בשיעורים הקודמים עסקנו בחובות הבעל לאשתו[1]. בשיעור זה נתחיל לעסוק בזכויותיו של הבעל. עיקרן של זכויות אלו הוא מדרבנן, כדברי הגמרא:

תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה.

[כתובות מז:]

אמנם, קיימת לבעל זכות ממונית נוספת – ירושת אשתו, ולגביה נחלקו התנאים האם היא דאורייתא או דרבנן. המשנה במסכת בכורות מביאה מחלוקת האם ירושת אשתו חוזרת ביובל:

ואלו שאין חוזרין ביובל: הבכורה, והיורש את אשתו, והמייבם את אשת אחיו, והמתנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: המתנה כמכר. רבי אלעזר אומר: כולם חוזרין ביובל.

[משנה בכורות נב:]

והגמרא מבארת שמחלוקתם נעוצה בתוקף דין ירושת הבעל:

מאי טעמא דרבי מאיר... ירושת הבעל דאורייתא... רבי אלעזר אומר כולם חוזרים ביובל... ירושת הבעל דרבנן. [בכורות נב:]

הגמרא בבבא בתרא [קיא:] לומדת את דין ירושת הבעל מדרשה, ואינה מציינת את השיטה הסוברת שזהו דין דרבנן. נראה מכך שזו הדעה המרכזית והמקובלת להלכה, וכן פוסקים רוב הראשונים. אמנם, הרמב"ם פוסק שירושת הבעל היא מדרבנן:

האישה אינה יורשת בעלה כלל, והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים.

[הל' נחלות פ"א ה"ט][2]

על פי שיטתו, כולל הרמב"ם את ירושת הבעל בין הזכויות הממוניות שהקנו חכמים לבעל:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים... והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

[הל' אישות פי"ב ה"א-ג]

הראב"ד משיג על דבריו:

אמר אברהם, אומר אני ירושת הבעל דבר התורה.[השגות הראב"ד, שם]

האבני מילואים טוען שהמחלוקת ביחס לתוקפו של דין ירושת הבעל, משליכה גם על אופיו של דין זה. דבריו אמורים ביחס למחלוקת המובאת בבית שמואל האם בעל מורד יורש את אשתו:

ועיין בהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כתבו, כל הני דכופין אותם, הן על פי הדין הן על פי התקנה, אם מתה קודם שגירש יורש אותה, דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים. דלכאורה משמע מזה גם אם הוא מורד יורש אותה, וכן פסק בתשובת מהרא"ם שם. ובשלטי גבורים כתב, היכא שהוא מורד או מדיר את אשתו, אינו יורש אותה. וכן כתב בדרכי משה ובשולחן ערוך לקמן סי' צ'. [בית שמואל עז, ו]

האבני מילואים כותב שמחלוקת זו תלויה בתוקף דין ירושת הבעל:

ולענ"ד נראה דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בעניין ירושת הבעל אי הוי דאורייתא או דרבנן, דלהני רבוותא דסבירא להו דהוי דאורייתא ונפקא לן מ'שארו וירש אותה', וכיון דעדיין לא נתגרשה שארו קרינן בה והרי הוא יורשה בתורת קרוב. ולהנך פוסקים דסבירא להו דהוי דרבנן, אם כן אינו אלא משום ענייני אישות, וכל שהוא מורד או מדיר באופן שמבטל ענייני אישות, אפשר דלא תקינו ליה רבנן ואינו יורשה. [אבני מילואים עז, ה]

לדבריו, אם ירושת הבעל היא דאורייתא, בעל יורש את אשתו "בתורת קרוב" – כשאר הקרובים היורשים את קרוביהם, ולכן כל זמן שהבעל לא גירש את אשתו בגט, הוא יורש אותה. לעומת זאת, אם ירושת הבעל היא דרבנן, בעל יורש את אשתו "משום ענייני אישות" – כחלק מן הזכויות שהקנו חכמים לבעל בנכסי אשתו. ובהתאם לכך, ייתכן וזכות זו אינה קיימת אם "הוא מורד או מדיר באופן שמבטל ענייני אישות".

האחרונים [קובץ על יד הל' אישות פכ"ב ה"ד; זכר יצחק ח"א סי' עג אות ב; אבי עזרי הל' נחלות פ"א ה"ט] מציינים לשתי מחלוקות בין הרמב"ם לראב"ד הנובעות ממחלוקתם היסודית האם ירושת הבעל היא דאורייתא או דרבנן.

הרמב"ם כותב שחרש שנשא פיקחת יורש אותה:

הנושא אישה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קידושין, אם מתה תחתיו יירשנה. וכן הנושא את הקטנה, אף על פי שאין קידושיה קידושין גמורים, אם מתה תחתיו יירשנה. אבל הפיקח שנשא חרשת, אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פקחת ומתה, יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה. [הל' אישות פכ"ב ה"ד]

הראב"ד משיג:

אמר אברהם, המחבר הזה למד ירושה מן הכתובה, דכיון דפיקח שנשא חרשת לא תיקנו לה כתובה, מן הסתם אף כאן אינו יורשה. ואם כן אף חרש שנשא פקחת כך היא. ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו, מה שבידה זיכתה לו, מה שלאחר מיתה לא זיכתה לו.

[השגות הראב"ד, שם]

אם כן, לשיטת הרמב"ם, חרש שנשא פיקחת יורש אותה, "שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה". לעומת זאת, לשיטת הראב"ד, הוא אינו יורש אותה, שכן "מה שבידה זיכתה לו, מה שלאחר מיתה לא זיכתה לו".

כמו כן, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין ספק מגורשת, האם בעלה יורש אותה. הרמב"ם סובר שהוא אינו יורש אותה:

ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה, אין הבעל יורשה. [הל' נחלות פ"א ה"ט]

הראב"ד חולק וסובר שהבעל יורש אותה:

אמר אברהם, מה שאמרו במסכת גיטין גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו: 'המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, בית הלל אומרים: צריכה ממנו גט שני. לאידא מילתא? אמר רבי אלעזר: לירושה', כלומר שהוא יורשה .ומה התם בודאי גירשה וספק החזירה יורשה, הכא דודאי אשתו היתה וספק גירשה לא כל שכן. [השגות הראב"ד, שם]

האחרונים מבארים שמחלוקתם נעוצה בגדר ירושת הבעל. לשיטת הרמב"ם, ירושת הבעל מדרבנן, והיא בכלל זכויות הבעל בנכסי אשתו. בשל כך, הואיל ובנישואי פיקחת לחרש תיקנו חכמים את זכויות הבעל וחובותיו, כלולה בהן גם זכותו לירש את אשתו. וכמו כן, כאשר האישה ספק מגורשת, הבעל אינו יכול להוציא מיורשיה – הם מוחזקים בירושה, והבעל רוצה להוציא מהן מחמת זכותו בירושתה, ולכן אינו יכול להוציא בספק[3]. לעומת זאת, לשיטת הראב"ד, ירושת הבעל דאורייתא, והבעל יורש את אשתו כשאר היורשים. בשל כך, בנישואי פיקחת לחרש, אמנם חכמים תיקנו לו את זכויות האישות, אך הואיל ומדאורייתא אין תוקף לאישות, היא אינה נחשבת ל"שארו", ולכן הוא אינו יורש אותה. כמו כן, בספק מגורשת, כיוון שעד הגירושין האישה היתה "שארו", הוא המוחזק בירושתה, והיורשים אינם יכולים להוציא ממנו ללא ראיה.

דברים אלו מבוססים על הנחתו של האבני מילואים, שהמחלוקת בתוקף ירושת הבעל משליכה גם על אופייה ומהותה. אמנם, מדברי הרי"ד עולה תפיסה שונה:

דבבעל פשיטא לן דלא ירית את אשתו כשהוא בקבר, דירושתו אינה משום קורבא, אלא התורה זיכתו לירש את אשתו, ועכשיו שמת אינו דין שיירשנה.

[פסקי הרי"ד ב"ב קנט: ד"ה אמר ליה]

הרי"ד מבאר מדוע בעל אינה יורש את אשתו לאחר מותו: הואיל וירושת הבעל אינה "משום קורבא", אלא זו זכות שזיכתה לו התורה, וזכות זו קיימת רק בעודו בחיים.

מדבריו עולה, שעל אף שירושת הבעל דאורייתא (כדבריו: "התורה זיכתו לירש את אשתו"), ירושת הבעל שונה במהותה משאר ירושות: הבעל אינו יורש את אשתו "משום קורבא", אלא זוהי זכות הנובעת מן האישות[4].

כאמור, האבני מילואים נוקט שאם ירושת הבעל דאורייתא, הרי הבעל יורש "בתורת קרוב". אמנם, מדברי תוספות עולה כי על אף שירושת הבעל היא מדיני ירושה ולא מזכויות האישות, קיים הבדל יסודי בין ירושת הבעל לשאר הירושות. תוספות מבארים מניין שבעל קודם לכל שאר היורשים בירושת אשתו:

ואם תאמר, דבן יורש בראוי נכסי אמו ובעל אינו יורש, מנלן דבעל קודם לבן. ויש לומר, כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות שהן חשובין כבשר אחד, אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן, דמאי לי האי ומאי לי האי.

[תוס' ב"ב קיג. ד"ה מתה]

תוספות כותבים שקרובים יורשים "מחמת קורבה", ואילו בעל יורש "מחמת שארות, שהן חשובין כבשר אחד".

נראה שהבחנה זו עומדת ביסוד דברי רבנו חננאל המובאים בר"י מיגאש בביאור טעם הדין שבעל אינו יורש את אשתו לאחר מיתתה:

ומילתא דפשיטא היא דבעל אינו יורש את אשתו כשהיא בקבר, משום דירושת הבעל אינה משום קריבות דלית לה הפסק אלא מחמת אישות בעלמא דאית לה הפסק היא, וכיון דמתה איפסקא לה לאישות, אבל הבן דיורש את אמו מחמת קריבות הוא דלית ליה הפסק.

[ר"י מיגאש ב"ב קיד:]

לדבריו, מיתה אינה מבטלת את הקרבה המשפחתית, אך מיתה מבטלת את האישות. בשל כך, כל הקרובים יורשים גם לאחר מיתה, ואילו בעל אינו יורש לאחר מיתה[5].

ניתן להעמיק הבחנה זו על בסיס ההבדל הקיים בין ירושה להקנאה: הקנאה היא העברת בעלות מרשות אחת לרשות אחרת; ירושה, לעומת זאת, אינה העברת רשות אלא היכנסות היורש תחת המת והמשכתו[6]. ואם כן, נראה שהגדרה זו נכונה רק לגבי ירושת הקרובים, אך ירושת הבעל היא בעלת גדר שונה: בעל אינו נכנס תחת אשתו, אלא הוא יורש אותה משום שהוא ואשתו "חשובין כבשר אחד".