המשנה בתחילת הפרק השישי אומרת:

מציאת האישה ומעשה ידיה לבעלה, וירושתה הוא אוכל פירות בחייה. בושתה ופגמה שלה. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבסתר, לה שני חלקים ולו אחד. ובזמן שבגלוי, לו שני חלקים ולה אחד. שלו ינתן מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. [משנה סה:]

לפי תנא קמא, דמי הבושת והפגם מגיעים לאישה לבדה. לעומת זאת, לפי רבי יהודה בן בתירא, בחלק מהדמים זוכה הבעל, ורק בחלקם האחר זוכה האישה.

הגמרא דנה בטעמו של רבי יהודה בן בתירא שבחלק מהדמים זוכה הבעל:

מתקיף לה רבא בר רב חנן: אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו, הכא נמי דבעי למיתן ליה בושת? וסוס בר בושת הוא?! אלא רקק בבגדו של חבירו הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת? וכי תימא הכי נמי, והתנן, רקק והגיע בו הרוק ופרע ראש האישה והעביר טליתו ממנו, חייב ליתן לו ארבע מאות זוז. ואמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל בבגדו פטור. בבגדו לית ליה זילותא, אשתו אית ליה זילותא. אמר ליה רבינא לרב אשי: אלא מעתה בייש עני בן טובים, דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה, הכא נמי דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה? אמר ליה: התם לאו גופייהו, הכא אשתו גופיה הואי. [כתובות סו.]

מדברי הגמרא עולה שהבעל זוכה בחלק מדמי הבושת משום שגם הוא נפגע מכך – "אית ליה זילותא" ו"אשתו גופיה הואי".

תוספות מקשים על דברי הגמרא:

אלא מעתה בייש סוסתו כו' – תימה, מאי פריך, והלא במתניתין אינו נותן לאישה בושת שלם ולאיש לבד דמי בושתו, אלא מחלק האישה נותנין לבעל, ואם כן אם לא היתה האישה בת בושת שלא היו נותנין לאישה, גם לבעל לא היה נותן כלום, ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא. [תוס' שם, ד"ה אלא]

תוספות מוכיחים מהמשנה שהבעל אינו מקבל דמי בושת נפרדים, אלא הוא זוכה בחלקה של האישה. ואם כן, אין להקשות על דין המשנה מ"בייש סוסתו של חברו" וכדו': אמנם משם עולה שאדם אינו מקבל בושת על מעשה שלא נעשה לו בגופו, אך במשנה הבעל אינו מקבל בושת על המעשה שנעשה לאישה, אלא הוא זוכה בדמי הבושת המגיעים לאישה.

לעומתם, הר"ן כותב ביחס לדברי רבי יהודה בן בתירא:

ותמהני, נהי דסבירא ליה לרבי יהודה שהבעל מתבייש בבושתה, למה ממעט בסך בושת האישה, היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בושתו. ונראה לי דסבירא ליה דבושת האישה מועט מפני שהיא ברשות בעלה, והכי מתפרש בגמרא 'אלא מעתה בייש עני בן טובים', דוק ותשכח. [ר"ן כח: ד"ה מדקא מקשו]

לפי דבריו, הבעל זוכה בבושת – כמשתמע מסוגיית הגמרא – מחמת הבושה שנגרמה לו. בשל כך נזקק הר"ן לבאר, שהאישה אינה מקבלת דמי בושת מלאים, משום "דבושת האישה מועט מפני שהיא ברשות בעלה".

הברכת שמואל מביא בשם הגר"ח מבריסק, שהבנות אלו בטעם זכיית הבעל בדמי חבלת אשתו, עומדות ביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין בעל החובל באשתו.

הרמב"ם כותב בהלכות חובל ומזיק ביחס לדין המשנה:

במה דברים אמורים, בשחבלו בה אחרים. אבל הבעל שחבל באשתו, חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער וכל הבושת, והכל שלה ואין לבעל בהן פירות. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת. וכזה הורו הגאונים. [הל' חובל ומזיק פ"ד הט"ז]

לשיטת הרמב"ם, בעל שחבל באשתו מחויב לשלם לה את דמי החבלה במלואם, והוא אינו זוכה לא בהם ולא בפירותיהם.

הראב"ד משיג על פסק זה:

אמר אברהם, תימה הוא, למה הורו שישלם הכל, הרי הוא נוטל בשל אחרים שליש או שני שלישים, וכשחבל בה הוא למה ישלם הכל. ואולי טעה בדבריהם, שלא אמרו אלא על מה שראוי לה, וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות, דבמקום פסידא לא תקון רבנן, והוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר. [השגות הראב"ד, שם]

לטענת הראב"ד, הואיל והבעל זוכה בחלק מדמי החבלות, אין טעם לחייבו בדמי כל החבלות כאשר הוא חבל באשתו.

הברכת שמואל כותב בביאור מחלוקתם:

והבינני מו"ר קדוש ישראל זיע"א, דתלוי אם מה דהבעל יש לו חלק בבושתה ופגמה, הוא דיש לו גופיה דין בושת ופגם בגופה, או דנאמר דעיקר דין הבושת והפגם הוא שלה, אלא דזוכה בגופה על דין בושת ופגם. דאם נאמר דרק דזוכה בדין בושת ופגם שלה, וכדאמרינן בירושלמי משום שיש לו פגם בפגמה ובושת בבושתה, על כן אם חובל הוא גופיה בה, דאז אינו נפגם בפגמה ואינו מתבייש בבושתה, על כן אינו זוכה בגופה חלק כלל ומשלם הכל.

[ברכת שמואל סי' מד אות ג]

לפי דבריו, שיטת הרמב"ם מושתתת על ההבנה שזכיית הבעל היא מחמת הפגיעה הנעשית לו מחמת חבלת אשתו. בשל כך, אם הוא חבל באשתו, הוא אינו הנפגע או הפוגע, ולכן האישה זוכה בדמי החבלה בשלמותם[1]. לעומת זאת, שיטת הראב"ד מושתתת על ההבנה שזכיית הבעל היא בדמי החבלה הניתנים לאישה. בשל כך, הבעל זוכה בדמי החבלה גם כאשר הוא חבל בה בעצמו[2].

לכאורה, בהבנות אלו תלויה מחלוקת הראשונים האם זכות הבעל היא רק בדמי הבושת או גם בדמי הפגם.

רש"י כותב:

ובזמן שבגלוי – שהבושת שלו, ועוד שנמאסת עליו והוא סובל. [רש"י כתובות סה: ד"ה ובזמן]

מדבריו עולה שזכות הבעל היא בדמי הבושת בלבד[3].

לעומת זאת, בדברי הרמב"ם מפורש שזכות הבעל היא גם בדמי הנזק:

החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. והבושת והנזק, אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל. ואם בסתר הוא. הנזק השליש לבעל ושני שלישים לאשה, של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. [הל' חובל ומזיק פ"ד הט"ו][4]

אם דמי החבלות ניתנים ביסודם לאישה והבעל זוכה ממנה, ניתן להבין שהוא זוכה גם בדמי הנזק. לעומת זאת, אם הבעל זוכה בדמי החבלות משום שגם הוא נפגע מהחבלה, לכאורה סברה זו שייכת רק לגבי הבושת, שכן הפגם נעשה באישה לבדה.

אמנם, תלמידי רבנו יונה נוקטים לא כך:

ורבי יהודה סבירא ליה, דבזמן שהמום שעשה בה הוא במקום הנסתר, לה שני חלקים ולו אחד, דרוב הבשת שלה הוא, אבל אם עשה לה בגלוי, כגון בפנים או בצוואר וכיוצא באלו, לו שני חלקים ולה אחד, דרוב הבשת שלו הוא, ששעה שמשמשת לפניו ורואה אותה בעלת מום מתבייש מן הדבר, ולפיכך שני חלקי הבשת שלו והנזק נמי שני חלקים שלו, דכי משערין לה משערין כמה היתה שווה מתחילה וכמה היא שווה עכשיו כמו השפחה. ומשום דאפחתה גבי בעלה, מסתמא אי הווה בה האי מומא מעיקרא לא הווה נסיב לה, משום הכי יהבינן ליה שני חלקי הנזק, שהרי אינה שווה אצל בעלה כמו בתחילה.

[שיטה מקובצת סה: ד"ה וז"ל תלמידי]

לפי דבריהם, הבעל נפגע גם מהנזק עצמו, שכן "מסתמא אי הווה בה האי מומא מעיקרא לא הווה נסיב לה", וכאילו שוויה ביחס לבעל פחת.

ההבנות השונות בטעם זכות הבעל בדמי החבלה, עומדות ביסוד מחלוקת נוספת.

הטור כותב שתביעת הבעל את תשלום החבלות מותנית בהרשאת האישה:

ואינה יכולה למחול לא על חלקה ולא על חלקו, ואם מחלה אינה מחילה, ומכל מקום אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה. [טור סי' פג]

הבית יוסף כותב, שדברי הטור אמורים דווקא לגבי חלקה של האישה:

ומה שכתב ומכל מקום אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה. פשיטא דהיינו דוקא לחלקים שלה וכדאמר אביי בסוף פרק השולח: 'בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה', אבל לחלק דידיה בלא הרשאה נמי מצי תבע ליה. [בית יוסף, שם]

לעומתו, בעל ההפלאה טוען שדברי הטור אמורים גם ביחס לחלקו של הבעל:

דכיון דאילו חבל בה כשאין לה בעל מגיע לה כל הנזק והבושת, כמו שכתבו התוס' בד"ה אלא בייש סוס וכו', דאין המזיק נותן יותר מאלו היתה פנויה אלא שחכמים תיקנו שהיא תתן משלה חלק לבעלה, ולפי זה יש סברא לומר דבחובל בה אחר צריך הרשאה גם על חלק שלו, כמשמעות דברי הטור, שהוא אינו תובע של החובל אלא מדידה קא זכי.

[הפלאה סי' פג ס"ק ו]

לדבריו, הואיל ותשלום החבלות ביסודו ניתן לאישה והבעל זוכה ממנה, הוא אינו יכול לתבוע את החובל ללא הרשאתה.

נמצא, שנחלקו הבית יוסף וההפלאה ביסוד זכות הבעל בחבלות אשתו: לפי הבית יוסף הוא זוכה בחלק מדמי החבלות ישירות מהחובל מחמת הפגיעה בו, ואילו לפי ההפלאה האישה היא הזוכה בדמי החבלות והבעל מקבל את חלק מדמי החבלות ממנה[5].

עד כה עסקנו בזכות הבעל בדמי הבושת והפגם. לגבי דמי השבת, הצער והריפוי כותב הרמב"ם:

החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. [הל' חובל ומזיק פ"ד הט"ו]

בשיטתו נוקט הר"ן:

והאי דלא קתני צער, משום דפשיטא ליה דצערא דידה לא זכי ליה רחמנא, וכדאיתא בפרק החובל. וריפוי נמי לא תנא, דלדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ושבת נמי לא איצטריך למתני, דפשיטא דבעל הוי, שהרי מעשה ידיה שלו. [ר"ן כח: ד"ה ואוכל פירות]

אמנם, יש ראשונים החולקים על שיטתו לגבי זכות הבעל בדמי השבת והריפוי.

תוספות כותבים:

למאן דאמר בהחובל בקוטע יד עבד עברי של חבירו, ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אתי שפיר, דהכא נמי הכל לאישה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אבל למאן דאמר ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב, צריך לחלק בין עבד לאישה.

[תוס' סה: ד"ה שלה]

לדברי תוספות, לפי השיטה הסוברת שבקוטע יד עבד עברי של חברו דמי השבת הם לרב – "צריך לחלק בין עבד לאישה". עולה מכך, שלשיטתם האישה היא הזוכה בדמי השבת[6].

תוספות הרא"ש מבאר את החילוק בין אישה לעבד:

צריך לחלק בין עבד לאישה, דעבד הואיל וקנאו בדמים תקנו לרב שבת קטנה, אבל גבי אישה דמה שמעשה ידיה שלו תקנתא דרבנן הוא, לא תיקנו לו שבת.

[תוס' הרא"ש שם, ד"ה בשתה]

לדבריו, הואיל וזכות הבעל במעשה ידי אשתו היא מתקנת חכמים בלבד, לא תיקנו לה שבת.

הקובץ שיעורים מוסיף ומבאר את יסוד החילוק בין אישה לעבד:

דבעבד עברי שבת קטנה לרב ובאישה שלה, דבעבד עברי גופו קנוי לפירות לרבו ואם כן חבל בשל רבו, אבל באישה דלא שייך שיזכה בגוף הידיים, אלא שבכל עת שתעשה יקנה מעשה ידיה, ואם כן החבלה היתה בשל אישה ולא בשל בעל. וכל שכן אי נימא דבעל מינה דידה קא זכי במעשה ידיה. [קובץ שיעורים אות רטז]

גופו של עבד עברי קנוי לרבו, ולכן החבלה המונעת את האפשרות לעבוד מהווה פגיעה ישירה באדון, ולכן הוא הזוכה בדמי השבת. לעומת זאת, גופה של האישה אינו קנוי לבעלה, וזכות הבעל במעשה ידיה היא זכות חיצונית לגופה[7], ולכן היא הזוכה בדמי השבת[8].

תוספות הרא"ש מוסיף וחולק על הרמב"ם גם לגבי ריפוי:

וריפוי נמי היא מתרפאת מעצמה. [תוס' הרא"ש, שם]

לשיטתו, הואיל ודמי הריפוי מיועדים לריפוי האישה, היא האמורה לזכות בהם. ואכן, הרא"ש בפסקיו חולק להדיא על דברי הרמב"ם שהבעל הוא הזוכה בדמי הריפוי:

וריפוי נותן לרופא לרפאותה, ואי אמדוה לה' יומי ועבדו לה סמא חריפא ואיתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער, שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ד' מהלכות חובל ומזיק, החובל באשת איש הריפוי לבעלה.

[רא"ש פ"ו סי' א]

הקובץ שיעורים כותב בביאור שיטת הרמב"ם:

ולעניין ריפוי כתב הרמב"ם דינתן להבעל, דהוא חייב ברפואתה ומזה היה נראה לכאורה בשורף ביתו של חבירו והבית היה בטוח באחריות, באופן שההפסד מגיע למקבלי האחריות ולא לבעל הבית, צריך המזיק לשלם לבעלי האחריות, כמו הכא דמשלם הריפוי לבעלה.

[קובץ שיעורים אות ריז]

לפי דבריו, אמנם הריפוי הוא בעבור האישה, אך הואיל והבעל הוא המשלם – דמי הריפוי ניתנים לו.

הקובץ שיעורים [שם] מביא ראיות כנגד יסוד זה, והוא מוכיח שתשלומי הנזק אמורים להינתן לניזק ולא למשלם על הנזק. בשל כך, מבאר הקובץ שיעורים את שיטת הרמב"ם בדרך אחרת:

ובחובל עבד כנעני הריפוי לעבד דבעי איתסויי ביה, גיטין י"ב, ולכאורה מה בכך דבעי איתסויי ביה מכל מקום מה שקנה עבד קנה רבו. ומוכח מזה דחיוב ריפוי אינו חוב ממון, רק צריך לרפאותו ממש, ואם אינו יכול לרפאותו צריך לשכור רופאים, כיון דזכות הנחבל שירפאוהו ממש אין שייך לומר בזה מה שקנה עבד קנה רבו. וכן חיוב הבעל לרפאות אשתו הוא גם כן חיוב ריפוי ולא חיוב ממון, ומה שהחובל נותן להבעל דמי ריפוי, היינו שהבעל יתעסק בשכירות רופא אבל לא שהריפוי שייך לבעל. [קובץ שיעורים אות ריח]

לדברי הקובץ שיעורים, חובת הריפוי ביסודה אינה חובה ממונית אלא חיוב לרפא את הנחבל, ודמי הריפוי אינם אלא האופן בו הריפוי נעשה. בשל כך, אמנם החיוב ביסודו הוא כלפי האישה, אך האופן לדאוג לכך היא על ידי נתינת דמי הריפוי לבעל, שכן האחריות לרפואת אשתו מוטלת עליו.