המשנה בפרק רביעי אומרת:

האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה. [משנה מו:]

בדברי המשנה מבואר שאכילת פירות היא זכות מיוחדת שניתנה לבעל. הגמרא מבארת את טעמה של זכות זו:

תנו רבנן, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות. פירות מאן דכר שמייהו. חסורי מחסרא והכי קתני, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות. מאי לפיכך? מהו דתימא מיכל לא נכלינהו אנוחי ננחינהו, דאם כן מימנע ולא פריק, קא משמע לן דהא עדיפא, זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה. [כתובות מז:]

אם כן, חכמים תיקנו שהבעל יאכל פירות מנכסי אשתו, משום חובת הפדיון המוטלת עליו.

בסוגיות שונות עולה השוואה בין זכות הבעל באכילת פירות מנכסי אשתו לבין גדר 'קניין פירות'.

כן משתמע מסוגיית הגמרא בגיטין:

איתמר, המוכר שדהו לפירות, רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן אמר מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי. ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: 'ולביתך' – מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. אמר ליה: שאני התם דכתיב 'ולביתך'. [גיטין מז:]

הגמרא מביאה מחלוקת בגדר קניין פירות, והיא מוכיחה מדין בעל ה'מביא וקורא' מנכסי אשתו. מכך נראה שלבעל יש קניין פירות בנכסי אשתו. וכן נראה מסוגיית הגמרא בבבא קמא [פח.-:], הדנה בדין בעל בנכסי אשתו לאור מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם "קניין פירות כקניין הגוף דמי".

הבנה זו מפורשת בדברי רש"י:

ושיעבודיה דבעל כשאר קניין פירות דעלמא הוא, ובקניין פירות דעלמא פליגי.

[רש"י ב"ק פט: ד"ה לית]

וכן נראה מדברי תוספות, הכותבים ביחס לתקנת אושא [המובאת בגמ' נ.] ש"האישה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות":

אליבא דרבי יוחנן דאמר קניין פירות כקניין הגוף דמי לא צריכא לתקנת אושא, אלא לריש לקיש, ואליבא דריש לקיש מסיק לה בפרק החובל. אי נמי, לרבי יוחנן נמי איצטריך, כגון נותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות. אי נמי, דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך. [תוס' כתובות נ. ד"ה הבעל]

לדברי תוספות, אם "קניין פירות כקניין הגוף דמי", אין צורך בתקנת אושא, שכן בלאו הכי קניינו של הבעל בנכסי אשתו הוא כקניין הגוף. בהתאם לכך, תוספות מציעים שתקנת אושא נאמרה רק לפי השיטה ש"קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי", או שהיא נצרכה בשביל המצבים בהם הבעל אינו אוכל פירות.

עם זאת, בדברי תוספות במסכת יבמות מובאים שני הסברים נוספים לצורך בתקנת אושא לפי השיטה ש"קניין פירות כקניין הגוף דמי":

אי נמי, קניין הגוף דאישה עדיף, שאין לבעל פירות אלא מכוחה. ועוד, דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן. [תוס' יבמות לו: ד"ה קנין]

לפי הסברים אלו, קיים הבדל בין קניין פירות לזכות הבעל בנכסי אשתו.

האור שמח מבאר את טעם ההבדל:

והנראה לי, דלא מצאנו לרבי יוחנן דפליג וסבר דקניין פירות כקנין הגוף דמי, רק במוכר שדהו לפירות או במשייר לעצמו פירות, כגון שמכר נכסיו מהיום ולאחר מיתה, דהא פירות הבאין מן הקרקע הוי דבר שלא בא לעולם, רק דעל כרחין מוכר קרקע לפירותיה, ואם כן הוי מוכר הגוף לפרותיו. ולכן סבר דכקניין הגוף דמי, ופועל להחליש את קנין הגוף, שלא יוכל להיות מכור טרם בא לידו גם קניין הפירות. אבל מקום שאינו מכור רק פירות, לא גוף לפירותיו, רק כשבא הפרי וצמח מן הקרקע זוכה, כי זכיית הפרי בא עם שעת ביאתה לעולם, אם כן אין לו לבעל הפירות בקניין הגוף כלום, ודאי דאלימא כח קנין הגוף שלא להיות נכנע תחת קנין הפירות, שמצי למכור לאחרים, וכי מתה ייקח אותה המוכר לגמרי, דשלמו אז קנין הפירות דבעל. [אור שמח הל' רוצח פ"ב הט"ו]

לדבריו, קניין פירות אינו יכול להתייחס לפירות העתידיים, שכן זהו 'דבר שלא בא לעולם', ובהכרח הוא אמור ביחס לזכות הקיימת בגוף הנכס – 'קניין הגוף לפירותיו'. בשל כך, לשיטת רבי יוחנן קניין זה הוא כקניין הגוף. לעומת זאת, זכות הבעל בפירות אשתו, שיסודה בתקנת חכמים, אינה מקנה לו זכות בגוף הנכס, אלא כל זכותו היא בפירות העתידיים בלבד[1].

חיזוק להבנה זו, שלבעל אין זכות בגוף נכסי האישה, מדברי המשנה בתחילת פרק שמיני:

האישה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס, מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור, אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים. אמר רבי יהודה, אמרו חכמים לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באישה, לא יזכה בנכסים?! אמר להם: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים?! נפלו לה משנישאת, אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות. [משנה עח.]

המשנה דנה בכוחה של האישה למכור את נכסיה ולהפקיע את זכיית הבעל בפירות. המשנה מביאה את טענת חכמים לפני רבן גמליאל, שמסתבר שהאישה אינה יכולה למכור נכסים שנפלו לה לאחר אירוסיה: "הואיל וזכה באישה לא יזכה בנכסים?!", ואת תשובת רבן גמליאל: "על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים?!". מדברי רבן גמליאל עולה, שעיקר הדין שהאישה אינה יכולה למכור את הנכסים הוא חידוש שטעמו אינו ברור, ולכן אין להרחיב אותו גם לנכסים שנפלו לאישה משנתארסה.

הפני יהושע תמה על דברי המשנה:

ולכאורה יש לתמוה, אטו רבן גמליאל בוש מדברי חכמים בעיקר תקנת פירות אישה לבעלה שהיא הלכה פסוקה... ובמאי קמתמה רבן גמליאל על החדשות, ומהיכי תיתי לא יוציא מיד הלקוחות הפירות שהן שלו. [פני יהושע שם, ד"ה במשנה אמר]

לטענת הפני יהושע, לכאורה הדין שהאישה אינה יכולה להפקיע את זכותו של הבעל נובע מעצם זכותו בפירות, ואם כן מדוע רבן גמליאל אומר ש"על החדשים אנו בושים"?

הפני יהושע כותב ביישוב תמיהתו:

ולפי זה על כורחך צריך לומר, דאפילו הכי קאמר רבן גמליאל על החדשות אנו בושין, שסובר דנהי שתיקנו חכמים פירות אישה לבעלה, היינו שכל זמן שגוף הקרקע ברשותה יאכל הפירות, אבל אין לבטל המכירה בשביל תקנה זו. [שם]

הפני יהושע טוען, שמדברי המשנה יש ללמוד שזכות הבעל באכילת פירות מגדירה שכל זמן שהקרקע ברשות אשתו הוא אוכל פירות, אך זכותו אינה גורמת לביטול המכירה. נראה שכוונת הפני יהושע היא כעין דברי האור שמח דלעיל: לבעל אין זכות בגוף הקרקע ('קניין גוף לפירותיו'), אלא יש לו זכות בפירות העתידיים בלבד. בהתאם לכך, אין בכוחה של זכות זו למנוע מהאישה למכור את נכסיה ולהפקיע את זכותו של הבעל מהפירות העתידיים.

אמנם, ייתכן ויש לחלוק על מסקנה זו ולהגדיר, שקביעת חכמים שהאישה אינה יכולה למכור נכסים שנפלו לה משנישאת (ולפי בית הלל – גם משנתארסה) היא שזכותו של הבעל אינה בפירות העתידיים בלבד, אלא יש לו זכות בגוף הנכסים, ומטעם זה האישה אינה יכולה למכור אותם ולהפקיע מהם את זכותו של הבעל[2].

הבנות אלו בגדר זכות הבעל באכילת פירות נכסי אשתו, תלויות בסוגיית הגמרא בדין בעל שמכר קרקע לפירות:

איבעיא להו, בעל שמכר קרקע לפירות מהו? מי אמרינן מאי דקני אקני, או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא אבל לזבוני לא. יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר: מה שעשה עשוי. רב פפא אמר משמיה דרבא: לא עשה ולא כלום... והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום, מאי טעמא? אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף. רבא אמר: משום רווח ביתא. מאי בינייהו, איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא, אי נמי בעל אריס הוא, אי נמי זוזי וקא עביד בהו עיסקא. [כתובות פ.-:]

הגמרא מביאה שיטה שבעל יכול למכור קרקע לפירות, משום ש"מאי דקני אקני". משיטה זו עולה בבירור כי לבעל יש זכות ממשית בנכסי אשתו – 'קניין הגוף לפירותיו', ולכן הוא יכול למכור את זכותו לאחרים. הגמרא פוסקת כשיטה החולקת, על פיה בעל אינו יכול למכור קרקע לפירות – משום ש"חיישינן שמא תכסיף" או "משום רווח ביתא". ניתן להבין ששיטה זו חולקת על התפיסה דלעיל מיסודה, ועל פיה אין לבעל זכות ממשית בנכסי אשתו, אלא יש לו זכות בפירות העתידיים בלבד. מאידך, ניתן להבין שגם לפי שיטה זו יש לבעל זכות ממשית בנכסי אשתו, ואף על פי כן הוא אינו יכול למכור את זכותו לאחרים, שכן חכמים הגבילו את זכותו "שמא תכסיף" או "משום רווח ביתא".

נראה שהבנות אלו שנויות במחלוקת הראשונים. האור זרוע כותב:

מיכן אני למד שיכול הבעל למכור פירותיהן שיש לו בנכסי מלוג אשתו, שהרי הנכסים משועבדים לו לפירות, וכשמוכר הפירות מוכר השעבוד נכסים שיש לו לצורך הפירות. ודלא כדברי מ"ו רבינו שמחה, שכתב בספרו דהבעל בנכסי מלוג לא מצי מקני ליה לא לאחר ולא לאשתו. [אור זרוע ח"ג סי' שסו]

האור זרוע סובר שלבעל יש זכות ממשית בנכסי אשתו, ולכן הוא יכול למכור את זכותו לאחרים. לעומתו, רבנו שמחה סובר שהבעל אינו יכול למכור את זכותו לפירות.

האור זרוע מביא את ראייתו של רבנו שמחה לשיטתו:

תו הביא ראיה מפרק המקבל במסכת דמאי, דאמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: כל המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום, אלא מוכר לו חורבה ומשייר לה אוירא. והאיך אפשר לאדם למכור אויר חורבתו. תפתר באומר תלוש מן חורבה זו שתקנה לך אוירא. הא למדת דלא מצי למכור אויר חורבה, הוא הדין דלא מצי למכור פירות נכסי מלוג, כגון מקרקעי דאינון נכסי מלוג, דלא מצי לזבוני פירותיו, דהיינו דירה היינו אויר. [שם]

לדברי רבנו שמחה, כשם שלא ניתן למכור אוויר, כך לא ניתן למכור את הפירות העתידיים.

האור זרוע דוחה את ראייתו:

ולא היא, דהתם אויר בעלמא קאמר להוציא זיזין מביתו לאויר חורבתו, ובמקרקע לא מקני ליה ולא מידי, ואין המכר חל על דבר שאין בו ממש. אבל מקרקעי דאינון נכסי מלוג ומשתעבדי ליה מקרקע גופייהו לצורך פירות, וכי זבין לאישה או לאחר שיעבוד דידה קא זבין, דהיינו גוף הקרקע לצורך הפירות, ודאי קני מקרקעי ושיעבוד פירות ושיעבוד הדירה.

[שם]

לטענתו, אין לדמות בין אוויר לבין זכות הבעל באכילת פירות: אוויר הוא דבר שאין בו ממש, אך לבעל יש זכות ממשית בנכסי אשתו – "גוף הקרקע לצורך הפירות". זכות זו היא דבר שיש בו ממש, ולכן הבעל יכול למוכרה.

בעל ההשלמה מביא בשם הראב"י כשיטת רבנו שמחה:

וכתב הראב"י ז"ל: איכא מאן דאמרי דקנין אינו מועיל כלום לאכילת פירות של בעל, דהוה ליה נותן דבר שלא בא לעולם, דהא אין לו בגוף הקרקע כלום וכשנותן לה הפירות הוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם. ואף על גב דאמרינן 'המוכר שדהו לפירות', התם גוף הקרקע הקנה לו, שיאכל לפירות פירותיו עד זמן פלוני, אבל הכא אין לו בקרקע כלום, ואי מקנה לו הפירות דבר שלא בא לעולם הוא. [ספר ההשלמה ב"ב ג, כג]

מפורש בדבריו שלבעל אין זכות ממשית בנכסי האישה, אלא זכות בפירות העתידיים בלבד.

עד כה הובאו שתי גישות בביאור גדר זכות הבעל: 'קניין הגוף לפירותיו' או זכות בפירות העתידיים. אמנם, יש שלמדו דרך שלישית בעניין זה מסוגיית הגמרא לגבי הגונב ולד בהמת מלוג:

אמר רבי זירא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי: הגונב ולד בהמת מלוג, משלם תשלומי כפל לאישה... פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. [כתובות עט.-:]

השיטה מקובצת מביא את הסברו של הריב"ש לדין זה:

דאפילו פירא דתקינו ליה, אינו שלה לגמרי שיאכל ממנו פירא דפירא מעלמא, וטעמא משום דפירות נכסי מלוג אינן שלו לגמרי לעשות בהם כרצונו, אלא שיאכלם בבית, כדאמרינן לקמן משום ריוח ביתא. ריב"ש ז"ל. [שיטה מקובצת עט: ד"ה אבל בתוספות]

לדבריו, גם הפירות עצמם אינם קנויים לבעל, אלא יש לו בהם זכות שימוש בלבד. בשל כך, אמנם הוא הנהנה מהם, אך אם הם נגנבו – האישה היא הזוכה בדמי הכפל.

תפיסה זו נאמרת בבהירות על ידי האבי עזרי:

ולכל הפירושים קשה באמת הטעם בזה, מאחר דהוולד בעצמו הוא פירי ושייך להבעל, איך שייך לומר שהכפל שייך לה, והלא ולד שלו נגנב. ומוכח מזה דכל דין הפירות, הוא רק דין שהבעל אוכל פירות, ואין זה שנעשו הפירות שלו, כמו ששייך מעשה ידיה לבעל, שנעשו ממונו של הבעל, אלא שהדין הוא שהבעל אוכל פירות ומשתמש בהן, ורק באופן שיש ריווח ביתא, והרי באמת אין יכול למוכרן... הרי שלא זיכו לו הפירות שיהיה שייך להבעל, אלא שגם זה נכלל בהתקנה אם היו לו פירות מנכסיה ומת ששייך לו וליורשיו, ואינן חוזרין להאישה, אבל מכל מקום כל זמן שהוא חי אין הפירות נעשו לממונו, ועל כן אין הכפל שייך לו רק לה. [אבי עזרי הל' אישות פכ"ג ה"ג]

דברים אלו אמורים ביחס לעיקר תקנת חכמים המזכה את הבעל באכילת פירות. בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בגדר תקנת אושא – "האישה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות".