המשנה בפרק רביעי אומרת:

האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה. [משנה מו:]

מדברי המשנה עולה שבעל זכאי במעשה ידי אשתו. הגמרא מביאה את דברי רב הונא, ממנו עולה שזכות זו היא תקנת חכמים:

אמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. קסבר, כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה. [כתובות נח:]

בנוסף לכך, מבואר במשנה בפרק חמישי שיש מלאכות שהאישה מחויבת לעשות לבעלה:

ואלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המיטה ועושה בצמר. [משנה נט:]

לכאורה, את המלאכות המפורטות במשנה יש לחלק לשני סוגי מלאכות:

א.ניהול משק הבית: "טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המיטה".

ב.תעסוקה כלכלית: "ועושה בצמר".

אמנם, מדברי הגמרא עולה שיש סוג שלישי של מלאכות. לגבי המשך המשנה [שם] בה נאמר שאם האישה הכניסה לו ארבע שפחות היא "יושבת בקתדרא" ופטורה מכל מלאכה, אומרת הגמרא:

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: אף על פי שאמרו יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המיטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. [כתובות סא.]

מבואר בדברי הגמרא, שקיים סוג שלישי של מלאכות: מלאכות של חיבה, שאותן האישה חייבת לעשות לבעלה גם אם יש שפחות היכולות לנהל את משק הבית בלעדיה.

בין חובת האישה במלאכת הטוויה לצמר לבין חובתה במלאכות של חיבה, יש הבדל עקרוני. חיוב האישה לטוות בצמר הוא חיוב ממוני, שבבסיסו עומד העיקרון שהאחריות לפרנסת הבית מוטלת גם על כתפיה של האישה. לעומת זאת, חיוב האישה במלאכות של חיבה אינו חיוב ממוני, אלא זהו חלק מחיובי האישות – עשיית מעשים המבטאים את הקרבה והחיבה שבין האישה לבעלה. לגבי מלאכות ניהול משק הבית ניתן להסתפק: האם הן דומות למלאכת הטוויה בצמר או למלאכות של חיבה? האם זו חובה ממונית או חלק מחיובי האישות – הדאגה להתנהלותו השוטפת והתקינה של משק הבית?

שאלה זו מתקשרת למחלוקת הראשונים בדין אישה המורדת ממלאכה. הגמ' מביאה מחלוקת ביחס לאיזו אישה אמור דין 'מורדת':

מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המיטה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה.

[כתובות סג.]

רוב הראשונים, וביניהם הרי"ף [כו:], פוסקים להלכה כרב הונא, שדין 'מורדת' אמור רק לגבי מורדת מתשמיש. הראב"ד חולק על פסיקה זו, והוא משיג על דברי הרי"ף:

עוד כתב בענין מורדת דמתשמיש הוא דהויא מורדת אבל ממלאכה לא כרב הונא ודחה דברי רבי יוסי ברבי חנינא דאמר אפי' ממלאכה מדאמרי' בשמעתין היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. ואני בעניותי איני רואה את הסיוע מכאן לדחות דברי רבי יוסי ברבי חנינא... והשכל מורה על זה, לפי שאין הדעת מקבלת שיהא בעלה מפרנסה, ויהא הוא טוחן ואופה ומבשל ומכבס לעצמו. ומה יעשה בהניק את בנו, אם לא תשיג ידו לשכר מניקה?! [השגות הראב"ד על הרי"ף כו.]

לדברי הראב"ד, מסברה יש להכריח שגם מורדת ממלאכה היא 'מורדת', שכן לא יעלה על הדעת שהבעל יכלכל את אשתו והיא לא תבצע את חלקה בעבודות הבית.

הרמב"ן מיישב את השגתו של הראב"ד:

וח"ו לשנות שיטת הגאונים ז"ל בהלכה פשוטה ומסכמת בחבורי כולם ז"ל. אבל שאלת הרב ז"ל שאמר, היאך יתכן שיהא הוא זונה ומפרנסה ולא תהא אופה ומבשלה ומניקה, נראה לי שיש טעם בזה לרב הונא, שאין פוחתין מסך הזה ז' דינרין בשבת, ולא מפסידין כל כתובתה בארבע שבתות של הכרזה, אבל שמין כמה המלאכות האלו שוות לבעל ומגבין לו משלם, כלומר שוכרין שמש לשמשו ומניקה להניק את בנה וחוזר וגובה ממנה בבית דין, שיורדין לנכסי מלוג שלה או לצאן ברזל ומוכרין או פוחתין מהן לבעל בטובת הנאה כמו דמי מלאכות הללו כדין האשה שחבלה בבעלה או באחרים או שנתחייבה להם בכלום, וכן הוא פוחת ממזונות שנותן לה בכדי דמי מלאכה שמורדת בה, ואם מרדה בכולן אינו זן כלל וגובה המותר משלה כמו שפירשתי. [ספר הזכות, שם]

הרמב"ן טוען, שדין 'מורדת' האמור במשנה [סג.]: "המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת", אינו שייך באישה שאינה ממלאת את חובתה בניהול משק הבית: באישה כזו לא נאמר דין המשנה, אלא יש לשום את שווי המלאכות שנמנעה מלעשותן, ולגבות סכום זה מהאישה.

הרמב"ן מוסיף ומנמק את דבריו:

דהני מלאכות דבר שבממון הן שחייבו אותה חכמים אצל הבעל ואינן מתנאי אישות שלא יהא בתשלומין, אלא משלמת מה שעליה כדין כל דבר שבממון, שהרי אם הכניסה לו שפחות יושבת בקתדרא. [שם]

בדבריו אלו מגדיר הרמב"ן את חובת האישה לנהל את משק הבית כ"דבר שבממון" ולא "מתנאי האישות". ואם כן, לשיטתו קיים דמיון בין חובת האישה לטוות בצמר לבין חובותיה במלאכות ניהול משק הבית – שתי חובות אלו הן חובות ממוניות המוטלות על האישה, והן נבדלות מהחובה בעשיית המלאכות של חיבה, שהן אינן חובה ממונית אלא חלק מחיי האישות.

בשיטת הראב"ד ניתן להסתפק. ייתכן והוא מודה להגדרה עקרונית זו, ואף על פי כן לשיטתו דין 'מורדת' אמור גם לגבי אישה הנמנעת מעשיית החובה הממונית שעליה. עם זאת, מסתבר יותר שהוא חולק על הגדרתו של הרמב"ן, ולשיטתו חובת ניהול משק הבית אינה חובה ממונית, ולכן ההתייחסות אל אישה זו אינה כאל בעלת חוב אלא כאל 'מורדת' – אישה הפוגעת במרקם החיים שבינה לבין בעלה.

הבחנה בין חובת ניהול משק הבית לחובת הטוויה בצמר, עולה מדברי הרשב"א בשם רבנו אפרים:

וכתב ה"ר אפרים ז"ל בתשובה, דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתינו, שאין אותן מלאכות תחת המזונות, אלא משועבדת היא לו לאותן המלאכות בין ניזונת בין אינה ניזונת... וכן כתב הראב"ד ז"ל.

[רשב"א נט: ד"ה וכתב ה"ר אפרים]

לפי שיטה זו, אמירת 'איני ניזונית ואיני עושה' פוטרת את האישה רק ממלאכת הטוויה בצמר, ולא ממלאכות ניהול משק הבית[1]. ניתן להציע דרכים שונות לטעמה של שיטה זו, אך במסגרת זו נביא רק את דבריו המחודשים של הפני יהושע:

כבר כתבתי בשיטה הקודמת מחלוקת הפוסקים באומרת 'איני ניזונת ואיני עושה', אי חייבת בהנך מלאכות הבית. ולכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו [ס"ג ע"א] אהא דכתיב 'אעשה לו עזר כנגדו', דאדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס כו', אלמא דאורחא דמילתא הכי הוא שהאישה עושה מלאכת צורכי הבית וק"ל. [פני יהושע נט: ד"ה במשנה]

לפי הצעתו של הפני יהושע, רק חובת ההשתתפות בפרנסת הבית היא תקנת חכמים "משום איבה", אך חובת ניהול משק הבית היא דין תורה, שכן זהו חלק מהיות האישה "עזר כנגדו". על פי הצעה זו, ברור שחובת ניהול משק הבית אינה חובה ממונית גרידא, אלא היא מגוף חיי האישות.

ההבנות השונות בגדר חיוב ניהול משק הבית עומדות גם ביסוד מחלוקת האחרונים בדין אישה המדירה את עצמה שלא תיניק את בנה.

הט"ז כותב שנדר חל רק על מעשה ידיה ולא על מלאכות שחובה לעשותן משום חיבה:

דדוקא במידי דאין לו עליו אלא שעבוד גוביינא בעלמא אתי הקדש ומפקיע, והכי נמי במעשה ידיה שאין קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא, דזה ודאי שהאישה יכולה ליתן לבעלה ממעות ממה שיש לה בעד המלאכה שחייבת לו לעשות ולא תעשה מלאכה. ותו, דהא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, על כן אתי הקדש ומפקיע אותו שעבוד, וכן אם אמרה לשון קונם שהוא כהקדש. מה שאין כן במה שגופה משתעבד לבעל לתשמיש או לרחוץ פניו ידיו ורגליו, שהם חיוב משום חיבה ואי אפשר לה להסתלק מזה בשום אופן, ודאי לא מהני לשון הקדש או קונם להפקיע חוב שלו עליה. [ט"ז יו"ד סי' רלב ס"ק סג]

הט"ז מגדיר שחובת האישה במעשה ידיה הוא "שעבוד גוביינא בעלמא", אך אין לבעל קניין ממשי בה, והיא יכולה לשלם מממונה לבעלה ובכך להיפטר מחובתה לעבוד עבורו, ולכן נדר חל ומפקיע את שעבודה לבעלה. לעומת זאת, חובת האישה לתשמיש או למלאכות של חיבה היא "שגופה משתעבד לבעל", והיא אינה יכולה להיפטר מחיוב זה על ידי תשלום ממוני, ולכן נדר אינו יכול לחול ולהפקיע את חובותיה.

כדברים אלו כותב גם המהרי"ט, אולם המהרי"ט מוסיף שגם חובת האישה להיניק את בנה היא חובת הגוף שאין אפשרות להיפטר ממנה, ולכן נדר אינו מפקיע אותה:

והנאת יניקה לא מציא לסלוקי בזוזי בשום צד אי לאו דלאו אורחא דידה או דידיה, אבל היכא דאורחא דידה ואורחא דידיה ע"כ להניק, ואפילו אם תרצה להשכיר מינקת לאו כל כמינה, וכיון שכן אין בידה לאסור הנאת יניקה עליו, ואפילו קיים לה אין הנדר כלום.

[שו"ת מהרי"ט ח"א סי' ה]

האבני מילואים חולק על דברי המהרי"ט:

והנה מה שכתב דבמניקה מחויבת בעצמה להניק ואינה יכולה לשכור מינקת, אינו מוכרח לענ"ד, דכיון דמכנסת שתי שפחות אינה מניקה, נראה דלאו משום אורחא דידה ודידיה הוא... אלא משום דנותנת שפחה במקומה להניק... אם כן מה לי נותנת לשפחה או שוכרת לו מינקת להניק בנה. [אבני מילואים סי' פ ס"ק א]

לדבריו, גם חובת ההנקה אינה חובת הגוף אלא חובה ממונית, ולכן האישה יכולה לשכור מיניקת שתיניק את בנה במקומה.

אם כן, לפי האבני מילואים, רק מלאכות של חיבה הן חובות הגוף, ואילו הנקה ושאר מלאכות ניהול משק הבית הן חובה ממונית רגילה. לעומת זאת, לפי המהרי"ט, גם ההנקה ושאר מלאכות ניהול משק הבית הן אינן חובות ממוניות גרידא, אלא הן חובות הגוף, בדומה למלאכות של חיבה.

דברים אלו אמורים ביחס לשלושת סוגי המלאכות שאישה מחויבת לעשות לבעלה. מעבר לכך, יש לברר את דין אישה שעשתה מלאכות אחרות, האם בעלה זוכה במעשה ידיה.

המהרי"ט דן בדין אישה סוחרת שפרנסת הבית מוטלת עליה, האם דינה כאישה שאמרה 'איני ניזונית ואיני עושה':

ומה שמספקא עלי בנשים האלו, שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם, והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים, ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסים, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות, אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית, אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה, דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה. [שו"ת מהרי"ט חו"מ סי' סז]

מדבריו עולה, שמן הדין הרווחים ממסחרה של האישה שייכים לבעלה, ורק אם אנו רואים אותה כאילו אמרה 'איני ניזונית ואיני עושה', רווחיה לעצמה.

המשנה למלך תמה, כיצד המהרי"ט נוקט כך בפשטות, והרי בטור מובאת מחלוקת ראשונים בעניין זה:

כתב רשב"ם, אלמנה שניזונת מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו, כיון שמעשה ידיה שלהן כל השבח שלהן אפילו שכר טרחה אינה נוטלת. והראב"ד פירש, אף על פי שהיא ניזונת, אין השבח שהשביחה הקרקע שלהן, שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועים, כגון טווה או אורגת, אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא, כיון שאינם יכולים לשנותה לאותה מלאכה, אם עשתה הרי היא לעצמה. [טור אהע"ז סי' צה]

לפי הרשב"ם גם שבח של קרקע נחשב כ'מעשה ידיה', ואילו לפי הראב"ד רק המלאכות המנויות במשנה הן 'מעשה ידיה'. ואם כן, דברי המהרי"ט מבוססים על שיטת הרשב"ם לבדה.

החזון איש חולק על המשנה למלך, ולטענתו אין לדמות בין מחלוקת הראשונים לנידונו של המשנה למלך:

ומה שכתב המשנה למלך בתחילה מדברי הראב"ד והרשב"א באלמנה שהשביחה, אינו מובן, דהא אישה העדפתה לבעלה. [חזון איש סי' ע אות ו]

לדבריו, מחלוקת הראשונים אמורה לגבי אלמנה, אך בחיי הבעל – אין חולק על כך שהבעל זוכה בכל הרווחים המגיעים לאישה[2].

לסיום נציין שני דיונים מרכזיים שלא עסקנו בהם:

א.גדר זכותו של הבעל במעשה ידיה – שעבוד או קניין גוף לפירותיו? יסוד הדיון הוא בסוגיית הגמרא [נח:] בדין הקדש מעשה ידי האישה, וההבנות השונות תלויות בשיטות הראשונים בביאור הסוגיה[3].

ב.גדר מעשה ידי האישה בזמן הזה: האם כיום אישה מחויבת להשתתף בפרנסת הבית במלאכה שאיננה טוויה בצמר? הבית מאיר [סי' פ ס"ק א] נקט שחכמים חייבו אותה במלאכת הטוויה בצמר בלבד, ואין לה חיוב למלאכה אחרת. עם זאת, דבריו אינם מוסכמים[4].