המשנה בפרק אחד עשר אומרת:

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהן, ואין חייבין בקבורתה. יורשיה יורשי כתובתה, חייבין בקבורתה. [משנה צה:]

מדברי המשנה עולה שהיתומים חייבים במזונות אלמנה. אמנם, בפרק רביעי מביאה המשנה חילוק בעניין זה בין אנשי הגליל לאנשי יהודה:

לא כתב לה 'בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון', חייב, שהוא תנאי בית דין. 'את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי', חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין 'עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך', לפיכך אם רצו יורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה. [משנה נב:]

מדברי המשנה עולה, שרק לפי מנהג אנשי הגליל מזונות האלמנה מהווים חובה מוחלטת המוטלת על היתומים. לפי מנהג אנשי יהודה, היתומים יכולים לתת את כתובתה ולהיפטר מחובת המזונות.

לאור שני מנהגים אלו, דנה הגמרא האם המשנה בפרק אחד עשר היא כמנהג אנשי גליל או כמנהג אנשי יהודה:

איבעיא להו, ניזונת תנן או הניזונת תנן. 'ניזונת' תנן וכאנשי גליל, ולא סגי דלא יהבי לה. או דלמא 'הניזונת תנן', כאנשי יהודה, ואי בעו לא יהבי לה. [כתובות צה:]

תוספות כותבים בביאור ספק הגמרא:

ניזונת תנן וכאנשי גליל, שהיא ניזונת על כרחן של יתומין, והלכך מעשה ידיה שלהן, אבל לאנשי יהודה שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה, אין מעשה ידיה שלהן. או הניזונת תנן וכאנשי יהודה, דאפילו לאנשי יהודה דאי בעו לא יהבי לה, אפילו הכי מעשה ידיה שלהן.

[תוס' שם, ד"ה ניזונת]

לדברי תוספות, לפי אנשי הגליל האלמנה ניזונת בעל כורחם של היתומים, ולכן הם זוכים במעשה ידי האלמנה. לעומת זאת, לפי אנשי יהודה האלמנה ניזונת מדעתם של היתומים, ולכן קיימת סברה שמעשה ידיה שייכים לאלמנה.

בביאור סברה זו כותב האבני מילואים:

דאפשר דלאנשי יהודא לא תיקנו כלל מעשי ידיה ליורשיה, משום דלאו כבעל נינהו, ותקנת מזונות היה תחת עיכוב פירעון הכתובה, שהרי בידם לפרוע כתובה ולהפקיע המזונות. מה שאין כן בבעל דאין שם פירעון הכתובה, תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה.

[אבני מילואים צה, א]

לדבריו, ייתכן ולפי אנשי יהודה מן הדין יתומים אינם חייבים במזונות האלמנה, אלא שחכמים חייבו אותם במזונותיה כאשר הם מעכבים את פירעון כתובתה.

דברים אלו אמורים לפי מנהג אנשי יהודה. לעומת זאת, לפי מנהג אנשי הגליל, כשם שהבעל חייב במזונות אשתו בשעת הנישואין, כך היתומים חייבים במזונות האישה לאחר מיתת הבעל. אמנם, יש לברר את טיבו של חיוב זה: האם זהו המשך של חיוב המזונות הקיים בחיי הנישואין או שהוא חיוב חדש?

נבחן הבנות אלו לאור דברי הגמרא בפרק רביעי:

תני רב יוסף, 'בביתי' – ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי. [כתובות נד.]

הגמרא אומרת שכאשר אין לבעל בית של ממש, אלא צריף צר וקטן, היתומים אינם חייבים להניח לאלמנה לגור שם[1]. מר בר רב אשי סבור שבמציאות זו היתומים אינם חייבים במזונות האלמנה, והגמרא פוסקת שלא כדבריו.

מדברי מר בר רב אשי עולה שהמזונות והדירה מהווים חיוב אחד – "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי", ולכן כאשר חיוב הדירה אינו קיים, גם חיוב המזונות פוקע. אמנם, לא די בכך כדי לבאר את טעמו: לכאורה, החיוב העקרוני כלפי האלמנה קיים בכל מקרה, אלא שכאשר יש לבעל צריף צר וקטן – אין בית שאליו יתייחס חיוב נתינת המגורים; ואם כן, מדוע העובדה שהיתומים פטורים מנתינת מדור לאלמנה פוטרת אותם גם ממזונותיה?

נראה לבאר[2], שלשיטת מר בר אשי, החיוב כלפי האלמנה נובע מכך שהיא עדיין נמצאת ברשותו הפיזית של הבעל. בשל כך, אם היא אינה דרה בביתו של הבעל, הרי היא אינה קשורה ומתייחסת אליו, אלא היא חיה את חייה כישות עצמאית, ולכן היתומים אינם חייבים במזונותיה.

על פי האמור, ניתן להציע שתי הבנות בטעמה של השיטה החולקת על מר בר רב אשי, ועל פיה חיוב המזונות קיים גם כאשר האישה אינה חיה בבית בעלה:

א.שיטה זו חולקת על תפיסה זו מיסודה, ולדידה חיוב מזונות האלמנה אינו נובע מהמשך הקשר עם הבעל המת, אלא זהו חיוב נפרד.

ב.שיטה זו מודה שחיוב המזונות נובע מהמשך הקשר עם הבעל המת, והיא רק חולקת על כך שהקשר מותנה במגוריה בבית בעלה.

ההבנה הראשונה עולה מדברי הראב"ד לגבי שעת חלות חיוב מזונות אלמנה. הראב"ד כותב, שאדם שנשא נשים רבות ומת, הן ניזונות בשווה אף על פי שנשאן זו אחר זו:

לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו, וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת.

[השגות הראב"ד הל' אישות פי"ח הי"ד]

לדבריו, חיוב מזונות האלמנה חל רק בשעת מיתת הבעל[3]. מבואר מכך כי חיוב מזונות האלמנה הוא חיוב חדש, שאינו חלק מחיוב המזונות שבשעת הנישואין.

הבחנה זו בין מזונות נשואה למזונות אלמנה מפורשת בדברי הרא"ש לגבי דין המוחלת על כתובתה. הגמרא [נג.] אומרת: "מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות". הרא"ש כותב ביחס לדין זה:

ראיתי מפרשים אין לה מזונות אפילו מן הבעל. והא ליתא כלל, דמזונות אשתו אינם כתנאי כתובה, אלא למאן דאמר דאורייתא ולמאן דאמר דרבנן תיקנו לה מעשה ידיה תחת מזונות ואם נוטל מעשה ידיה צריך לזונה, אבל מזונותיה מן היורשין הוי כתנאי כתובה.

[רא"ש כתובות פ"ד סי' כד]

לדבריו, קיים הבדל עמוק בין מזונות נשואה למזונות אלמנה: חיוב מזונות אלמנה הוא "כתנאי כתובה" (=חלק מחיובי הבעל לאישה בשעת הנישואין), ואילו מזונות נשואה "אינם כתנאי כתובה", אלא חיובם נובע או מן התורה (למאן דאמר מזונות דאורייתא) או כתמורה למעשה ידיה (למאן דאמר מזונות דרבנן).

לעומת זאת, מדברי תוספות נראה כהבנה השנייה. דבריהם אמורים ביחס לנאמר בגמרא [צו.]: "אמר רבי אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה". תוספות כותבים:

ור"ח והלכות גדולות פירשו דהכא מיירי בתפיסה מחיים. ודווקא למזוני מהניא, אבל לכתובה לא, משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. [תוס' צו. ד"ה אלמנה]

תוספות מבחינים בין חיוב מזונות לחיוב הכתובה: רק לגבי המזונות מועילה תפיסה מחיים, אך לא לגבי הכתובה – "משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים". מדבריהם עולה שחיוב המזונות ניתן להיגבות מחיים, ומכאן שהם רואים את חיוב מזונות אלמנה כהמשך של חיוב מזונות אישה נשואה[4].

תפיסה זו עולה גם מדברי תוספות בסוטה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין – ונראה דוקא לעניין מזון הבנות אמרינן מה שמכרו מכרו, אבל לעניין מזון האישה, כיון דמשועבד לה בעל למזונות בחייו, הנכסים בחזקתם שאינם יכולין למכור. [תוס' סוטה כא: ד"ה יתומים]

תוספות מבחינים בין מזונות אלמנה למזונות הבנות: לגבי מזונות הבנות הדין הוא שאם יתומים קדמו ומכרו את הנכסים המכר חל, ואילו לגבי מזונות האלמנה המכר אינו חל – "כיון דמשועבד לה בעל למזונות בחייו, הנכסים בחזקתם שאינם יכולים למכור". מבואר מכך שהחיוב במזונות אלמנה הוא המשך של חיוב מזונות נשואה[5].

למהריא"ז ענזיל, בהגהותיו לאבני מילואים, שיטה שונה בביאור היחס בין חיוב מזונות אלמנה לחיוב מזונות נשואה.

האבני מילואים מקשה על השיטה (שהובאה לעיל בשם הרא"ש) הסוברת שרק חיוב מזונות אלמנה הוא מ'תנאי כתובה', מדברי הגמרא ביבמות:

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, יש להן מזונות או אין להן מזונות? היכי דמי, אילימא דיתבה תותיה, בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה?! לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולוותה ואכלה, מאי? מזוני תנאי כתובה נינהו, מדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דלמא כתובה דלמשקל ומיפק אית לה, מזוני דלמא תיעכב גביה לית לה. [יבמות פה.]

האבני מילואים מוכיח מסוגיה זו שגם חיוב מזונות נשואה הוא מ'תנאי כתובה':

מבואר להדיא דגם בחייו הוי למזוני תנאי כתובה. וצריך עיון כעת. [אבני מילואים צג, ו]

מהריא"ז ענזיל מיישב את קושייתו:

ומה שהקשה מרן ז"ל מהא דיבמות, דקאמר מזוני תנאי כתובה נינהו כו' אף על גב דבחייו, נלענ"ד דיש בכלל מאתים מנה, רוצה לומר מזונות דבחייו, מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם, מדאורייתא או מדרבנן, הנה היה תנאי בית דין שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גביה, אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה כל זמן שיושבת לכבודו. וכן בחייו, כל זמן שאינה נישאת לאחר מחמתו חייב לזונה מאותו תנאי בית דין... לפי זה אתי שפיר, דמוחלת כתובתה לבעלה, נהי דתנאי כתובה נמחל עם הכתובה, עדיין חייב לזונה בחייו מדין אישות וכמ"ש הרא"ש והר"ן, והתם באלמנה לכהן גדול דקאי עלה בעמוד והוציא ואנן מבטלין האישות שביניהם אלא שמעוכבת אצלו מחמת שהוא במדינת הים ולא גירשה עדיין, לכך אמרינן מזוני תנאי כתובה היא. ובזה יובן היטב מאי דצריך לשנויי בהלך למדינת הים. [הגהות לאבני מילואים, שם]

לדבריו, קיימים שני מחייבים שונים של הבעל במזונות אשתו:

א.מחמת עצם האישות.

ב.מתנאי הכתובה – "תנאי בית דין שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גביה, אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה".

החיוב הראשון קיים רק כאשר האישה נמצאת בבית בעלה והם חיים חיי אישות. לעומתו, החיוב השני קיים גם כאשר הם אינם חיים חיי אישות – כאשר האלמנה "יושבת לכבודו", כאשר האישה היא ספק מגורשת וכאשר הבעל הלך למדינת הים[6].

על פי הבנה זו, המקורות שהובאו לעיל, המבחינים בין חיוב מזונות נשואה לחיוב מזונות אלמנה, אינם מוכיחים שחיוב מזונות אלמנה חל בשעת מיתת הבעל: ייתכן שהחיוב מ'תנאי הכתובה' חל כבר משעת הנישואין, והוא מחייב את הבעל במזונות אשתו "כל זמן שהיא יושבת ואגידה גביה".