנטמא:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יבא שתי תרים או שני בני יונה, אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו. [שם, ט-יב]

וחלקה האחרון עוסק בתגלחת הנזיר וקרבנותיו:

וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעלה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן, ומנחתם ונסכיהם. והקריב הכהן לפני ה', ועשה את חטאתו ואת עלתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, ואחר ישתה הנזיר יין. זאת תורת הנזיר אשר ידר קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו, כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו. [שם, יג-כא]

דברים אלו מעלים שאלה עקרונית: מה היחס בין נזירות לבין שאר ענייני ההפלאה? השייכות של קבלת הנזירות לעולם ההפלאה, כאמור, מפורשת בכתובים, אך מה לגבי איסורי הנזירות – האם האדם קיבל על עצמו איסורים אלו, או שמא האדם מגדיר את עצמו כנזיר וכתוצאה מכך התורה אוסרת אותו באיסורים אלו?

בעניין זה דן המהרי"ט בהרחבה. המהרי"ט מביא את תשובת מהר"י בסאן המשווה בין איסורי הנזירות לאיסורי הנדרים:

והנלע"ד בענין הנזירות אי הוי איסור גברא או איסור חפצא... שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר מהנדרים, אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן אבריו: ופיו לשתות יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להיכנס באהל המת, ולכן דמיא קצת לאיסור גברא, לפי שרוב אבריו או כולם אסורים בדברים אלו. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נד]

לשיטתו, הנזיר מחיל איסור חפצא על איברי גופו: פיו בשתיית יין, שערו בתגלחת, ידיו בנגיעה במת ורגליו בכניסה לאוהל המת.

לעומתו, המהרי"ט נוקט שהאדם מקבל על עצמו 'שם נזיר' בלבד והתורה היא האוסרת אותו באיסורי הנזירות:

וכך נראה לי בירורן של דברים, דשלשה חלוקי איסור הן: נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר, ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשיה מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה... ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן, וממילא נאסר ואין צריך לאסור עצמו על החפץ. [שם, סי' נג]

הבנה זו משתמעת מדברי הרא"ש:

ונזיר אף על פי שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו, אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר 'הריני נזיר' וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה. [פירוש הרא"ש נדרים ב: ד"ה לאפוקי]

כמו כן, הבנה זו מפורשת בדברי רנב"י המובאים בשיטה מקובצת:

וכשתשאל ותאמר מאי שנא דבנדרים דעלמא אין נדר חל על איסור נדר ובנדרי נזירות חאיל, יש לומר דשאר נדרים איסור חפצא אינון ואיסור חפצא על איסור חפצא לא חאיל, ונדרי נזירות לאו איסור חפצא אינון אלא איסור גברא אינון, שהרי הנזיר לא אסר על עצמו לא את הענבים ולא את היין, אלא מחוקי הנזירות הוא שמיד שקיבל אדם בעצמו להיות נזיר נאסר בדברים הללו, דומה למי שנתגייר שמיד נאסר בכל איסורי תורה מבלתי שיאסרם עליו, אלא מחוקי הדין שכל מי שהוא ישראל נאסר באיסורי תורה ומצווה במצותיה, וכך הנזיר מצווה על היוצא מן הגפן. [שיטה מקובצת נדרים יז. ד"ה מתני' יש נדר]

נראה כי שתי דרכים אלו בהבנת מהות הנזירות, רמוזות בדברי מפרשי התורה לתחילת פרשיית הנזירות.

רש"י כותב בביאור הכתוב "כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה'":

'נדר נזיר' – אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין. 'להזיר לה'' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים. [רש"י במדבר ו, ב]

מדבריו משתמע שקבלתו הבסיסית של הנזיר היא להפריש עצמו מן היין.

לעומתו, האבן עזרא כותב:

'נדר נזיר' – פירוש, נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תואר השם... שירחק מהתאוות, ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת ה'. [אבן עזרא, שם]

נראה מדבריו כי קבלת הנזירות ביסודה היא קבלת 'שם נזיר', ולאחר מכן התורה באה ואוסרת את האדם באיסורי הנזירות; כפי שמוסיף וכותב האבן עזרא:

וטעם מ'יין ושכר' – אם נדר להיותו נזיר וקדוש, מיין ושכר יזיר. [אבן עזרא שם, ג]

וכעין זה כותב הספורנו:

'כי יפליא' – יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם. 'לנדור נדר נזיר' – להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים... 'מיין ושכר יזיר' – לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים... ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כוחו בזה כלל. [ספורנו שם, ב-ג]

לפי האמור, גדר הנזירות שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים – האם האדם מקבל על עצמו את איסורי הנזירות, או שהוא מקבל על עצמו 'שם נזיר' בלבד.

לאור הבנות אלו יש לדון בדין 'בל יחל' בנזירות. מקור דין זה בברייתא המובאת במסכת נדרים:

'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'' – מקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות, מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות, אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים; ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר, אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר. [נדרים ג.]

הגמרא תמהה על כך:

אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה? כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה. [נדרים ג:]

הגמרא מביאה את תירוצו של רבא:

אמר רבא: לעבור עליו בשנים. [שם]

השיטה מקובצת כותב בביאור תמיהת הגמרא:

כיון דאמר הריני נזיר נאסר לאכול ענבים ולשתות יין, וכיון דקאכיל חרצן קאי עליה בבל תאכל ומשתי חמרא קאי עליה בבל ישתה, ובלא יחל היכא איכא. דבשלמא גבינדרמוציא בשפתיו לשון אכילה... אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד, מאי ביטול שפתים איכא. [שיטה מקובצת שם, ד"ה וכתב הפירוש]

נראה שדבריו מבוססים על שיטת המהרי"ט: קבלת הנזירות היא קבלת 'שם נזיר' אך את איסורי הנזירות מחילה התורה. בהתאם לכך תמהה הגמרא, מדוע נזיר העובר על איסורי הנזירות לוקה משום 'בל יחל', והרי איסורים אלו אינם כלולים בדיבורו[1].

לפי ביאור זה, דברי רבא טעונים ביאור: מדוע מלבד איסורי "לא יאכל" ו"לא ישתה", הנובעים מחמת ציוויי התורה, עובר הנזיר משום 'בל יחל'? השלמי נדרים [שם, ד"ה גמ' אלא בל יחל] כותב שרבא חולק על תפיסה זו בהבנת מהות הנזירות, ולשיטתו האדם הוא המחיל את איסורי הנזירות על עצמו. אמנם, ניתן לבאר באופן שונה: אכן התורה היא המחילה את איסורי הנזירות, ואף על פי כן – הואיל והם נובעים מחמת קבלת האדם את הנזירות על עצמו, איסור 'בל יחל' קיים גם ביחס אליהם[2].

לסיום נעיר שלוש הערות:

א.האבני מילואים [שו"ת סי' כב] טוען שמהבנות אלו בגדר הנזירות עולה מחלוקת האם נזירות היא 'לאו השווה בכל'[3]: לשיטת מהר"י בסאן וסיעתו נזירות היא 'לאו השווה בכל', הואיל וכל אדם יכול לאסור עצמו באיסורי הנזירות. לעומת זאת, לשיטת המהרי"ט וסיעתו נזירות היא 'לאו שאינו שווה בכל', הואיל והתורה מחילה איסורים אלו על נזיר בלבד[4].

ב.כאמור, מהר"י בסאן סובר שהאדם מחיל על עצמו את שלושת איסורי הנזירות: יין, תגלחת וטומאה. אמנם, הרי"פ פערלא [ביאור לסהמ"צ לרס"ג עשה ק] מציע "דקבלת נזירות על עצמו היינו רק איסור היין, אבל שאר איסורין שבנזיר לא מקבלתו הן, אלא דממילא נאסר בהן מגזירת הכתוב כשאר איסורין שבתורה"[5]. הבחנה זו בין איסור נזיר ביין לאיסור נזיר בתגלחת ובטומאה תלויה בהבנת מהותם של איסורים אלו, ובעזרת ה' נעסוק בכך בהמשך שיעורינו.

ג.לכאורה, החילוק בין נזירות לנדרים (הקיים לפי המהרי"ט וסיעתו) הוא רק ביחס לאיסורי הנזירות ומהותה, אך מצד קבלת הנזירות – אין חילוק בינה לשאר מעשי ההפלאה. עם זאת, מדברי הרמב"ם [הל' נזירות פ"א ה"ה] עולה שקיים הבדל בין קבלת נזירות לשאר מעשי ההפלאה: בקבלת נזירות קיימת הלכה מיוחדת שאין צורך בדיבור מפורש, "אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר, אף על פי שהן עניינות רחוקות, ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות, הרי זה נזיר"[6].

בעזרת ה' נעמיק בגדרי הנזירות בשיעורים הבאים, ויהי נעם ה' עלינו.