בשיעור שעבר עסקנו בזכות הבעל באכילת פירות מנכסי אשתו, וראינו שלוש דרכים בביאור זכות זו: 'קניין הגוף לפירותיו'; בעלות על הפירות; זכות שימוש בפירותיה של האישה.

דברים אלו אמורים מצד תקנת חכמים הבסיסית. אמנם, הגמרא אומרת שבאושא תיקנו חכמים זכות נוספת לבעל בנכסי האישה:

אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, האישה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. [כתובות נ.]

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בביאור תקנה זו.

הרמב"ם כותב:

כל נכסים שיש לאישה, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג, הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה, ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל. לפיכך, אם מכרה האישה נכסי מלוג אחר משנישאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס, הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. [הל' אישות פכ"ב ה"ז]

הרמב"ם פוסק את תקנת אושא להלכה, ואף על פי כן הוא קובע שבידי האישה למכור את גוף נכסי המלוג – "שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות". מדבריו עולה, כי תקנת אושא אינה מעצימה את זכותו של הבעל בנכסי האישה בחייה, אלא היא משפיעה רק לאחר מות האישה – הבעל מוציא מידי הלקוחות וזוכה בנכסים שמכרה האישה.

לעומתו, הרא"ש כותב:

אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, האישה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, דשוויה רבנן כלוקח ראשון, הילכך מוציא בלא דמים. ומוציא לאו דווקא, דכל ימי האישה הקרקע ביד הבעל ואוכל פירות, והיא מוכרת הגוף מעכשיו והפירות לאחר מיתתה, והבעל מוציא מיד הלוקח הגוף שמכרה לו מעכשיו וישאר אצלו.

[רא"ש פ"ד סי' יז]

לדברי הרא"ש, לשון התקנה "הבעל מוציא מידי הלקוחות" אינה מתפרשת כפשוטה: אין הכוונה שהמכר חל אלא שבכוחו של הבעל להוציא מידי הלקוחות לאחר מיתת אשתו, אלא המכר מעולם לא חל[1].

מדברי הרא"ש נראה שתקנת חכמים מגדירה שנכסי האישה שייכים לבעל, ולכן האישה אינה יכולה למוכרם.

אמנם, הטור מביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וכותב:

כיון שהבעל יורש את אשתו, אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה. ואם מכרה אחר שניסת, בין אם נפלו לה קודם אירוסין או אחר אירוסין, הבעל מוציא מיד הלקוחות, שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה. לפיכך מכרה בטל לאלתר, שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף ופירי. אלא לעניין זה הוא מכר, שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח, ואם תמות בחייו ישאר בידו. והרמב"ם כתב: הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות, מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה. [טור סי' צ]

מבואר בדברי הטור שגם לשיטת הרא"ש, האישה יכולה למכור את נכסיה כך שאם תתאלמן או תתגרש הלוקח יזכה בהם.

מקור דבריו הוא בירושלמי:

רבי הלל בר פזי בעא קומי רבי יוסי: מכר הוא ומתה היא? אמר לו: מכרה בטל... מכרה היא ומת הוא? אמר ליה: מכרה קיים. [ירושלמי פ"ט ה"א]

מבואר בדברי הירושלמי שאם האישה מכרה את נכסיה ולאחר מכן מת הבעל, המכר קיים והלוקח זוכה בנכסים.

וכן פוסק הרמ"א:

נתאלמנה או נתגרשה, מכרה קיים. [רמ"א צ, ט]

הבית שמואל תמה על כך:

כן איתא בירושלמי, וכן כתב הנמוקי יוסף והטור, אף לשיטתם דבעל מוציא מיד הלקוחות. צריך לי עיון, למה באמת המקח קיים אחר מיתתו כיון דהשתא אין בידה למכור, כמ"ש בסוגיא פרק אף על פי, דף נ"ט, אם אמרה יקדשו ידי לא חל הקדש מפני שיעבוד הבעל... וכן קיימא לן אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו... והירושלמי דפסק מכירתה קיימת, יש לומר משום דסבירא ליה הבעל אינו מוציא הגוף, משום הכי מדמה שם לאב שמוכר, משום הכי הוי מכירה גמורה מהיום. [בית שמואל צ, לט]

הבית שמואל תמה, לשיטת הרא"ש, הואיל ותקנת חכמים מגדירה שנכסי האישה שייכים לבעל, מדוע מכירת האישה מועילה אם מת הבעל או התגרשה ממנו, על אף שהנכסים ברשותו ולא ברשותה.

מדברי הבית שמואל עולה, שלשיטת הרא"ש תקנת אושא מעמידה את נכסי האישה ברשות הבעל באופן מלא, ורק אם הבעל ימות או יגרשה היא תשוב ותזכה בנכסים. לפי הבנה זו אכן קשה מדוע מכירת האישה חלה אם ימות הבעל או יגרשה. אמנם, מדברי החלקת מחוקק עולה הבנה שונה:

מכרה קיים – משמע למפרע חל המכירה משעה ראשונה. אפילו לדעת הרא"ש שמוציא הגוף מיד הלקוחות, מכל מקום אם נתאלמנה איגלי מילתא למפרע שהמכירה היתה כדין.

[חלקת מחוקק צ, כט]

לדברי החלקת מחוקק, אמנם הבעל מוציא מיד הלקוחות גם בחיי האישה, אך זכותו בנכסים היא רק אם אכן האישה תמות לפניו. לעומת זאת, אם מיתתו תקדם או שהוא יגרש את האישה, יתברר למפרע שמעולם הבעל לא זכה בנכסים, ולכן מכירת האישה חלה.

בשיטה זו נוקט גם החזון איש, ובהתאם לכך הוא תמה על דברי הבית שמואל דלעיל:

שם ס"ק ל"ט הקשה למה המכר קיים, וצריך עיון דעד כאן לא קאמר הרא"ש דאין הגוף מכור אלא כשמתה בחייו, דבתנאי זה הוא כלוקח משעת נישואין, אבל אם נתאלמנה או נתגרשה, ודאי הגוף שלה משעת נישואין. [חזון איש עה, י][2]

עד כה הוצגו שלוש תפיסות בגדר תקנת אושא:

א.לפי הרמב"ם, תקנת אושא מגדירה שלאחר מות האישה הבעל זוכה בנכסיה.

ב.לפי הבית שמואל בשיטת הרא"ש, תקנת אושא מגדירה שהבעל זוכה בנכסים באופן מלא בחיי האישה, ורק אם תתאלמן או תתגרש האישה תשוב ותזכה בנכסים.

ג.לפי החלקת מחוקק והחזון איש בשיטת הרא"ש, תקנת אושא מגדירה שאם האישה תמות בחיי הבעל, הבעל זוכה בנכסים למפרע משעת הנישואין. אמנם, אם הבעל ימות בחיי האישה או יגרש את האישה, הבעל אינו זוכה בנכסים והם נתונים כל זמן הנישואין בידי האישה.

לקצות החושן שיטה רביעית בגדר תקנת אושא:

דלא התקינו באושא שיהיה הבעל כלוקח הגוף מחיים דהגוף של האשה ולבעל אין לו אלא פירות, והא דמוציא מיד הלוקח, כבר כתב רש"י בפרק החובל דף פ"ח באושא התקינו, דאף על גב דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי, בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה ע"ש. והיינו כמו לרבי יוחנן דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף, הבן שמכר בנכסי אביו ומת הבן דהמכירה בטל משום דקנין פירות שיש לאב מעכב את הגוף למכור, הוא הדין לדידן, נמי נהי דקיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף, באושא התקינו שיהיה אלים קנין פירות דבעל לעכב מכירת הגוף. [קצות החושן קג, ט]

לשיטתו, תקנת אושא מאלימה את שעבודו של הבעל, והיא מגדירה ששעבודו בקרקע מונע מהאישה את מכירת גוף הקרקע.

קצות החושן לומד הבנה זו מדברי רש"י:

באושא התקינו דאף על גב דבעלמא לאו כקניין הגוף דמי, בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה והוי כלוקח ראשון. [רש"י ב"ק פח: ד"ה באושא]

וכן מפורש בדברי השאילתות:

אמר שמואל: האישה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ואף על גב דסבירא לן בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובעל נמי כי קנה נכסי בחיי אשתו פירי בעלמא הוא דקנה. הכא משום איבה עבדו רבנן תקנתא ושווינהו כקניין הגוף, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: באושא התקינו, האישה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. [שאילתות דרב אחאי שאילתא קלה]

עם זאת, קצות החושן מדייק מדברי תוספות לא כך:

אליבא דרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא צריכא לתקנת אושא, אלא לריש לקיש, ואליבא דריש לקיש מסיק לה בפרק החובל. אי נמי, לרבי יוחנן נמי אצטריך, כגון נותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות. אי נמי, דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך. [תוס' כתובות נ. ד"ה הבעל]

תוספות כותבים שלפי רבי יוחנן, הסובר ש"קניין פירות כקניין הגוף דמי", תקנת אושא נצרכת כאשר הבעל אינו אוכל פירות ("כגון נותן מתנה לאשתו, שקנתה ואין הבעל אוכל פירות").

קצות החושן לומד מדברי תוספות שלא כדבריו:

ומשמע מזה דתקנת אושא היתה על הגוף שהוא דבעל, דאי לאלומי קנין פירותיו כקנין הגוף, הא מיירי שאין לו פירות. [קצות החושן, שם]

לפי שיטת קצות החושן, שתקנת אושא מאלימה את קניין הפירות, תקנת אושא שייכת רק כאשר יש לבעל קניין פירות. לעומת זאת, בדברי תוספות מבואר שתקנת אושא קיימת גם כאשר הבעל אינו אוכל פירות, ומכאן שלשיטתם תקנת אושא מגדירה שגוף הנכסים שייך לבעל[3].