ירושלמי פ"ב ה"ג "ומה טעמא... שהוא בתלוש"
ומה טעמא דרבי יוסי הגלילי ספר מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים אף כל דבר שאין בו רוח חיים. מה ספר שאינו אוכל אף כל דבר שאינו אוכל. מה טעמא דרבנין ספר מה ספר שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש.
רשב"א ד"ה אין כותבין
מתני' אין כותבין במחובר לקרקע. כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע ה"ל מחוסר תלישה ואפי' אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש, וה"ג לה בירושלמי. ואף על גב דבגמרין אמרי' דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מ"מ מדאפקיה בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעי'. וי"מ משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש ומעיקרא אשמעי' מתני' דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא, ואח"כ קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו.
רמב"ן שם, ד"ה יצא
יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה. יש מחלוקת שאומרים שהוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו לאחר שכתב בו הגט פסול, וכן כתב בעל הלכות ז"ל בלשון הזה ומאן דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגלתא ופיישא מגלתא ופסיק לה בתר דכתב גיטא מיפסיל גיטא דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, וכן נמי כתוב בפסוקות, ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו נייר אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ"ש זולתו, והטעם לראיה זו לפי שקרני פרה תלוש הוא ואעפ"כ כשהוא קוצצו פסלו, וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה ואף על פי שקצץ כשר, ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו הוא וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול שבשבת (ע"ד ב') התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא, וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואף על פי שהוא כתלוש ולא משום עוקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפרק כלל גדול בראיות גמורות, אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אף על פי שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות (כ"ד ב') התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא, וראי' לדבר מהא דגרסינן לקמן בסמוך על עלה של עצין נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן דאפילו קטם כשר, ואף ר"ח ז"ל עצמו כתב עלה ודייקינן מינה מדגזר בעלה של עציץ נקוב שמעינן מינה בנייר כה"ג אפי' קצץ כשר, ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי, ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר, ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים, אין כאן כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב, ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז ליה למקום הגט ומפסיל, והם משיבין דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה, אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה, ומ"מ קשיא למה לי נקוב, ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף, שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו לתקנו כתקון סופרים, אבל במחובר לא חלקו חכמים אלא אף על פי שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול, והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהביה ניהלה, משום דחרס ועלה בנקוב אתי לאשמועינן, והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה לחרס כוליה לגזייה למקום הגט, ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד, הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר, אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואף על פי שהחרס תלוש הוא כדמפרש ואזיל, ומשום הכי הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה כוליה כמו שפירש אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל, והם מדמין הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ר' יוסי אומר יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא, עד כאן לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקעת בארץ כתלושה ממנה היא, הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים, וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה ושריפה אף על פי שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו, ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמרא קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרון הדבר, כמו זו שהזכרתי מסנהדרין שא"א זו לקבור עץ בלא קציצה, וכן מחובר גמור א"א לקיים בו נתינה אלא בקציצה, אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא, וכן נמי מחובר דעציץ וקרן מאי (מחובר) [מחוסר] איכא, ובשלמא התם איכא למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה, אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש, וברייתא היא בספרי ובתוספתא ותני לה בר' יהודה בן בתירא, ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכא ספר כלל, ומשמע דלמאן דדריש לא נפקא ליה ממחוסר קציצה כשנתן לה אילן וקרקעו דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו, ואפ"ה פסול, ומחוסר קציצה פסול אחר הוא ואתלוש נמי קאי, ומאי דקשיא לן לאו מחוסר איקרי, י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי, דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה, וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסרת קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל, ולפי זה הטעם נראין לי דבריו של רבנו האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז מיניה לית לי' למיגזר לבתר דאכתוב אבל אי לא הוה בדעתיה למיגז לית לן בה, אלו דבריו, והם נכונים לפי דברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא, ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן בדעתו שלא לשייר פסול, דמתני' דפרה סתמא תנן, ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהביה ניהלה מאי וכו', אלא שמצאתי לרבינו בעל התוספות ז"ל סברא שאמר דבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו, כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה, אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו וחשוב משיטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצה, וזו סברא נכונה וראויה למי שאמרה ז"ל.
טור סי' קכד "אין כותבין אותו... עד שעת נתינה"
אין כותבין אותו על המחובר אפילו יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה כתב הטופס במחובר ותלשו והשלים עליו התורף כשר אבל אם כתב גם התורף במחובר אפי' בדיעבד פסול והרמ"ה פסק כרבי יהודה ופסול עד שיכתוב כולו בתלוש ולא נהירא וכתב עוד כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול ואפילו כתבו וחתמו בתלוש ואחר חתימתו חזר וחברו ואח"כ תלשו ונתנו לה פסול ולא מיבעיא אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה משעת כתיבה עד שעת נתינה.