המשנה בפרק רביעי אומרת:

לא כתב לה 'בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון', חייב, שהוא תנאי בית דין. 'בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין', חייב, שהוא תנאי בית דין. [משנה נב:]

המשנה מציינת שני חיובים נוספים הנמצאים בכתובה: כתובת בנים דיכרין ומזונות הבנות, והיא קובעת שחיובים אלו קיימים ללא תלות בכתובה – "שהוא תנאי בית דין".

גדר החיוב במזונות הבנות עולה מדברי הגמרא המבחינה בין חיוב זה לדין פרנסת הבנות (=נתינת נדוניה לבנות):

אמר רב הונא אמר רבי: פרנסה אינה כתנאי כתובה. מאי אינה כתנאי כתובה? אי נימא דאילו פרנסה טרפא ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפא ממשעבדי, מאי קא משמע לן, הא מעשים בכל יום מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. [כתובות סח:]

הגמרא אומרת ש"פרנסה אינה כתנאי כתובה", וכוונתה לחלק בין פרנסה למזונות הבנות. מכאן שמזונות הבנות הן בכלל 'תנאי הכתובה'.

הגדרה זו מפורשת בדברי הגמרא בבכורות:

ולא הבנות במזונותיהן – מאי טעמא, תנאי כתובה ככתובה דמי. [בכורות נב.]

וכן כותב הרמב"ם בהלכות אישות:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלושה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה כסותה ועונתה... והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

[הל' אישות פי"ב ה"א-ב]

בהגדרה זו, כי מזונות הבנות הן חלק מ'תנאי הכתובה', יש חידוש, שכן קיים הבדל בין חיוב מזונות הבנות לשאר 'תנאי הכתובה': שאר 'תנאי הכתובה' – מלבד 'כתובת בנין דיכרין' – הם חיובים של הבעל כלפי אשתו, ואילו חיוב זה אינו כלפי האישה אלא כלפי בנותיה. בהתאם לכך, ניתן היה להבין שחיוב המזונות כלל אינו נוגע לאישה עצמה, והוא חיוב ישיר שהחילו חכמים כלפי הבנות, כדי שלא יצטרכו לחזר על הפתחים. אמנם, מהכללת חיוב מזונות הבנות ב'תנאי הכתובה' משתמע שגם חיוב זה הוא בין הבעל לאישה: הבעל מתחייב לאישה לזון את בנותיה מנכסיו.

הגדרה זו מפורשת בדברי החתם סופר:

דנראה פשוט דמזון האשה והבנות, אפילו נולדו אחר מיתת האב ניזונית ממלוה שהניח אביהם... אף על גב דהבנות לא נולדו ולא נתעברה האישה כלל, מכל מקום עיקור החיוב להאישה, שמחייב משעבד עצמו להאישה לזון בנותיו מנכסיו. [שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' קמד]

חיזוק להבנה זו מספקותיה של הגמרא לגבי חיוב מזונות הבנות במצבים שונים:

בעי ריש לקיש: בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות? כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה, או דלמא כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אית לה? תיקו. בעי רבי אלעזר: בת שניה, יש לה מזונות או אין לה מזונות? כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני, או דלמא אמה דעבדא איסורא קנסוה רבנן, איהי דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן? תיקו. בעי רבא: בת ארוסה, יש לה מזונות או אין לה מזונות? כיון דאית לה כתובה אית לה, או דלמא כיון דלא תקינו רבנן כתובה עד שעת נישואין לית לה, תיקו. בעי רב פפא: בת אנוסה, יש לה מזונות או אין לה מזונות... כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני, או דלמא כתובה טעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה? תיקו. [כתובות נג:-נד.]

הגמרא מסתפקת לגבי חיוב מזונות הבנות בבת יבמה, בבת שנייה, בבת ארוסה ובבת אנוסה. מדברי הגמרא עולה, שאם כי ייתכנו חילוקים שונים בין חיוב הכתובה לחיוב מזונות הבנות, כעיקרון חיוב מזונות הבנות תלוי בחיוב הכתובה.

האור שמח מביא מסוגיה זו ראיה שחיוב מזונות הבנות דומה ביסודו לשאר חיובי הבעל לאשתו:

דהא דחייבוהו מתורת תנאי כתובה לאחר מיתה לזון הבנות הוא משום טובת אמן, שתדע שבנותיה יהיו ניזונות. ולכן איתא בסוף פרק נערה, דמיבעי בכל הנך דלית להו כתובה, היינו יבמה, שניה, ארוסה ואנוסה, אם בנותיהן ניזונות, דכיון דלית להו כתובה מבעל זה, תו תנאי כתובה גם כן לית לה, ואין הבנות ניזונות. [אור שמח הל' אישות פי"ט הי"ב]

לדבריו, סוגיה זו מלמדת שחיוב מזונות הבנות הוא "משום טובת אמן, שתדע שבנותיה יהיו ניזונות", ולכן כעיקרון חיוב מזונות הבנות תלוי בחיוב הכתובה.

על פי דברים אלו, מסתבר שכאשר אישה מוחלת לבעל על כתובתה, גם חיוב מזונות הבנות פוקע (כשאר 'תנאי הכתובה').

בשיטה זו נוקט הרמב"ם:

אין הבנים יורשין כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה.

[הל' אישות פי"ט הי"ב]

לדבריו, הבנות אינן ניזונות כאשר אין שטר הכתובה יוצא מתחת ידן, שכן ייתכן שאמן מחלה על כתובתה. מבואר מדבריו שמחילת האם מפקיעה את חובת מזונות הבנות.

אמנם, הראב"ד משיג על הרמב"ם:

אמר אברהם, הפלא ופלא, וכי מזון הבנות תלוי בפירעון כתובתה, והמחילה אינה אלא כפירעון, ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן. [השגות הראב"ד, שם]

לשיטתו, מחילה על הכתובה אינה מפקיעה את חיוב מזונות הבנות[1].

החלקת מחוקק מסתפק בהבנת שיטת הראב"ד:

לא נתבאר אם מחלה אמם תנאי זה של מזונות הבנות בפירוש, אם מהני מחילה לדעת הראב"ד. [חלקת מחוקק קיב, ד]

לדבריו, ניתן להבין שדברי הראב"ד אמורים רק כאשר המחילה היתה על הכתובה, שבמציאות זו אין להניח שהמחילה כוללת גם את חיוב מזונות הבנות. לפי הבנה זו, אם האם מחלה במפורש גם על מזונות הבנות, מחילה מפקיעה חיוב זה. מאידך, ניתן להבין שמחילת האם כלל אינה מועילה, גם כאשר האם מחלה במפורש על חיוב מזונות הבנות.

בדברי הרמ"א מפורש כהבנה השנייה:

ויש אומרים, דאפילו במקום שכותבין כתובה ואין להם שטר כתובה, ואפילו מחלה אמם כתובתה בפירוש, יש לבנות מזונות. [רמ"א קיב, א][2]

מהבנה זו עולה שחיוב מזונות הבנות נתקן לטובתן, ולכן האם אינה יכולה למחול עליו.

כדברים אלו כותב הריא"ז:

כל דבר שהוא זכות האשה כגון פדיונה ורפואתה ומזונותיה יכולה האשה למחול לבעלה, ויכולה להתנות לו אפילו שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה, שכל המתנה בדבר שבממון תנאו קיים... אבל אינה יכולה למחול על זכות בניה ובנותיה, כגון אם מחלה לבעלה כתובת בנין דכרין שלא יירשו בניה כתובתה לא עשתה כלום... וכן אינה יכולה לבטל תנאי דבנן נקבן שלא יהו הבנות ניזונות מנכסי אביהן, ואפילו אם סילקה היא עצמה מכתובתה לגמרי, לפי שאין תנאי הבנות תלוי בכתובתה ולא כל הימנה לבטל זכותם, ואפילו אם זנתה שאיבדה כתובתה לא איבדו הבנות זכותם, שהרי נתחייב אביהן בתנאי שלהן משעה שנשא אשתו בכשרות ואין מי שיוכל לבטל זכותן. [פסקי ריא"ז פ"ד הל' ד אות כט]

על פי דברים אלו מבאר הלבוש באופן שונה את הגמרא האומרת שמזונות הבנות הן מ'תנאי הכתובה':

תנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו, אפילו לא נכתב בכתובה או אפילו אין לה כתובה במקום שאין כותבין. ויש אומרים אפילו במקום שכותבין כתובה ואין שטר כתובתה בידן יש להן מזונות, דאפילו מחלה האם כתובתה בפירוש, אין בידה למחול מזונות הבנות, דלא דמי לכתובת בנין דכרין שתוכל למחול... דהתם עיקר התיקון הוא משום דידה כדי שיתן לה האב נדוניא יפה לכן יכולה היא למחול, אבל התנאי זה לא משום תקנה דידה הוא אלא משום כבוד הבנות בעצמן שלא יחזרו בנות ישראל על הפתחים, לפיכך לאו כל כמינה דאם למחול עליהם. מיהו לא עשו תקנה זו אלא אגב שאר תקנות הכתובה ובמקום שיש לה כתובה, אבל במקום שאין לה כתובה גם תקנה זו לא תיקנו. [לבוש קיא, א]

לדבריו, אמנם תקנה זו היא לצורך הבנות ולא לטובת האם, אך חכמים תיקנו תקנה זו "אגב שאר תקנות הכתובה ובמקום שיש לה כתובה", ולכן כאשר אין כתובה לא החילו חיוב זה.

מדברים אלו עולות שתי תפיסות ביסוד חיוב מזונות הבנות: חיוב לטובת האישה או חיוב לטובת הבנות. מדברי רבנו יונה עולה שיטה מורכבת בעניין זה.

המשנה אומרת:

מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשים והבנות נזונות, ובנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. [משנה קח:]

לשיטת חכמים, כאשר הנכסים מועטים – "הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים".

רבנו יונה כותב בביאור שיטתם:

שעיקר תנאי הכתובה לשוויה הבנות כבנים אף על פי שאינן יורשות ולא ליפות כחן מן הבנים, מה תועלת לאישה להתנות שיזונו בנותיה ויחזרו בנים על הפתחים, והיינו טעמא דאדמון דפליג בתקנת נכסים מועטים. אלא דרבנן סברי משום זילותא דבנות תקינו שיהו הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים. [עליות דרבנו יונה ב"ב קלט: ד"ה מי שמת]

מדבריו עולה שדין מזונות הבנות ביסודו נקבע לטובת האישה, ומגמתו היא ליצור שוויון בין הבנות לבנים: מדין תורה בנות אינן יורשות, ומ'תנאי כתובה' שהבנות ייזונו מנכסי הירושה. אולם, בנוסף לכך קיים דין נוסף: "בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים". דין זה אינו מ'תנאי הכתובה', שכן "מה תועלת לאישה להתנות שיזונו בנותיה ויחזרו בנים על הפתחים", אלא יסודו בתקנת חכמים "משום זילותא דבנות".

לסיום נעיר לשאלה נוספת הקיימת ביחס לחיוב מזונות הבנות – האם החיוב הוא על האב או על היתומים.

הרמב"ם כותב:

פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה, ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה, אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן בלבד, ואין הבנות נשבעות.

[הל' אישות פי"ט הי"א]

מבואר בדברי הרמב"ם שהבנות נוטלות ללא שבועה.

בעל ההפלאה מקשה על דין זה:

כתב הרב המגיד: 'מפורש בסוף פרק מציאת האשה'. ולא הבנתי, דהתם אמרו לעניין עישור נכסים דאין צריך שבועה משום דבעל חוב דאחי הוו, אבל לענין מזונות דהוא מתנאי כתובה וחוב דידיה אין ראיה משם, ויש לומר דצריכי שבועה שלא התפיסה למזונות.

[הפלאה סי' קיב ס"ק יא]

לדבריו, הדין שהבנות אינן נשבעות נאמר לגבי דין פרנסה המוטל על אחי, האחים חיוב המזונות מוטל על האב. ואם כן, ביחס לדין זה מדוע לא אמור הכלל ש"הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה"?

האבי עזרי מתרץ:

מזון הבנות, שאין על האב חיוב אך ורק על היתומים, אין זו כלל דין גביית חיוב, אלא עיקר דינן על היתומים לזון הבנות, אלא שמכל מקום מתנאי כתובה הן, ויש להן האי מקולי כתובה ואין ניזונות אלא מזיבורית, אבל עיקר דינן שאין זה גבייה של חוב, אלא על היורשין הוא הדין לזון הבנות... ומעתה מובן שפיר הטעם מה שאין הבנות נשבעות למזונותיהן, כיון שאין זו גביה של חוב אביהן, אין זו נפרע מנכסי יתומים לחייבן בשבועת היתומים.

[אבי עזרי, שם]

לדבריו, חיוב מזונות הבנות אינו מוטל על האב אלא על היתומים, ולכן דין "הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה" אינו אמור לגביו.

נראה שמחלוקת זו תלויה בשתי ההבנות דלעיל ביסוד החיוב: לפי ההבנה שהחיוב הוא כלפי האם, הבעל הוא המתחייב. לעומת זאת, לפי ההבנה שהחיוב הוא כלפי הבנות, היתומים הם המתחייבים.

רבי דוד פוברסקי בספרו 'ישועת דוד' מציע הגדרה שונה בעניין זה:

והנראה מזה, דדין מזונות הבנות לא הוי חיוב האב, ורק דהוי דין על הנכסים לאחר מיתתו שהבנות יזונו מנכסיו, והוי זה כמו דין ירושה, דהיינו שהבנות יורשות ירושה למזונות, ולא הוי כמו דין חוב על האב, שיהא בזה רק דנפרעין מן היורשין חוב של אביהם כמו מזון אלמנתו, אלא דזה הוי כמו ירושה לבנות למזונות, ולכן אין נשבעין ליורשין ולכן מדמה זה המגיד משנה, דכמו דאין נשבעין בעישור נכסי, דלא הוי חוב אביהם, כמו כן זה נמי דלא הוי חוב של אביהם, נמי לא חיישינן שמא התפיסה האב למזונות. [ישועת דוד אהע"ז סי' לא]

לדבריו, החיוב ביסודו הוא על נכסי האב, שלבנות תהיה זכות בהם לגבי מזונותיהן.