רקע
בשיעורים עד כה עסקנו בדיני כתיבת הגט. בשיעור זה נסכם את היסודות שעלו מן הסוגיות השונות, ובעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל לעסוק בדין "לשמה".
הסבר הסוגיה
בשיעורים הקודמים עסקנו בסוגיות העוסקות בדיני כתיבת הגט. דיוני רוב הסוגיות סובבים סביב הפסוק המגדיר את מעשה הגירושין:
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. [דברים כד, א]
הפסוק מציין את מעשה הכתיבה – "וכתב לה", ובו נאמר שהגירושין נעשים על ידי נתינת "ספר כריתות" ביד האישה.
הגדרה זו מעלה שתי שאלות:
א.האם יצירת הגט צריכה להיעשות דווקא על ידי מעשה כתיבה, או שהכתיבה היא רק אמצעי ליצירת הגט?
ב.מהי משמעות הגדרת הגט כ"ספר" ומהו מעמדו של הגט: האם הוא נחשב "ספר" (בדומה לכתבי הקודש), שטר או "סיפור דברים" בעלמא (מסר כתוב מהבעל הניתן ביד האישה)?
האם נדרשת מעשה כתיבה?
לגבי השאלה הראשונה, האם קיימת דרישה למעשה כתיבה, אפשר להביא שתי ראיות לקיומה של דרישה זו:
א.הגמרא [כ.] מביאה ברייתא הדורשת: "וכתב – ולא חקק", ודרשה זו מובאת ביתר פירוט בירושלמי [פ"ב ה"ג]: "'וכתב' – לא חקק, 'וכתב' – לא מטיף, 'וכתב' – לא השופך". נראה שדרשה זו מבוססת על העיקרון שקיימת דרישה למעשה כתיבה, ואין תוקף לגט שנוצר שלא על ידי מעשה כתיבה[1].
ב.המשנה [כא:] פוסלת גט שנכתב על דבר המחובר לקרקע, והגמרא [שם] לומדת מדרשה שקיים פסול בדבר ש'מחוסר קציצה'. בפשטות, קיומם של דינים אלו, המגדירים כיצד הכתיבה צריכה להיעשות, מלמדים שבגט קיימת דרישה למעשה כתיבה[2].
דרישה זו אינה קיימת בשאר שטרות, והיא מהווה דין מיוחד בגירושין שמקורו בכתוב "וכתב לה". נראה לבאר דרישה זו על פי דברי הרמב"ן [גיטין לח: ד"ה גופיה; קידושין טז. ד"ה זאת אומרת] שגט אינו דומה לשטר ממון. תפקיד שטר ממון הוא לגלות את רצון בעליו, ואילו גט אינו מגלה את רצון הבעל, אלא הוא המעשה ההלכתי המשנה את מעמדה האיסורי של האישה ומפקיע את הגדרתה כערווה. בשל כך, נדרש מעשה כתיבה שיעניק לגט את מעמדו הייחודי וייתן לו את הכוח לשנות את מעמדה של האישה מאשת איש לפנויה[3].
לעומת דברים אלו, מדברי הרמב"ם [הל' גירושין פ"ב ה"א] עולה שאין דרישה למעשה כתיבה. בהתאם לכך, הרמב"ם [הל' גירושין פ"ד ה"ו] מבאר את דרשת "'וכתב' – ולא חקק" באופן שונה, הואיל וחקיקה אינה יוצרת כתב[4]. לפי לשיטתו יש לבאר שפסול 'מחוסר קציצה' אינו דין בכתיבת הגט אלא בנתינתו: הגט הניתן לאישה צריך להעביר באופן מדויק את דברי הבעל, ושינוי בגט לאחר כתיבתו גורם שהגט הניתן לאישה אינו מעביר את כתבו של הבעל כהווייתו ולכן הגירושין פסולים[5].
האם גט נחשב "ספר"?
לשאלה השנייה, האם גט נחשב "ספר", התייחסות מפורשת בדברי חז"ל. המשנה [יט.] מביאה מחלוקת תנאים אם גט יכול להיכתב על אוכלים ועל בעלי חיים: רבי יוסי הגלילי פוסל ורבנן מכשירים. טעמו של רבי יוסי הגלילי הוא מהכתוב "ספר", ואילו בביאור שיטת רבנן קיימת מחלוקת: הספרי [פרשת כי תצא פסקה רסט], התוספתא [ב, ו] והירושלמי [פ"ב ה"ג] סוברים שלפי רבנן "ספר" ממעט גט מחובר, ואילו לפי הבבלי [כא:] רבנן מכשירים משום שגט אינו "ספר" אלא "סיפור דברים".
נראה מכך שקיימת מחלוקת עקרונית בהגדרתו של הגט: לפי הספרי, התוספתא והירושלמי גט מוגדר "ספר", ואילו לפי הבבלי גט אינו "ספר" אלא "סיפור דברים". ואכן, הבבלי אינו מבסס את פסול מחובר על הכתוב "ספר", והרמב"ן [כא: ד"ה יצא] והריטב"א [שם, ד"ה אין כותבים] מבארים שזאת משום שלשיטתו גט אינו "ספר"[6].
בפשטות מחלוקת זו נעוצה בהבנת מהותו של הגט: האם הוא דומה במהותו לכתבי הקודש המוגדרים "ספר", או שהוא שטר בעלמא. על פי הבנה זו, להלכה – על פי העולה מדברי הבבלי – אין להשוות בין דיני כתיבת גט לדיני כתיבת סת"ם. עם זאת, מדברי האור זרוע [הל' גיטין סי' תשטו] עולה שמלבד ההיתר המפורש במשנה [יט.] לכתוב את הגט גם שלא בספר ובדיו, דיני כתיבת סת"ם קיימים גם בגט. נראה מכך שלשיטתו גט דומה במהותו לכתבי הקודש – גט הוא 'מעשה הלכתי' המתיר את איסורה של האישה, ובשל כך הוא צריך להיכתב כ'ספר'[7].
על פי שיטת האור זרוע, ההבדל בין הבבלי לירושלמי הוא בפרטי הדינים בלבד – האם הגדרת הגט כ'ספר' פוסלת גט שנכתב על גבי בעל חיים או על גבי אוכלים – אך אין חולק על כך שגט הוא 'ספר' ושקיים דמיון בינו לבין ספרי תורה, תפילין ומזוזות. חיזוק להבנה זו מדברי הגמרא [כ:]: "ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים"[8], וכעין זה עולה מדברי רש"י במנחות [לב: ד"ה כתבה, וד"ה כתיבה] הכותבים שיש לפסול גט ש'נכתב כאיגרת' (ללא שרטוט וללא דקדוק בחסרות ויתירות) הואיל וגט נקרא "ספר"[9]. שיטה דומה עולה מדברי הרשב"א [כא: ד"ה אין כותבין] הסבור שגם לפי הבבלי פסול מחובר נובע מהכתוב "ספר".
מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה. הרמב"ם [הל' גירושין פ"א הל' א-ו] מונה את עשרת הדברים שהם "עיקר הגירושין מן התורה", ולומד דינים אלו מן הכתובים. הרמב"ם מפרט כיצד כל מילה בכתוב מלמדת על אחד הדינים, מלבד מילה אחת – "ספר". בכך נאמן הרמב"ם לדברי הבבלי, כי גט אינו 'ספר' אלא 'סיפור דברים'.
בכך דומה שיטת הרמב"ם לשיטת רוב הראשונים, החולקים על האור זרוע וסיעתו וסוברים שגט אינו 'ספר'. אמנם, בשונה משאר הראשונים, הרמב"ם [הל' גירושין פ"ד ה"א] משמיט את דין התוספתא [ב, ה] שאין לכתוב גט על נייר שאינו מתקיים, ומדבריו עולה שדין 'דבר המתקיים' אמור רק ביחס לכתב ולא ביחס למצע עליו כתוב הגט. נראה מכך – וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה [ב, ג] – כי לשיטתו ההגדרה שגט אינו "ספר" אלא "ספירת דברים" מלמדת שהגט אינו שטר אלא מסר כתוב מאת הבעל הניתן לאישה המספר לאישה על גירושיה[10].
לאור תפיסתו זו, שהגט אינו שטר אלא מסר כתוב ולכן אין הגבלות ביחס למצע עליו כתוב תוכן הגט, משמיט הרמב"ם את דין "ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלושה ספרים"[11]. כמו כן, נראה שמטעם זה הרמב"ם [הל' גירושין פ"א ה"ו] סובר שפסול גט במחובר אינו פסול עצמאי (כפי שנוקטים רוב הראשונים), הואיל ולשיטתו אין מקום להחיל פסולים על המצע עליו כתוב הגט, אלא פסול זה הוא חלק מדין 'מחוסר קציצה'[12].
שיטת הרמב"ם במהותו של הגט
מן האמור עולה שבשני דברים התייחדה שיטת הרמב"ם בדיני כתיבת הגט מהשיטה הרווחת בראשונים: לשיטתו יצירת הגט אינה דורשת מעשה כתיבה, ולשיטתו גט אינו שטר אלא מסר כתוב המספר את דברי הגירושין. נראה ששיטתו הייחודית של הרמב"ם בעניין זה נובעת מהמחלוקת העקרונית בינו לבין ראשונים אחרים בהבנת מושג האישות ובביאור חידוש התורה בפרשיית הגירושין.
ראשונים רבים נוקטים – ויסוד הדברים בתורתו של הרמב"ן [קידושין כא: ד"ה אשת; קידושין טז. ד"ה זאת אומרת; גיטין לח: ד"ה גופיה] – שלעומת בני נח, בהם האישות היא מצב מציאותי, אצל ישראל חידשה התורה את מושג האישות כחלות הלכתית. חלות זו נעשית בשעת הקידושין, וכדי להפקיעה יש לתת גט – שטר ייחודי שבאמצעותו משתנה מעמדה האיסורי של האישה וחלות האישות פוקעת ממנה. בהתאם לכך, כדי ליצור שטר ייחודי זה נדרש מעשה כתיבה, ויש לדון במעמדו של שטר הגירושין – האם הוא שטר בעלמא או שמחמת מעמדו הייחודי של הגט יש לדמותו לספרי תורה, תפילין ומזוזות.
לעומת תפיסה זו, הרמב"ם סובר שאישות של ישראל אינה שונה במהותה מאישות של בני נח: גם בישראל וגם בבני נח האישות היא עצם חיי האישות, וההבדל בין ישראל לבני נח אינו במהות האישות אלא בדרך יצירתה ובדרך הפקעתה[13]. בהתאם לכך, לשיטתו גם בישראל הגירושין באים להפקיע את חיי האישות, אלא שהתורה מחדשת שהגירושין צריכים להיעשות בכתב. ואם כן, לשיטתו גט אינו מסמך משפטי או איסורי, אלא הוא מעביר בכתב את דברי הבעל. מחמת הגדרה זו, יצירת הגט אינה נעשית על ידי החלת חלות מיוחדת הנעשית על ידי מעשה כתיבת הגט, וכן לשיטתו דיני הגט אמורים רק ביחס לכתב.
[1]עי' על כך בשיעור החמישי ['וכתב – ולא חקק'].
[2]עי' על כך בשיעור השביעי ['פסול מחובר ודין מחוסר קציצה'].
[3]עי' על כך בשיעור הראשון ['טיבו של גט'].
[4]עי' על כך בשיעור החמישי ['וכתב – ולא וחקק'].
[5]עי' על כך בשיעור השביעי ['פסול מחובר ודין מחוסר קציצה'].
[6]עי' על כך בשיעור השלישי ['דיני הנייר'].
[7]עי' על כך בשיעור השני ['בכל כותבין'].
[8]עי' על כך בשיעור השישי ['ספר אחד אמר רחמנא'], וראה שם לביאור דין זה לשיטת שאר הראשונים.
[9]עי' על בשיעור השני ['בכל כותבין'].
[10]עי' על כך בשיעור השלישי ['דיני הנייר'].
[11]עי' על כך בשיעור השישי ['ספר אחד אמר רחמנא'].
[12]עי על כך בשיעור השביעי ['פסול מחובר ודין מחוסר קציצה'].
[13]לדעת הרמב"ם התורה רצתה להבחין בצורה ברורה בין אישות לבין זנות, ולכן ציוותה על קניין קידושין הקודם לנישואין, ועל הפקעת האישות בכתב ולא בעל פה.
