המשנה בפרק רביעי מונה בכלל חיובי הבעל לאשתו את חיוב הקבורה:

נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה.

[משנה מו:]

הגמרא מביאה ברייתא המלמדת שחיוב הקבורה הוא כנגד זכות הבעל בכתובתה:

תנו רבנן, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה. [כתובות מז:]

מדברי הגמרא משתמע שחיוב הבעל בקבורת אשתו יסודו בתקנת חכמים, וכן מפורש בדברי הרמב"ם:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלושה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה כסותה ועונתה... והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות...[הל' אישות פי"ב ה"א-ב]

דבר זה טעון ביאור. לכאורה, חובת הקבורה מוטלת על קרובי המת, כפי שכותב השאילתות:

שאילתא, דאילו מאן דשכיב ליה שיכבא מיחייב למיבכייה ולמיספדיה ולמיקבריה. דהכי אשכחן באברהם אבונא בעידן דשכיבא שרה, בכיה וספדה וקברה, דכתיב 'ותמת שרה בקרית ארבע' וגו'. [שאילתות דרב אחאי שאילתא יד]

וכן פוסק הבית שמואל:

בתשובת מהר"מ מינץ סי' ג"ן כתב, הוצאות קבורה קרוב קרוב קודם, ואם היה הבן שם עליו מוטל הוצאות קבורה, דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא את עצמו מצוה להם לקוברו, ולא הוי מת מצוה להטילו על הצדקה אלא בנו קוברו. [בית שמואל סי' קיח ס"ק כ]

ואם כן, עולה השאלה מדוע יש צורך בתקנה דלעיל, והרי הבעל מחויב בקבורת אשתו מעיקר הדין, גם ללא תקנת חכמים.

אמנם, יש החולקים על ההבנה שחובת הקבורה מוטלת על קרובי המת. אלו דברי החוות יאיר:

ואני מסופק אם הבן עני מדוכא ויש כאן קופה של צדקה אי כייפינן לבן, אפילו יש לו כדי קבורה, לקבור אביו מדין תורה אם אינו יורש ממנו כלום, דמנלן דמוטל עליו לקברו. דאם מפני כיבוד אב, דקיימא לן מכבדו במותו, לא עדיף ממכבדו בחייו דקיימא לן משל אב... וגם הש"ס לא נקט מכבדו במותו בכהאי גוונא. [חוות יאיר סי' קלט][1]

לפי שיטה זו תמיהה מעיקרא ליתא, ואילו השיטה דלעיל טעונה ביאור.

התייחסות מפורשת לכך נמצאת בדברי הראב"ן. הראב"ן טוען בתוקף שאדם חייב בקבורת קרובו:

נשאלתי אם חייב אדם בקבורת בניו כמו בקבורת אשתו או לא. דעתי נוטה דחייב, כדתניא, איזהו מת מצוה? כל שקורא ואין לו עונים, הא יש לו עונים לא, משום דעלייהו רמי והקרוב קרוב קודם. ועוד מדאמרה תורה לכהנים ליטמא לשבעה מתים האמורים בפרשה, מיכלל דמחייבו בהו, דאי לא מחייבי אמאי מיטמו. והא דהזכירו חכמים בתלמוד קבורת האשה ולא קבורת שאר ז' מתים, משום תקנת פירות שתיקנו לו פירות נכסי מלוג שלה תחת קבורתה[2]. [ראב"ן סי' לג]

על פי דבריו אלו, הראב"ן נזקק לבאר את הצורך בתקנת חכמים לחייב את הבעל בקבורת אשתו:

ואם תאמר, כיון דמחייב מדאורייתא למה תיקנו לו פירות. משום דלא מיפרשא חיובא דאישה בהדיא, דמ'לשארו' נפקא, דאמרו חכמים 'שארו – זו אשתו', הילכך הוצרך לתקן, דאיכא למאן דאמר שארו לאו אשתו, כדתניא, מעשה ביוסף הכהן שלא רצה ליטמא לאשתו וטימאוהו חכמים בעל כרחו. [שם]

לדברי הראב"ן, אמנם הבעל מחויב בקבורת אשתו מדאורייתא, אך הואיל וחיוב זה אינו מפורש בתורה, ויש שחלקו עליו, חכמים הוצרכו לתקן חיוב זה באופן ברור ומפורש[3].

לבעל ההפלאה דרך נוספת בביאור העניין:

כבר כתבנו בחידושינו דעיקר קבורה הוא מן התורה, דכתיב 'לה יטמא', וכדמצינו גבי אברהם דכתיב 'ואקברה מתי מלפני', ואמרינן בריש פרק מי שמתו אהאי קרא: 'כל זמן שמתו מוטל עליו לקברו כלפניו דמי', ומה שתיקנו חז"ל היינו צרכי קבורה כפי כבודו וכבודה. [הפלאה סי' פט ס"ק א]

לפי דבריו אלו, אמנם עיקר מצות קבורה המוטלת על הקרובים היא דאורייתא, אך תקנת חכמים חידשה חיוב נוסף: "צרכי קבורה כפי כבודו וכבודה".

במקום אחר מציע בעל ההפלאה שיטה שונה:

וגם אין ראיה מז' טמאי מתים שהכהן מטמא להם, דיש לומר דעיקר המצוה בגוף ולא בממון, וראיה לזה ממת מצוה דעדיפא טובא מקבורת קרובים, ואפילו הכי כתב הנימוקי יוסף פרק האשה רבה... דאם אינו מוצא שיקברוהו אלא בשכר אינו מחויב לשכור משלו, ע"ש. וכן קיימא לן בכיבוד אב ואם דאינו מחויב אלא בגופו אבל לא משל ממונו.

[הפלאה סי' קיח ס"ק יב]

לפי הצעה זו, מדאורייתא מצות הקבורה המוטלת על הקרובים היא חובת הגוף, ואילו תקנת חכמים חידשה חובה ממונית.

הצעה זו של בעל ההפלאה מבוססת על הנחה שחובת הקבורה שתיקנו חכמים היא חובה ממונית. נראה שדבריו מבוססים על לשון הברייתא [מז:]: "תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה", ממנה משתמע שחובת הקבורה היא תמורה לזכות הבעל בכתובת אשתו. עם זאת, יש מקום להבין ברייתא זו באופן שונה, לא כתמורה אלא כנימוק לסיבת התקנה: הואיל והבעל זוכה בכתובה, חכמים ראו לנכון להשית עליו חיוב בקבורת אשתו.

תתכן נפקא מינה בין ההבנות, האם הבעל מחויב בקבורת אשתו כאשר הוא אינו זוכה בכתובתה: אם חיוב הקבורה נתקן בתמורה לכתובה, מסתבר שהחיוב אינו קיים כאשר הוא אינו זוכה בכתובה באופן מעשי. לעומת זאת, אם חיוב הקבורה הוא תקנת חכמים עצמאית שנתקנה מחמת זכיית הבעל בכתובה, מסתבר שהחיוב קיים גם כאשר הוא אינו זוכה בכתובה[4].

לרא"ה דברים מפורשים בעניין זה:

ומיהו קשיא לן, ולמה לי למתקן, הא פשיטא דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוי שהם חייבין לקבורת המוריש. ויש לומר, דהא עדיפא, דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה, אף על פי שיש שם קרובים אחרים, ולהכי אהני לן תקנתא. [רא"ה נג. ד"ה יתיב]

לדבריו, כאשר הבעל יורש את אשתו, אין צורך בתקנה מיוחדת לחובתו לקוברה, "דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוי שהם חייבין לקבורת המוריש". תקנת חכמים נצרכת כאשר אין ירושה, והיא קובעת שגם במציאות זו הבעל מחויב בקבורת אשתו.

וכן כותב תלמידו הריטב"א:

ותקנו קבורתה תחת נדונייתה הוא, ומיהו לא פלוג רבנן כיון דרוב נשים יש להם נדונייא, והיינו דלא אמרו תחת ירושתה, דזמנין דלא ירית ומיחייב בקבורתה. [ריטב"א נג. ד"ה או זיל]

נראה שיסודה של שיטה זו הוא בדברי הרמב"ן:

וקשיא לי, כיון דכי שקיל בעל נדוניא ירושה היא, היכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה, והלא אף נכסי מלוג הוא יורש. ועוד, למאן דאמר ירושת הבעל תורה היא, היאך תקינו להחזירה במקצת. ואיכא למימר דהכי קאמר, כיון דכתובתה לבעל, אי מדאורייתא אי מדרבנן, במה תקבר, והלא קרובים כיון דאיהו ירית לה קריא ולא ענו לה. לפיכך תקנו לה קבורה ממנו, שלא נישאת על מנת להשליכה לכלבים. [רמב"ן נג. ד"ה הא דאמרינן]

הרמב"ן מחדש שחובת הבעל בקבורת אשתו היא תקנת חכמים: הואיל והבעל יורש את אשתו, שאר קרוביה לא ידאגו לקבורתה, ולכן חכמים קבעו שחובת קבורתה מוטלת על הבעל. מבואר מכך כי חובת הקבורה לא נתקנה כתמורה לזכיית הבעל בכתובה, אלא זהו נימוק לצורך שבתקנת חכמים. הרמב"ן מוסיף ומבאר: "לפיכך תיקנו לה קבורה ממנו, שלא נישאת על מנת להשליכה לכלבים". מדברים אלו משתמע שחיוב הקבורה אינו חוב ממוני אלא חיוב הנובע מעצם חיי האישות – שלא תהיה מושלכת לכלבים.

תפיסה זו עולה מדברי התשב"ץ העוסק בדין אישה שהוציאוה מקברה, האם הבעל מחויב לקוברה פעם נוספת. השואל טען שכשם שהבעל מחויב בפדיונה של אשתו פעם אחת בלבד, כך הוא מחויב בקבורתה פעם אחת בלבד:

עוד שאלת, מי שקבר אשתו כדין וכהלכה ואחר כך הוציאוה מקברה חטוטי שכבי והפשיטוה ערומה, אם נתחייב האיש להיטפל בתכריכיה פעם שניה אם לא. ונראה לך שאינו חייב לקברה אלא פעם אחת, ולמדת דבר זה מנשבית שחייב לפדותה, שאם נשבית פעם שניה ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה עצמה, ואמרת דהוא הדין והוא הטעם לקברה פעם ראשונה שאין קוברה פעם שניה. [תשב"ץ ח"ב סי' קיא]

התשב"ץ חולק על כך:

אינו נראה כן, שזאת אינה מוטלת על קרוביה יותר משאר בני אדם כיון שאינן יורשין אותה. ואם כן מי יקבור אותה אם אין הבעל ולא הקרובים קוברים אותה, לא עלתה על דעת שתהא מוטל על הצבור לקברה. וכיון שהבעל הוא חייב בקבורתה פעם ראשונה, אם כן לעולם הוא קוברה ואפילו אלף פעמים. והראיה שהבאת מנשבית אינה ראיה... ועוד, אפילו בנשבית אינו אומר כן אלא מפני שיכול לגרשה, וכיון שגירשה הרי אינה אשתו ואינו חייב עוד בפרקונה, אבל זאת אשתו מתה ואי אפשר לגרשה עוד, ולעולם היא קרויה אשתו עד שיחיו המתים. הילכך לעולם חייב להיטפל בתכריכיה ואפילו מאה פעמים. [שם]

לטענת התשב"ץ, אין מקום להגביל את אחריותו של הבעל לקבורת אשתו: הואיל ואין אדם אחר שידאג לה, האחריות לכך מוטלת על כתפיו של הבעל, והוא מחויב בקבורתה אפילו מאה פעמים.

נראה שסברה זו מבוססת על ההבנה שזהו אינו חיוב ממוני, אלא הוא נובע מהאישות עצמה – הנישואין מחייבים את הבעל בדאגה לאישה, בחייה ולאחר מותה. בשל כך, בכל עת שהיא זקוקה לקבורה, על הבעל מוטלת החובה לדאוג לכך.

בשולי הדברים נעיר לדברי הירושלמי הדן בדין קבורת שומרת יבם:

תני רבי הושעיה: יורשיה, היורשין כתובתה חייבין בקבורתה. אמר רבי יוסי: אי לאו דתנינתה רבי הושעיה הוות צריכא לן, מאחר שאין לה כתובה אין לה קבורה. וקשיא, אילו אישה שאין לה כתובה שמא אין לה קבורה?! אישה אף על פי שאין לה כתובתה יש לה קבורה; ברם הכא, אם יש לה כתובה יש לה קבורה, ואם אין לה כתובה אין לה קבורה.

[ירושלמי פ"ח ה"ט]

הירושלמי מעלה חילוק בין חיוב קבורת אישה לחיוב קבורת שומרת יבם: חיוב קבורת אישה הוא גם אם אין לה כתובה, ואילו חיוב קבורת שומרת יבם אינו שייך כאשר אין לה כתובה. ניתן לבאר[5], שחיוב קבורת האישה נובע מעצם האישות, ולכן הוא קיים גם כאשר אין כתובה. לעומת זאת, חיוב קבורת שומרת יבם הוא חיוב ממוני, ולכן הוא שייך רק אם יש לה כתובה.