רקע

הגמרא [יט:-כ.] דנה בדינים שונים הנוגעים לכתיבת הגט. במסגרת זו נלמד דינים אלו בבקיאות בלבד, ונעבור לסוגיית הגמרא [כ.] הדנה אם אפשר לכתוב גט על ידי חקיקת האותיות עליו.

הסבר הסוגיה

תנו רבנן, 'וכתב' – ולא חקק. [גמ' כ.]

הגמרא [כ.] מביאה ברייתא הלומדת מהכתוב "וכתב לה ספר כריתות", שנוסח הגט צריך להיות כתוב ולא חקוק. הגמרא מקשה על דין זה מברייתא בה מפורש שגט יכול להיות חקוק:

למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא, ורמינהו, עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס – יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי. [שם]

הגמרא מתרצת:

לא קשיא, הא דחק תוכות הא דחק ירכות.

לדברי הגמרא, אפשר לחקוק את הירך של האותיות כך שהאותיות שקועות, אך אין לחקוק את החלק הפנימי שבתוך האותיות ואת מה שסובב אותן כך שהאותיות בולטות.

לכאורה דין זה נובע מעיקרון שלא די שהבעל ייתן לאישה שטר בו כתוב נוסח הגט, אלא יצירת הגט צריכה להיעשות דווקא על ידי מעשה של כתיבה. בשל כך, אמנם חקיקה מסביב לאות יוצרת כתב, אך אין זה מעשה כתיבה, ולכן גט יכול להיעשות או על ידי כתיבה בדיו וכדו' או על ידי חקיקת האות עצמה.

עיקרון זה, שקיימת דרישה שיצירת הגט תיעשה על ידי מעשה כתיבה, עולה גם מהדרשה המובאת בירושלמי:

'וכתב' - לא חקק, 'וכתב' - לא מטיף, 'כתב - לא השופך. [ירושלמי ב, ג].

הירושלמי מרחיב את דרשת הבבלי ומוסיף שלא ניתן ליצור גט על ידי הטפת דיו ועל ידי שפיכת דיו באופן החושף כתב שנבלע בנייר. ההבדל בין דרכים אלו לבין כתיבה רגילה הוא במעשה הכתיבה בלבד, אך מבחינת התוצאה אין כל הבדל בינם לבין גיטין רגילים. מכאן שדין זה נובע מדרישה למעשה כתיבה.

על פי הגדרה זו, 'חק תוכות' יוצר כתב ללא מעשה כתיבה. ואם כן, במקום בו נדרש מעשה כתיבה – 'חק תוכות' אינו מועיל, ואילו במקום בו די בכתב ללא צורך במעשה כתיבה – אין הבדל בין 'חק תוכות' לכתיבה רגילה.

הגדרה זו מפורשת בדברי האור זרוע, המביא את דברי רבנו שמחה, שניתן לעשות את השי"ן של התפילין (הנמצאת על גבי הבית של תפילין של ראש) ב'חק תוכות':

ואפילו גואי ורושמו מחרץ חריץ דלא הוה כתב לענין גט משום דכתיב ביה 'וכתב' והאי ממילא, אבל שי"ן של תפלין דיו שתהא עשויה בכל ענין בין ממילא בין בידים מסתבר דמהני.

[אור זרוע הל' תפילין סי' תקסג]

מפורש בדבריו כי 'חק תוכות' נחשב לכתב, והחיסרון הוא במעשה הכתיבה בלבד, ולכן שי"ן של תפילין, שאין בה דרישה למעשה כתיבה, יכולה להיעשות על ידי 'חק תוכות'.

כן עולה גם מדברי הר"ן שדן בדברי הגמרא [שבת קד:] שהנוטל גג של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב משום כותב. הר"ן מביא את דברי הרשב"א [שבת קד: ד"ה מהא דאמרינן] המוכיח מדברי הגמרא שאין בכך 'חק תוכות', והר"ן חולק וסובר שהחיוב במלאכת כותב קיים גם ב'חק תוכות':

דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות, דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב, שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב, אבל במידי דבעינן כתיבה כי האי גוונא אין לנו.

[ר"ן שבת לז: ד"ה גרסי' בגמ']

לדבריו, בשבת קיים חיוב על תוצאת הכתיבה גם ללא עשיית מעשה הכתיבה, ולכן החיוב קיים גם ב'חק תוכות'. מבואר בדבריו ש'חק תוכות' יוצר כתב ללא מעשה כתיבה[1].

אמנם המשך סוגיית הגמרא מעלה קושי על הגדרה זו. הגמרא מקשה על הקביעה שלא ניתן ליצור גט על ידי 'חק תוכות' מאופן כתיבת 'קודש לה'' בציץ:

ותוכות לא, ורמינהו, לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב, והא דינרי זהב תוכות הן.

על פי ההגדרה דלעיל, שב'חק תוכות' יש כתב ללא מעשה כתיבה, אפשר ליישב את קושיית הגמרא בפשטות: דווקא בגט קיים פסול של 'חק תוכות', הואיל ובגט נדרש מעשה כתיבה; בציץ, לעומת זאת, די בכתב ואין דרישה למעשה כתיבה, ולכן אין פסול ב'חק תוכות'.

אפשר ליישב קושי זה בשני אופנים:

א.ייתכן והיה פשוט לגמרא שגם בציץ נדרש מעשה כתיבה, ולכן בהכרח פסול 'חק תוכות' קיים גם ביחס לציץ[2].

ב.ייתכן ויש ללמוד מכך שהגמרא אינה מכירה בחילוק של בין כתב לבין מעשה כתיבה, והיא נוקטת שאות שנוצרה ללא מעשה כתיבה כלל אינה נחשבת לכתב.

הבנה זו, ש'חק תוכות' כלל אינו יוצר כתב, מדויקת מדברי רש"י:

הא דחק תוכות – של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב. [רש"י שם, ד"ה הא דחק]

וכן נראה מדברי הרמב"ם:

חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת, אם חפר ירכי האותיות – כשר, שזה כתב הוא... אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינרי הזהב שהכתב בולט – אינו גט, שאין זה כתב. [הל' גירושין פ"ד ה"ו]

נראה ששיטת הרמב"ם בעניין זה, ש'חק תוכות' כלל אינו יוצר כתב, נובעת מתפיסתו העקרונית בהבנת הכתוב "וכתב לה". לעיל טענו שמכתוב זה עולה דרישה למעשה כתיבה, אך מדברי הרמב"ם עולה אחרת:

זה שנאמר בתורה 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה' – אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו, ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר 'וכתב' אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, 'ונתן' שלא תקח מעצמה. [הל' גירושין פ"ב ה"א]

מדברי הרמב"ם עולה שהכתוב "וכתב לה" אינו מלמד על דרישה למעשה כתיבה, אלא הכתב מלמד "שאין מתגרשת אלא בכתב". בהתאם לכך, על הרמב"ם לפרש שפסול 'חק תוכות' נובע מכך ש'חק תוכות' כלל אינו יוצר כתב.

נעמיק בעולה מן הדברים. כאמור, משיטת האור זרוע והר"ן (בה נקטנו בתחילת הדברים) עולה שלא די בכתב של נוסח הגט, אלא קיימת דרישה למעשה כתיבה. בפשטות דרישה זו אינה קיימת בשאר השטרות, והיא דרישה ייחודית הנובעת ממהותו של גט: גט אינו שטר בעלמא, אלא הוא בעל משמעות איסורית – הוא מתיר את איסורה של האישה, ועושה אותה מאשת איש לפנויה. בהתאם לכך, נדרש מעשה כתיבה שיגדיר את מהותו של הגט כ'ספר כריתות' ויעניק לו את הכוח להתיר את איסורה של האישה[3]. אמנם, כפי שנאמר לעיל, מדברי הרמב"ם [הל' גירושין פ"ב ה"א] עולה שאין דרישה למעשה כתיבה בגט, והגירושין נעשים אך ורק על ידי קבלת האישה כתב על גירושיה. נראה כי שיטתו של הרמב"ם מבוססת על תפיסתו העקרונית במהות הגט[4], כי חידוש התורה בפרשיית הגירושין הוא שהגירושין אינם נעשים באופן פיזי או באופן מילולי אלא בכתב – על ידי נתינת מסר כתוב לאישה של דברי הבעל המורים לאישה על גירושיה. בהתאם לכך, הגט אינו 'מסמך איסורי' שיש להעניק לו כוח להחיל חלות מיוחדת, ולכן אין דרישה למעשה כתיבה בכדי להעניק לגט את כוחו הייחודי[5].

סיכום

הגמרא לומדת מהכתוב "וכתב לה" שגט שנכתב על ידי חקיקה ב'חק תוכות' – פסול. מדברי האור זרוע והר"ן עולה שהפסול הוא משום שחקיקה זו אינה מעשה כתיבה, ואילו מדברי רש"י והרמב"ם עולה שהפסול הוא משום שחקיקה זו אינה יוצרת כתב.

מראשונים אלו עולה מחלוקת עקרונית, האם קיימת דרישה למעשה כתיבה בגט: לשיטת האור זרוע והר"ן קיימת דרישה למעשה כתיבה – כדי להגדיר את הגט כ"ספר כריתות" שבכוחו לשנות את מעמדה האיסורי של האישה. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם אין דרישה כזו, אלא הגירושין נעשים בכל אופן שבו האישה מקבלת כתב המוסר את תוכן הגירושין.