רקע

בשיעורים הקודמים עסקנו בדיני הכתב והנייר, וכעת נעבור לדון מי יכול לכתוב את הגט. דיון קשור גם לדין "לשמה" וגם לשאלה אם נדרשת שליחות לכתיבת הגט. אנו נקדיש את השיעור לשאלה אם נדרשת שליחות לכתיבת הגט, אולם שאלה זו משליכה גם על הבנת יסוד דין "לשמה".

הסבר הסוגיה

הכל כשרין לכתוב את הגט, אפילו חרש, שוטה וקטן. [משנה כב:]

המשנה [כב:] מלמדת שגם מי שאינו בר דעת יכול לכתוב את הגט.

הגמרא מקשה על כך:

והא לאו בני דיעה נינהו. [גמ', שם]

ומתרצת:

אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו. [שם]

דברי הגמרא מבארים כיצד גט זה נכתב 'לשמה'[1], אך תוספות מקשים שדברי המשנה אינם עדיין מיושבים:

ואת תאמר, ואכתי הא לאו בני שליחות נינהו, מאי מהני דגדול עומד על גביו.

[תוס' שם, ד"ה והא]

קושיית תוספות מבוססת על הכתוב "וכתב לה", ממנו משתמע שכתיבת הגט צריכה להיעשות על ידי הבעל עצמו, ואם כן כתיבת אדם אחר מועילה מדין 'שליחות'. לאור זאת, נראה היה שרק בר דעת, היכול להתמנות לשליח, כשר לכתיבת הגט, ואם כן, כיצד מכשירה המשנה חרש, שוטה וקטן לכתוב את הגט, על אף שאין בני דעת ואינם יכולים להתמנות כשליחים?

יש להעמיק קושיה זו לאור דברי המשנה בפרק שביעי האומרת שכתיבת הגט צריכה להיעשות בציווי הבעל:

אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו, אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה – הרי הגט בטל, עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. [משנה עא:]

לכאורה, הדרישה לציווי הבעל בכתיבת הגט, נובעת מהחובה שהגט ייכתב בשליחותו[2]. ואם כן, כיצד חרש, שוטה וקטן, שאינם בני שליחות, יכולים לכתוב את הגט?

שיטת תוספות

תוספות מביאים את תירוצו של ר"י:

ועוד אומר רבינו יצחק, דמצינן למימר דסוגיא זו אליבא דרבי מאיר, וסלקא דעתך דלרבי מאיר נמי בעינן כתיבה לשמה מדרבנן, דגזרינן כתיבה אטו חתימה, ומוקי לה רב הונא בגדול עומד על גביו, ומהני אפילו בשוטה טפי מבחליצה כיון דלא הוה אלא מדרבנן. אבל לרבי אלעזר דבעי כתיבה מדאורייתא לשמה לא מהני בשוטה גדול עומד על גביו כמו בחליצה.

[תוס', שם]

לדברי ר"י, כתיבת הגט אכן מבוססת על דין שליחות, ולכן לפי רבי אלעזר שהכתוב "וכתב לה" מתייחס לכתיבת תורף הגט, אכן חש"ו אינם כשרים לכתיבת הגט. בהתאם לכך, לשיטתו, המשנה בהכרח סוברת כרבי מאיר, שהכתוב "וכתב לה" מתייחס לחתימות בלבד, ורק מטעם זה תורף הגט יכול להיכתב על ידי חרש, שוטה וקטן[3].

בדברי ר"י יש חידוש גדול בהבנת מהלך הסוגיה, שכן הגמרא מביאה שלוש שיטות לביאור דין המשנה:

א.לפי רב הונא – המשנה מדבר כאשר 'גדול עומד על גביו'.

ב.לפי רב יהודה – המשנה מדברת כאשר 'שייר מקום התורף'.

ג.לפי רבי זריקא – המשנה היא כרבי מאיר הסובר ש"עדי חתימה כרתי", ולכן דין 'לשמה' אינו אמור לגבי כתיבת הטופס והתורף.

לדעת רוב הראשונים [רש"י כג. ד"ה והוא שהיה; תוס' הרא"ש כג. ד"ה והא; תוס' עירובין יג. ד"ה אבל; רמב"ן כג. ד"ה והוא, כד: ד"ה יתר; רשב"א כג. ד"ה אלא; ר"ן יא. ד"ה גמ' והא לאו], רק לפי רבי זריקא המשנה היא כרבי מאיר, ואילו לשתי השיטות האחרות המשנה היא כרבי אלעזר, ולכן שיטות אלו נזקקות לבאר כיצד מתקיים דין 'לשמה' בכתיבת הגט. אמנם, ר"י מחדש שגם שיטות אלו מבוססות על שיטת רבי מאיר, אלא שגם לשיטתו קיים דין 'לשמה' מדרבנן, ושיטות אלו מבארות כיצד דין זה מתקיים.

רוב הראשונים לא קיבלו את פרשנותו של ר"י לסוגיית הגמרא, ובהתאם לכך הם מבארים שאין צורך בשליחות לכתיבת הגט, ולכן הגט יכול להיכתב גם על ידי חרש, שוטה וקטן.

ראשונים אלו נדרשים לבאר:

א.כיצד יש להבין את הכתוב "וכתב לה", המתייחס בפשטות לבעל.

ב.מדוע אין תוקף לגט שלא נכתב בציווי הבעל, על אף שכתיבת הגט אינה טעונה שליחות.

תוספות מבארים:

ויש לומר דלא בעינן שליחות בכתיבה, ד'וכתב' לאו אבעל קאי אלא אסופר. והא דאמרינן לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, לאו משום שליחות אלא משום דכשלא ציווה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול, דאישה לאו לגירושין קיימא, כדאמרינן בריש זבחים. [תוס', שם]

לדבריהם, דברי התורה "וכתב לה" אינם מתייחסים לבעל אלא לסופר, והדרישה לציווי הבעל לכתיבת הגט נובעת מדין 'לשמה': הואיל ו"אישה לאו לגירושין קיימא", הגט נכתב 'לשמה' רק כאשר כתיבתו נעשית בציווי הבעל[4].

דברי תוספות מבוססים על סוגיית הגמרא בתחילת מסכת זבחים:

תנן, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו', טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה, אלמא סתמא נמי כלשמן דמי. ורמינהי, כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול, וסתמא נמי פסול. ושני, זבחים בסתם לשמן עומדין, אישה בסתמא לאו לגירושין עומדת.

[זבחים ב:]

הגמרא אומרת שגט שנכתב באופן סתמי פסול משום ש"אישה בסתמא לאו לגירושין עומדת". אמנם, בדברי תוספות יש חידוש מעבר לנאמר בגמרא: הגמרא משתמשת בעיקרון זה כדי לפסול גט שנכתב באופן סתמי, ואילו תוספות לומדים מכך שגט שנכתב 'לשמה' שלא בציווי הבעל פסול.

יתרה מזאת; לכאורה הקביעה "אישה בסתמא לאו לגירושין עומדת" נכונה רק באופן כללי, אך כאשר ידוע שהבעל מעוניין לגרש את אשתו לכאורה האישה 'לגירושין עומדת'! מדוע, אם כן, במציאות זו אי אפשר לכתוב גט ללא ציווי מפורש מהבעל?

תשובה לכך עולה מדברי תוספות:

ועוד נראה, דאפילו מאן דמכשיר במגילת סוטה למחוק מן התורה אף על גב דבעי לשמה, מודה לענין גט דפסול, דבעירובין בפרק קמא משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט דחשיבי שלא לשמה... ובמגילת סוטה סתמא כשר, משום דמסתמא שאין הכהן שעליו לכתוב מקפיד ומסתמא ניחא ליה, אבל גבי גט בעל סתמא לא ניחא ליה. [תוס' כ. ד"ה אי]

לדברי תוספות, אין זה נוח לבעל שאדם אחר כותב גט בעבורו, ולכן גם כאשר הבעל מעוניין לגרש את אשתו, האישה עדיין אינה נחשבת כעומדת בפני גירושין ולא ניתן לכתוב גט לשמה ללא ציווי מפורש מהבעל.

מעין זה כותבים תוספות בזבחים:

סתם אישה לאו לגירושין עומדת – ואפילו זינתה תחת בעלה, מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת. וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו. [תוס' שם, ד"ה סתם]

מדבריהם עולה שלשם כתיבת הגט 'לשמה' לא די שיהיה ברור שהאישה עומדת להתגרש, אלא נדרש שיהיה ידוע שהאישה עומדת להתגרש בגט זה, וידיעה זו מתקיימת רק כאשר הגט נכתב בציווי הבעל[5].

דברי תוספות צריכים תלמוד: הואיל וכתיבת הגט אינה טעונה שליחות, מדוע העובדה שהבעל אינו מעוניין שהגט ייכתב על ידי אדם זר, או שאין ידוע שהאישה תתגרש בגט זה, מהווה חיסרון בדין 'לשמה'?

נראה שביסוד הדברים עומדת הבנה שהואיל ו"אישה סתמא לאו לגירושין קיימא", גט שנכתב ללא כוונה ספציפית 'לשמה' אינו "ספר כריתות" אלא נייר בעלמא, ונדרשת מחשבת 'לשמה' כדי להעניק לגט את זהותו והגדרתו כ"ספר כריתות". בהתאם לכך, אמנם הגט אינו צריך להיכתב על ידי הבעל עצמו, אך נדרשת כתיבה שיש בכוחה להגדיר את זהותו של הגט כספר גירושי אישה זו – כתיבה שהבעל מעוניין בה.

נמצא, אם כן, כי לשיטת תוספות דין 'לשמה' אינו דין במעשה הכתיבה אלא בזהותו של הגט, ולכן נדרשת מחשבה שתחיל חלות על הגט הספציפי הזה ותגדיר אותו כ'ספר גירושיה'[6].

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מקשה גם הוא כיצד חרש, שוטה וקטן כשרים לכתיבת תורף הגט, "והא לאו בני שליחות נינהו", ומתרץ:

ואיכא למימר, כולהו לאו דוקא משום שליחות, אלא משום שאינו לשמה עד שיאמר הוא להם כתובו שאני רוצה לגרשה, אבל אם כתבו מעצמן אין זו כתיבה לשם גירושין כלל, שהרי אינן יודעין אם יגרשנה. [רמב"ן כג. ד"ה והוא]

דברי הרמב"ן דומים מאוד לדברי תוספות: גם לדבריו גט שנכתב שלא בציווי הבעל פסול מחמת דין 'לשמה', וגם לדבריו הפסול נובע מכך ש"סתם אישה לאו לגירושין קיימא". עם זאת, לעומת העולה מדברי תוס' שהחיסרון הוא בחלות המחשבה (הואיל ואין תוקף למחשבה שלא נעשית בציווי הבעל), בדברי הרמב"ן מבואר שהחיסרון הוא בתוכן המחשבה – רק כתיבה בציווי הבעל נעשית לשם גירושין, ואילו כתיבה שלא בציווי הבעל כלל אינה נעשית לשם גירושין, "שהרי אינן יודעין אם יגרשנה"[7].

הגדרה זו מפורשת בדברי הרשב"א:

ואם תאמר, והיכי אמרינן דכתיבה לא בעיא שליחות, והאמרינן לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו... ויש לומר, דכולא מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה, שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו לב כל כך לכתוב לשמה ויכתבו סתם, וקיימא לן דסתמו כשלא לשמו, משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא... ומאי דפסלינן ליה במתניתין לטופסי גיטין בלא צוואת הבעל, משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן לכוונתן לשמה כוונה מעליא אף על פי שמתכונין לשמו ולשמה, דמסתמא בכל ענין פסיל ליה ואף על פי שמתכוון הוא לשם אשה זו, דכיון שלא ציווה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה. [רשב"א שם, ד"ה אלא מעתה]

נראה שדברי הרמב"ן והרשב"א מבוססים על ההבנה שדין 'לשמה' אינו לשם החלת חלות הגט והגדרתו כ"ספר כריתות", אלא זהו דין במעשה הכתיבה. בשל כך, מחשבת 'לשמה' אינו עניין של הגדרה וקריאת שם בעלמא, אלא זו תודעה שאמורה להתלוות למעשה הכתיבה – כתיבה מתוך וודאות גמורה שהאישה תתגרש בגט זה, ותודעה זו מתקיימת רק כאשר הגט נכתב בציוויו של הבעל[8].

שיטת הרמב"ם

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שלישית בעניין זה.

כפי שראינו בשיעורים קודמים, לדעת הרמב"ם פירוש "וכתב" אינו שעל הבעל לכתוב את הגט, אלא שהאישה מתגרשת בכתב:

זה שנאמר בתורה 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה', אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו... לא נאמר 'וכתב' אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. [הל' גירושין פ"ב ה"א]

מכאן שלשיטתו אין צורך בשליחות בכתיבת הגט.

כך עולה גם מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות גירושין [פ"א ה"א], המביא את עשרת הדברים שהם עיקר הגירושין מן התורה, ואינו מזכיר שעל הגט להיכתב על ידי הבעל או על ידי שלוחו[9].

עם זאת, הרמב"ם פוסק את דין המשנה [עא:] שלא ניתן לכתוב גט בלא ציווי הבעל:

וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו. [הל' גירושין פ"ב ה"ה]

האור שמח [פ"ג הט"ו] טוען שהרמב"ם סובר כשיטת תוספות, על פיה ציווי הבעל נדרש מחמת דין 'לשמה', אמנם מסדר הלכותיו של הרמב"ם נראה לא כך. הרמב"ם מביא את דין 'לשמה' רק בפרק ג', ואילו את הדרישה שהגט ייכתב בציווי הבעל מביא הרמב"ם בפרק ב', ומכאן שדין זה מבוסס על עיקרון יסודי יותר.

נראה כי לשיטת הרמב"ם דרישה זו נובעת ממהותו של הגט. כפי שהתבאר בשיעור הראשון ['טיבו של גט'], לשיטת הרמב"ם גט אינו שטר ומסמך משפטי אלא 'דברים שבכתב' של דברי הבעל הניתנים לאישה והאומרים לה על גירושיה. לאור הגדרה זו, כל משמעותו של הגט היא בכך שהוא 'אומר' לאישה את דברי הבעל ומביע את רצונו של הבעל לגרש את אשתו. בשל כך, אין משמעות לגט שלא נכתב על ידי הבעל עצמו או בציוויו המפורש; רק באופן זה הגט מעביר את דבריו של הבעל לאישה ומגרש אותה.

יש להוסיף, שמסתבר כי לשיטת הרמב"ם גם דין 'לשמה' מבוסס על עיקרון זה: הגט אינו שטר בעלמא, אלא הגט 'אומר' לאישה את דברי הבעל על גירושיה. בשל כך, יש משמעות לגט רק כאשר הוא נכתב לשם אישה מסוימת.

סיכום

הראשונים נחלקים אם כתיבת הגט טעונה שליחות: לפי ר"י – טעונה שליחות, ולפי שאר הראשונים – אינה טעונה שליחות.

הראשונים הסוברים שכתיבת הגט אינה טעונה שליחות מבארים בשלושה אופנים מדוע אין תוקף לגט שנכתב שלא בציווי הבעל:

א.לפי תוספות – הפסול הוא מדין "לשמה": הואיל ו"סתם אישה לאו לגירושין קיימא", כתיבה הנעשית שלא בציווי הבעל אינה יכולה להחיל על הגט את חלותו ואת הגדרתו.

ב.לפי הרמב"ן – הפסול הוא מדין "לשמה": נדרש שתהיה כוונה גמורה שהאישה תתגרש בגט זה, וכוונה כזו קיימת רק כאשר הגט נכתב בציוויו המפורש והישיר של הבעל.

ג.לפי הרמב"ם – הגט הוא מסר כתוב מאת הבעל, ולכן אין תוקף לגט שנכתב שלא בציוויו המפורש של הבעל.

הלכה

השולחן ערוך [סי' קכ סעי' א] כותב: "הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו". נראה מכך כי השולחן ערוך פוסק כשיטת ר"י שהגט צריך להיכתב על ידי הבעל, וסופר יכול לכתוב גט רק מדין שליחות[10]. לאור פסיקתו זו, השולחן ערוך [סי' קכג סעי' א, ג] פוסק שחרש, שוטה וקטן פסולים לכתיבת תורף הגט.

הפרי חדש [שם, סעי' ג] חולק על פסק השולחן ערוך שפסל תורף שנכתב על ידי חש"ו כאשר 'גדול עומד על גביו': "הך פסקא נמי לא מחוורא, שהרי הרבה מהפוסקים מכשירים אפילו לכתחילה, והנכון לפסוק בזה דהויא ספק מגורשת".