המשנה במסכת יבמות אומרת:

אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו. ואלו הן עבדי מלוג? אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה, אף על פי שהוא חייב במזונותן הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צאן ברזל? אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה. [יבמות סו.]

המשנה מחלקת בין שני סוגי נכסים אותם מכניסה האישה בשעת הנישואין:

א.נכסי מלוג – "אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה".

ב.נכסי צאן ברזל – "אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו".

גוף נכסי מלוג שייכים לאישה, ולבעל יש זכות אכילת פירות בלבד[1]. בגדר הבעלות על נכסי צאן ברזל דנה הגמרא ביבמות:

איתמר, המכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, הדין עם מי? רב יהודה אמר: הדין עמה, ורבי אמי אמר: הדין עמו. רב יהודה אמר הדין עמה, משום שבח בית אביה דידה הוי. רבי אמי אמר הדין עמו, כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן יאכלו. [יבמות סו.-:]

לשיטת רב יהודה, בשעת הגירושין האישה יכולה ליטול את נכסי צאן ברזל עצמם, שכן "משום שבח בית אביה דידה הוי". לעומת זאת, לשיטת רבי אמי, בשעת הגירושין האישה אינה יכולה ליטול את נכסי צאן ברזל עצמם, שכן הנכסים שייכים לבעל – "כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן יאכלו". לדעתו, דין המשנה דלעיל, שנכסי צאן ברזל אוכלים בתרומה מחמת הבעל, מוכיח שנכסים אלו הם בבעלותו.

הגמרא מביאה את שיטת רב ספרא החולקת על רבי אמי:

אמר רב ספרא: מי קתני והן שלו, הואיל וחייב באחריותן קתני, ולעולם לאו דידיה נינהו. וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה, והתנן, ישראל ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה. ותסברא, נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסיה, בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב, הא לא דמיא אלא לסיפא, ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה, אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה. [שם]

לפי רב ספרא, נכסי צאן ברזל אוכלים בתרומה מחמת הבעל לא משום שהם בבעלותו אלא משום שהם באחריותו המלאה.

הגמרא ממשיכה:

יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן ויתבי וקאמרי, תניא כותיה דרב יהודה ותניא כותיה דרבי אמי. תניא כותיה דרבי אמי, עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאישה. תניא כותיה דרב יהודה, המכנסת שום לבעלה, אם רצה הבעל למכור לא ימכור. ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה שום משלו, אם רצה הבעל למכור לא ימכור. מכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמיאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה. אמר ליה רבא לרב נחמן: והתניא כוותיה דרבי אמי? אף על גב דתניא כותיה דרבי אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום שבח בית אביה.

[שם]

הגמרא מסיקה שעל אף שבברייתא מפורש כרבי אמי, שהנכסים שייכים לבעל ולכן "עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאישה", הלכה כרב יהודה, שהאישה יכולה ליטול את נכסיה בשעת הגירושין – "משום שבח בית אביה".

הגמרא מוסיפה:

ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה, שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא. אמר רבא: קנייה מיתנא. אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא: והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה. אמר ליה: מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא, וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי. רבא לטעמיה, דאמר רבא: הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. [שם]

הריטב"א כותב על דברי הגמרא:

ואם תאמר, מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא, דהא אליבא דרב יהודה דידה חשיבי. יש לומר, דסבר רבא דאפילו לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלן עליו בנכסי צאן ברזל, אלא דמשום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבודא דידה שיהיו לה כאילו הם אפותיקי גמור בעל מנת שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים, ועשו כן משום שבח בית אביה. ומכל מקום, כיון דדידיה נינהו, אתי איסור שלו ומפקיע אפילו מידי שעבוד זה.

[ריטב"א שם, ד"ה רבא]

מדברי הריטב"א עולה, שלמסקנת הסוגיה משתנה ההבנה בשיטת רב יהודה: בתחילת הסוגיה סברה הגמרא שלשיטתו הנכסים שייכים לאישה, ומטעם זה היא יכולה לקחת את הנכסים עמה בשעת הגירושין. למסקנת הסוגיה, גם לשיטת רב יהודה הנכסים שייכים לבעל, ואף על פי כן האישה יכולה לקחת את הנכסים עמה בשעת הגירושין – "משום שבח בית אביה".

וכן כותב הרשב"א:

שכל שהאישה מכנסת לבעל נכסי צאן ברזל, של בעל הוא, וכל אחריותו עליו... ואף על פי ששנינו במסכת יבמות, המכנסת שום לבעלה לא ימכור, התם טעמא כדי שלא תצטרך לחזור על בתי דינין. ואפותיקי הן לאשה. אלא שהוא יותר חזק שאין הבעל יכול לסלקה מהם, ויכולה לגבות מהם, ואומרת: כלי אני נוטלת, משום שבח בית אביה. ושעבוד הוא שיש לה עליהם. וצריכה גוביינא, והגוף קנוי לבעל. [שו"ת הרשב"א ח"ד סי' פה]

מדברי הרשב"א והריטב"א עולה שהבעל קונה את הנכסים בשעת הנישואין, והוא מתחייב לאישה בתשלום שוויים תמורתם. באופן זה, הנכסים נחשבים כ'אפותיקי', מהם האישה גובה את חובה מהבעל.

וכן כותב בשו"ת שבות יעקב:

דודאי גוף נכסי צאן ברזל לא מתורת ירושה הם לבעל, רק בעל לוקח ודאי הוי, וכדמוכח להדיא בש"ס פרק החובל דף פ"ט: 'אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל'... ומה שכתב הפוסקים לשון ירושה בנכסי צאן ברזל, היינו כיון שנתן לה מתמורה, דהיינו חוב כתובתה, זה הוא שיורש הבעל, שאין צריך לשלם ליורשים. אבל גוף נכסי צאן ברזל הן ראוי הן מוחזק הם שלו כי לוקח הוא, ומשום הכי חייב באחריותן, אם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. [שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קלא]

לדבריו, נכסי צאן ברזל ניתנים לבעל בשעת הנישואין, והבעל מתחייב בתשלום דמיהם. עם זאת, כאשר האישה מתה, הוא יורש את חובה, ולכן אינו צריך לשלם דמים אלו ליורשיה.

הבנה זו משתמעת מדברי רש"י:

תחת כתובתה – תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה, והוא יורש.

[רש"י כתובות מז: ד"ה תחת כתובתה]

לעומת הבנה זו, בעל ההפלאה כותב:

דבאמת משמעות המשנה שהוא פוסק כנגדן, משמע דאין זה בתורת חוב כלל, אלא שהיא מכנסת לו בקניין גמור שיהיה שלו, והוא מתחייב מעצמו בחוב על תנאי שאם ימות או יגרשנה יתחייב ואם תמות היא יפטור מן החוב. [הפלאה סי' סו ס"ק יג]

לשיטתו, האישה נותנת את הנכסים לבעל בשעת הנישואין באופן מוחלט, אלא שהבעל מתחייב כנגדם בתשלום (לעיתים התשלום הוא בשווי הנכסים ולעיתים הוא גבוה ממנו[2]) אם ימות או יגרשנה.

לאבני מילואים שיטה שלישית בעניין זה:

ולכן נראה עיקר... דהא דבעל זוכה בנכסי צאן ברזל, לאו מדין ירושה קאתי עלה, אלא משום דתנאי כתובה ככתובה, וכי היכי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דכתוב לכשתנשאי לאחר תטלי כו', הכא נמי נכסי צאן ברזל תנאי כתובה היא וככתובה דמי, כמו שכתב הרשב"א, וכיון דמתה תו לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר ואין בידה לגבות, וזכה בהן הבעל כמו שזוכה בגוף הכתובה. וזה ברור ונכון. [אבני מילואים סי' צ ס"ק ד]

לדבריו, אמנם הבעל מתחייב בדמי הנכסים שניתנו לו (כשיטת השבות יעקב), אך חיוב הוא נכלל בחיובי הכתובה, החלים רק משעת הגירושין או מיתת הבעל. בהתאם לכך, אם מתה האישה, החיוב בדמי הנכסים כלל לא חל (כשיטת ההפלאה).

הבנות אלו מבוססות על ההנחה שגוף נכסי צאן ברזל שייך לבעל. אמנם, בדברי הרמב"ם מבואר לא כך:

בן בבל שנשא אישה בארץ ישראל ודעתו לחזור והכניסה לו אשתו עבדים ושפחות, הרי אלו ספק אם הם כמי שמכרה אותם לחוצה לארץ, הואיל ויש לו הפירות, או אינן כמכורין לו, שהרי הגוף שלה. [הל' עבדים פ"ח ה"ז]

הרמב"ם כותב לגבי נכסים שהכניסה האישה בשעת הנישואין, שהפירות שייכים לבעל ואילו הגוף של האישה.

דברי הרמב"ם טעונים ביאור: מדוע "הגוף שלה", והרי הלכה זו עוסקת בנכסי צאן ברזל[3], לגביהם האומרת המשנה דלעיל [יבמות סו.]: "אם הותירו הותירו לו, ואם פחתו פחתו לו"?

אמנם, מקורו של הרמב"ם בסוגיית הגמרא בגיטין:

בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אישה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור, מהו? תיבעי למאן דאמר הדין עמה, תיבעי למאן דאמר הדין עמו. תיבעי למאן דאמר הדין עמה, כיון דהדין עמה כדידה דמו, או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא כדידיה דמו. ותיבעי למאן דאמר הדין עמו, כיון דהדין עמו כדידיה דמו, או דלמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידה דמו, תיקו. [גיטין מד:]

מפורש בסוגיה זו שגוף הנכסים אינו קנוי לבעל. הריטב"א [שם, ד"ה תיבעי למ"ד הדין עמה, וד"ה תיבעי למ"ד הדין עמו] מפרש שהגדרה זו אינה כפשוטה, והיא אמורה רק ביחס לגדרי הקנס בו עוסקת הסוגיה. לעומתו, הרמב"ם לומד מסוגיה זו שגם בנכסי צאן ברזל גוף הנכסים אינו קנוי לבעל, אלא שהוא מתחייב באחריות מלאה על הנכסים, ולכן הנכסים אוכלים מחמתו בתרומה[4].

תפיסתו של הרמב"ם עולה גם מדבריו בהלכות אישות:

כל נכסים שיש לאישה, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג, הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה, ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל. [הל' אישות פכ"ב ה"ז]

בהלכה זו משווה הרמב"ם בין נכסי צאן ברזל לבין נכסי מלוג, מכנה את שניהם "נכסים שיש לאישה", ואומר שהבעל אוכל פירות ויורש את הנכסים לאחר מיתת האישה. על פי ההבנה שנכסי צאן ברזל שייכים לבעל, אין לדברי הרמב"ם מובן: לא שייך לכנות את נכסי צאן ברזל כ"נכסים שיש לאישה", הגדרה שמשמעותה שהנכסים נתונים כעת בבעלות האישה; אין מקום לומר שהבעל אוכל פירות מנכסי צאן ברזל, שהרי גוף הנכסים שייך לו; זכות הבעל בנכסים אינו בגדר ירושה, שהרי הם היו שייכים לו גם לפני מיתת האישה. לעומת זאת, לפי ההגדרה העולה מדברי הרמב"ם בהלכות עבדים דלעיל, דבריו ברורים ומאירים: בדומה לנכסי מלוג, גם בנכסי צאן ברזל גוף הנכסים שייך לאישה, ולבעל יש זכות אכילת פירות בלבד, ולכן הוא זוכה בנכסים רק לאחר מיתת האישה מדין ירושה[5].

שתי שיטות אלו בגדר הבעלות על נכסי צאן ברזל, מובאות בשו"ת רש"י לגבי דין שביתת בהמתו בשבת:

ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לגוי לחרוש עד אחר זמן וחורש בהן בשבת. זה שאלו בימי רש"י. ויש שהתירו, אם הגוי קיבל עליו אחריות מיתה וגניבה ויוקרא וזולא, דהוי לישראל כנכסי צאן ברזל. ויש אסרו בכל עניין, שאין הגוי רשאי למוכרן, ונקראת בהמת ישראל בכל מקום שהיא, וישראל מצווה על שביתת בהמתו. [שו"ת רש"י סי' צה][6]

לפי השיטה הראשונה, אין איסור שביתת בהמתו בבהמה שגוי קיבל עליה אחריות מלאה, משום "דהוי לישראל כנכסי צאן ברזל". לפי השיטה השנייה, איסור שביתת בהמתו קיים גם בבהמה זו, ואין לדמות אותה לנכסי צאן ברזל, משום "שאין הגוי רשאי למוכרן, ונקראת בהמת ישראל בכל מקום שהיא".

מהשיטה הראשונה עולה שבנכסי צאן ברזל הגוף שייך לאישה, אלא שלבעל יש אחריות מלאה עליהם (כשיטת הרמב"ם). בשל כך, על אף שמבחינה משפטית הנכסים נתונים בבעלות האישה, ביחס לדיני התורה השונים (אכילה בתרומה, יציאה בשן ועין ושביתת בהמתו) דינה כנכסי הבעל. לעומת זאת, מהשיטה השנייה עולה שבנכסי צאן ברזל גוף הנכסים שייך לבעל (כשיטת הרשב"א והריטב"א), ורק הבעלות המשפטית היא הגורמת שהם ייחשבו ביחס לדיני התורה השונים כנתונים בבעלות הבעל[7].