המשנה בפרק רביעי אומרת:

לא כתב לה 'בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון', חייב, שהוא תנאי בית דין. [משנה נב:]

משנה זו מלמדת על תקנת 'כתובת בנין דכרין', הקובעת שבעוד נכסי האב מתחלקים בשווה בין כל ילדיו, את דמי כתובת האישה מקבלים רק בני אותו אישה.

הגמרא מבארת את טעמה של תקנה זו:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי? מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. [כתובות נב:]

והגמרא מוסיפה ואומרת:

ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא? הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים', בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה? הא קא משמע לן דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה. [שם]

מדברי הגמרא עולה שתקנה זו נתקנה לטובת האישה – כדי שהאב לא ימנע מלהעניק לה נדוניה, תיקנו חכמים שנכדיו יזכו בדמי הכתובה והנדוניה.

הגמרא דנה בגדרי תקנה זו:

ואימא היכא דכתב אב לכתוב בעל, היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל? לא פלוג רבנן. בת בין הבנים נמי תירות? כנחלה שויוה רבנן. בת בין הבנות תירות? לא פלוג רבנן. ותיגבי ממטלטלי? ככתובה שויוה רבנן. תטרוף ממשעבדי? ירתון תנן. ואימא אף על גב דליכא מותר דינר? במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן. [שם]

מבואר בדברי הגמרא שישנה מורכבות בגדר 'כתובת בנין דכרין': מחד, "כנחלה שויוה רבנן", ולכן רק הבנים זוכים בכתובה; מאידך, "ככתובה שויוה רבנן", ולכן הבנים אינם גובים ממטלטלין.

בנוסף, הגמרא אומרת שהבנים אינם גובים מנכסים משועבדים הואיל ו"ירתון תנן" – דין 'כתובת בנין דכרין' כדין ירושה. בפרק חמישי הגמרא מביאה מחלוקת בעניין זה:

איתמר, כתובת בנין דכרין, פומבדיתא אמרי: לא טרפא ממשעבדי, ירתון תנן. בני מתא מחסיא אמרי: טרפא ממשעבדי, יסבון תנן: והלכתא לא טרפא ממשעבדי, ירתון תנן.

[כתובות נה.]

בני פומבדיתא סברו ש"ירתון תנן", ואילו בני מתא מחסיא סברו ש"יסבון תנן"[1].

בפשטות, מחלוקת זו יסודה בגדר תקנת 'כתובת בנין דכרין'. לפי השיטה ש"ירתון תנן", ל'כתובת בנין דכרין' גדר של ירושה: הבנים יורשים את כתובת אמן. לעומת זאת, לפי השיטה ש"יסבון תנן", ל'כתובת בנין דכרין' גדר של חוב: הבנים זוכים בדמי כתובת אמן כגובים את חובם. אמנם, הבנה זו בשיטה ש"ירתון תנן" שנויה במחלוקת הראשונים ביחס לדברי המשנה:

מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה. נשא את הראשונה ומתה, נשא שניה ומת הוא, שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה. [משנה צ.]

הגמרא לומדת מהמשנה ש'כתובת בנין דכרין' אינה נגבית מנכסים משועבדים:

ושמע מינה כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי, דאי סלקא דעתין טרפה ממשעבדי, ליתו בני ראשונה ולטרפינהו לבני שניה. [כתובות צ:]

הר"ן כותב על כך:

כתב הרמב"ן, דמהא שמעינן שכל מי שאינו טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים משועבדין למלוה בשטר, ונפקא מינה למלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, דלמלוה בשטר יהבינן למלוה על פה לא יהבינן... ובודאי דמהא לא איריא, דהכא מכל שכן מוכח, דאם איתא דטרפא ממשעבדי כל שכן שקודמת לבני שניה, אלא ודאי ירתון תנן, ומשום הכי לא קדמה, וכל שכן דלא טרפא ממשעבדי. אבל במלוה על פה איכא למימר דנהי דלא טרפא מלקוחות משום תקנתן דלית לה קלא, אף על פי כן קודמת היא למלוה בשטר.

[ר"ן מט: ד"ה וש"מ דכתובת]

לדברי הרמב"ן, מסוגיה זו יש ללמוד שמלווה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים. הר"ן חולק וסובר שאין ללמוד דין זה מהסוגיה: דברי הגמרא אמורים דווקא לגבי 'כתובת בנין דכרין' שיש לה דין של ירושה, ולא לגבי מלווה על פה.

שיטתו של הרמב"ן מבוארת בחידושי הר"ן:

וכתב הרמב"ן ז"ל, דמיהא שמעינן דכל שאינו טורף מן הלקוחות אינו טורף מנכסים דמשועבדים למלוה בשטר. והכא הינו טעמא דלא טרפי בני ראשונה מבני שניה כתובת בנין דכרין, דאי לא אמאי לא טריף מינה, דהא כתובת בנין דכרין מוקדמת היא לזו. וכי תימא משום דכירושה שויוה רבנן, דוקא כירושה דלא טרפא עבדי אבל לא ירושה ממש, אלא מלוה על פה דלא מצי זה נוטל חלק אחר יותר מזה אלא בכור, והילכך מלוה בשטר מאוחרת ומלוה על פה מוקדמת, מלוה בשטר קודמת וגובה את הכל. [חידושי הר"ן צ:]

הר"ן כותב שלפי הרמב"ן, גם לפי השיטה ש"ירתון תנן" – 'כתובת בנין דכרין' מהווה חוב ולא ירושה, אלא שדינה כדין ירושה: כשם שיורש אינו טורף מלקוחות, כך הבנים אינם גובים חוב זה מלקוחות, שכן ל'כתובת בנין דכרין' יש גדר של מלווה בעל פה.

נמצא, שהר"ן עצמו מפרש שיטה זו כפשוטה: ל'כתובת בנין דכרין' יש גדר של ירושה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, ל'כתובת בנין דכרין' יש גדר של מלווה בעל פה.

כאמור, הגמרא אומרת שהבנים אינם גובים ממטלטלין הואיל ו"ככתובה שויוה רבנן". בביאור דברי הגמרא כותב הרשב"א:

פירוש, דכיון דתנאי כתובה היא ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו, די לה אם תהיה ככתובה עצמה. [רשב"א נב: ד"ה תגבה]

מדבריו עולה שדברי הגמרא רק מלמדים שדין 'כתובת בנין דכרין' כדין כתובה, אך 'כתובת בנין דכרין' ביסודה אינה תלויה בכתובה, אלא זו זכות של הבנים בנכסי האב בשיעור כתובתה של אמם.

אמנם, הבנה זו דורשת ביאור לאור סוגיית הגמרא הדנה לגבי דין 'כתובת בנין דכרין' במוכרת כתובתה ובמוחלת על כתובתה:

בעא מיניה רב יימר סבא מרב נחמן: מכרה כתובתה לבעלה, יש לה כתובת בנין דכרין או אין לה כתובת בנין דכרין. אמר ליה רבא: ותבעי לך מוחלת. אמר ליה: השתא מוכרת קמיבעיא לי, דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסוה, דאמינא כמאן דקא מחו לה מאה עוכלי בעוכלא, מוחלת מיבעיא. אמר רבא: פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין. מאי טעמא, זוזי אנסוה. מוחלת כתובתה לבעלה, אין לה כתובת בנין דכרין. מאי טעמא, אחולי אחילתא. [כתובות נג.]

על פי ההגדרה דלעיל, ש'כתובת בנין דכרין' ביסודה אינה תלויה בכתובה, יש להבין מדוע מכירת הכתובה או מחילתה עשויות להשפיע.

יישוב לכך עולה מדברי הריטב"א:

מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא – פירוש, מוכרת כתובתה בטובת הנאה, דאי בכל דמיה היינו נפרעת, ופשיטא דליכא כתובת בנין דכרין. וקשיא לי, היאך יכולה למכור זכות בניה לבעלה, דהא אינהו מכח תקנתא דרבנן אתו ואין זכותם אלא כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה כבר. ויש לומר, דמכל מקום לא תיקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כשלא נפרעה, ולהכי מספקא לן אי הויא מכירה זו כפירעון או לא.

[ריטב"א שם, ד"ה מוכרת]

מדבריו עולה, שעל אף שדין 'כתובת בנין דכרין' הוא זכות בפני עצמה, זכות זו קיימת רק כאשר הכתובה לא נפרעה. ואם כן, ספק הגמרא הוא האם מכירת הכתובה נחשבת כפירעון.

הסבר שונה עולה מדברי הרמב"ם:

המוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה לא איבדה שאר תנאי כתובה, ואם היה לה בן זכר יורש כנגד הכתובה הזאת שנמכרה מנכסי אביו יתר על חלקו כדין תנאי זה. אבל המוחלת כתובתה לבעלה, איבדה כל תנאי כתובתה, ואפילו מזונות אין לה עליו. [הל' אישות פי"ז הי"ט]

הרמב"ם כותב שמוכרת כתובתה אינה מאבדת את שאר תנאי הכתובה, ואילו המוחלת עליה מאבדת את כל תנאי הכתובה. מדבריו עולה, שאמנם 'כתובת בנין דכרין' היא זכות נפרדת (כשיטת הרשב"א והריטב"א דלעיל)[2], אך הואיל וזכות זו היא מכלל תנאי הכתובה[3] – היא תלויה בקיומה של הכתובה, ומחילה על הכתובה מפקיעה גם זכות זו (עם שאר תנאי הכתובה)[4].

על פי הראשונים דלעיל, הנדוניה היא סיבת התקנה, והכתובה קובעת את שיעור זכיית הבנים, אך גדר התקנה אינו תלוי בכתובה. מדברי רש"י עולה שיטה שונה. רש"י כותב בביאור ספק הגמרא לגבי מוכרת כתובתה:

מי אמרינן כיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלו לבני בתו, שהרי מכרתה, ואין כל הירושה באה מעכשיו אלא מכח הבעל, ויחלקו כל בניו בשווה בני ב' נשיו. [רש"י שם, ד"ה או אין]

לדבריו, הסברה שמכירת הכתובה תפקיע את 'כתובת בנין דכרין' היא שמחמת המכירה אבי האם אינו מוריש את הנדוניה לבני בתו[5]. מדבריו עולה שדין 'כתובת בנין דכרין' הוא שהבנים יורשים את כתובת אמן.

הבנה זו עולה מדברי הר"ש משאנץ:

מספקא לרבי, השתא שתיקנו הגאונים שכתובה גובה ממטלטלי... אם כתובת בנין דכרין גביא ממטלטלי אם לאו. ונראה לרבי, דכיון דכתובה שויוה רבנן, כיון שתיקנו כתובה במטלטלי, כתובת בנין דכרין נמי גובה ממטלטלי, דלעולם הוא ככתובה... ומדבריו שמעינן דכל שכן בנין דכרין שהיא הכתובה עצמה. [תוס' הר"ש משאנץ נב: ד"ה ותגבה]

לדבריו, הואיל ובזמן הזה כתובה נגבית ממטלטלין, גם כתובת בנין דכרין נגבית ממטלטלין – "שהיא הכתובה עצמה". מבואר מכך שלשיטתו הבנים יורשים את הכתובה עצמה[6].

לאור הבנה זו, טוען הרשב"ש שקיים הבדל עקרוני בין 'כתובת בנין דכרין' למזונות הבנות:

ומה שאתה מערב כתובת בנין דכרין עם כתובת בנן נקבן, אינו אמת, שלא הוקשה להם על דברי הרמב"ם ז"ל אלא כתובת בנן נקבן שלא מממונא של אם היא שמוחלת אלא זכותן של בנות, אבל בנין דכרין ממונא של אם הם היורשים, והאם היא מוחלת מה נשאר לבנים לירש, הילכך אין דינם שוה. [שו"ת רשב"ש סי' תקלז]

דברי הרשב"ש אמורים ביחס לשיטת הראב"ד [הל' אישות פי"ט הי"ב], הסבור שאישה אינה יכולה למחול על חיוב הבעל במזונות בנותיה[7]. הרשב"ש מבאר, שדברי הראב"ד אמורים רק לגבי מזונות הבנות, משום שהאם אינה יכולה למחול על זכות השייכת לבנותיה. אולם, גם לשיטת הראב"ד מחילה על הכתובה מפקיעה את דין 'כתובת בנין דכרין', שכן זכות הבנים היא לירש את כתובת אמן, ולכן כאשר האם מחלה על כתובתה – אין לבנים מה לירש[8].

רבי משה פיינשטיין מרחיב בביאור הבנה זו:

דמצד תקנת בנין דכרין עשו שחיוב הכתובה הוא חיוב מוחלט, לא רק לכשתתגרש ותתאלמן, וזה שבאם היא מתה אין נוטלין יורשיה כתובתה, הוא משם שהבעל יורש אותה, דהא גם את שלה הוא יורש, ולכן היה שייך לתקן שבניה יירשו אותה אחר מיתת הבעל, כעין 'ואחריך לפלוני'. וניחא מה שלא מצינו שהבכור יטול פני שנים בירושת בנין דכרין, משום שהיא ירושה מכח האם, ואין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם.

[דברות משה סי' כב אות ו]

לפי דבריו, 'כתובת בנין דכרין' נחשבת כירושת האם. ואם כן, גדר התקנה הוא שלאחר מיתת הבעל, יירשו הבנים את כתובת אמן[9]. אמנם, המשנה למלך מציין שהבנה זו שנויה במחלוקת:

לענין כתובת בנין דכרין אם יטול הבכור חלק בכורה, מתוך דברי ריא"ז שהביא בשלטי הגבורים פרק נערה עלה דמתניתין דלא כתב לה בנין דכרין כו', מוכח דסבירא ליה דנוטל ולא חשיבי נכסי האם. אך מתשובת הרשב"ץ שהביא הר"ב נתיבות משפט נתיב כ"ג ח"י, מוכח דסבירא ליה דאין הבכור נוטל פי שנים משום דהוו נכסי האם, יעויין שם.

[משנה למלך הל' נחלות פ"ב ה"ח]

לדברי המשנה המלך, הריא"ז סובר ש'כתובת בנין דכרין' היא ירושת האב – בני האישה בעלת הכתובה יורשים מאביהם את כתובת אמן (ואילו בני האישה האחרת אינם יורשים את הכתובה)[10], ואילו הרשב"ץ סובר ש'כתובת בנין דכרין' היא ירושת האם.

בשיעור זה אנו מסיימים את סדרת שיעורי 'יסודות כתובות'. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל בשיעורי 'יסודות נדרים'.