המשנה בפרק רביעי מונה את חיובי הבעל לאשתו:

נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה.

[משנה מו:]

אמנם, בהמשך הפרק מובאת משנה נוספת:

לקתה חייב לרפאותה. אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה, רשאי. [משנה נא.]

ממשנה זו עולה שבנוסף לחיוב הבעל במזונות אשתו, בפדיונה ובקבורתה, הוא מחויב גם ברפואתה. ואם כן, יש לברר מה טיבו של חיוב זה? מדוע הוא אינו נמנה יחד עם חיוב הבעל במזונות, פדיון וקבורה? כמו כן, מדוע הבעל רשאי לומר "הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה"?

תשובה לשאלות אלו עולה מדברי רש"י:

חייב לרפאותה – שהרפואה כמזונות. [רש"י נא. ד"ה חייב]

מדבריו עולה שחיוב הריפוי אינו חיוב בפני עצמו, אלא הוא חלק מחיוב המזונות: כשם שהבעל מחויב לספק לאשתו אוכל ושתייה, כך הוא מחויב לספק לה את התרופות הדרושות לה. לפי זה ברור מדוע חיוב הריפוי אינו נמנה במשנה בין חיובי הבעל לאשתו, שכן הוא כלול בחיוב המזונות.

רש"י מוסיף ומבאר על פי דרכו מדוע הבעל רשאי לומר "הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה":

שאין הבעל חייב לזון גרושתו. [רש"י שם, ד"ה רשאי]

לדבריו, הואיל והריפוי הוא כמזונות, הבעל יכול לגרש את אשתו וכך להיפטר מחובתו לדאוג לצרכי גופה.

וכן כותבים תוספות:

אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי – לפי שרפואה היא בכלל מזונות, והרי קיבלה כנגד מעשי ידיה שעד עכשיו. [תוס' נב: ד"ה אמר]

מקור דברי רש"י ותוספות, הכוללים את חיוב הריפוי בחיוב המזונות, בדברי הברייתא:

תנו רבנן, אלמנה ניזונת מנכסי יתומין וצריכה רפואה, הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה הרי היא כמזונות.

[כתובות נב:]

עם זאת, דברי הברייתא אמורים לגבי אלמנה, וייתכן ובאישה נשואה חיוב הריפוי הוא בעל גדר שונה.

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בעניין זה. בעל העיטור כותב:

תנו רבנן, אלמנה ניזונית מנכסי יתומין, אם צריכה רפואה היא כמזונות. ורבן שמעון בן גמליאל אמר: רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה, ושאין לה קצבה הרי כמזונות. והילכתא כותיה, ומסתברא הוא הדין בחיי בעלה. [ספר העיטור אות כ כתובות]

העיטור משווה בין רפואת אלמנה לרפואת נשואה: כשם שחיוב ריפוי אלמנה הוא רק ברפואה שאין לה קצבה, כך גם חיוב ריפוי נשואה הוא רק ברפואה שאין לה קצבה.

רוב הראשונים [רמב"ם הל' אישות פי"ד הי"ז, פי"ח ה"ה; רא"ש פ"ד סי' כג; ריטב"א נא. ד"ה לקתה; ר"ן יט. ד"ה ולבסוף] חולקים וסוברים שדברי רשב"ג אמורים דווקא לגבי אלמנה, אך בעל מחויב בריפוי אשתו גם ברפואה שאין לה קצבה. הריטב"א כותב בביאור טעם החילוק:

ועוד אמר ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל, דאפילו ברפואה שיש לה קצבה חייב לרפאותה, שלא חילקו בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה אלא באלמנה לגבי יורשין, שאין חיוב רפואתה עליהם אלא מטעם מזונות, אבל בעלה חייב הוא לרפאותה משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונות. והיינו דלא אדכרו סוגיין דגמרא אלא באלמנה. [ריטב"א, שם]

לדברי הריטב"א, רק באלמנה חיוב הריפוי הוא משום מזונות, אך בנשואה הריפוי הוא חיוב בפני עצמו – "משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונות". בשל כך, בעל חיוב בריפוי אשתו גם ברפואה שאין לה קצבה, על אף שרפואה כזו אינה כמזונות.

שיטה זו עולה גם מדברי הרמב"ם, המונה את חיוב הריפוי בכלל עשרת חיובי הבעל לאשתו:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלושה מהן מן התורה, ואלו הן: 'שארה כסותה ועונתה'... והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

[הל' אישות פי"ב ה"א-ב]

ואילו את הגדרת הריפוי כמזונות, מביא הרמב"ם רק לגבי אלמנה:

אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הרי זו כמזונות ויורשין חייבין בה, ואם היא רפואה שיש לה קצבה הרי זו מתרפאה מכתובתה. [הל' אישות פי"ח ה"ה]

על פי שיטה זו, לא ניתן לבאר את דין המשנה [נא.]: "אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה, רשאי", בדרכו של רש"י [שם, ד"ה רשאי] שהובאה לעיל: "שאין הבעל חייב לזון גרושתו". ואכן, מדברי הרמב"ם עולה דרך אחרת בביאור דין המשנה:

האישה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה 'הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך', שומעין לו. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ. [הל' אישות פי"ד הי"ז]

מדברי הרמב"ם עולה, שהבעל נפטר מחובת הריפוי לא רק כאשר מגרש את אשתו בפועל, אלא ביכולתו לומר לה בעודם נשואים: 'הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך'.

האבי עזרי כותב בביאור דברי הרמב"ם:

מפורש בדבריו שאם נותן לה הכתובה, אף על פי שלא גירשה איפטר מלתת לה הרפואה, דאין לפרש שזהו איום בעלמא כדי שתתרצה, דאין זה דין ולמה כתב זה הרמב"ם כל עיקר, ועל כרחך שזהו דין דאיפטר מרפואתה על ידי נתינת כתובתה, מאחר שיכול לגרשה... וצריך ביאור מנא ליה להרמב"ם כל זה, ובפשוטו משמע מהמשנה דרק אם מגרשה איפטר מרפואתה... ובהכרח שהרמב"ם דייק כן מהמשנה דקתני 'אמר הרי גיטך וכתובתך רפאי עצמי רשאי', דלמה הזכירה המשנה 'וכתובתך', דאם החידוש בהמשנה שיכול לגרשה ולהיפטר מרפואה, היה ליה לומר דאם גירשה פטור מלרפאותה... ומדהזכירה המשנה 'וכתובתך' מוכח שבהכרח צריך לתת לה הכתובה מיד, ואינו יכול לגרשה והכתובה תישאר עליה חוב כמו כל בעל המגרש את אשתו, שאם אינו נותן לה מיד הכתובה תישאר עליו חוב, אבל כאן בחלתה שמתחייב ברפואה, אם אינו מגרשה ואינו נותן לה הכתובה מחויב לרפאותה, אבל אם מגרשה ונותן לה הכתובה תתרפא עצמה בכתובתה, והכי תקינו בחיוב הרפואה שאינו מחויב לה יותר מהכתובה, אם נותן לה הכתובה. ועל כן סובר הרמב"ם, דאף אם לא גירשה כן הוא הדין, דאם נותן לה הכתובה איפטר מרפואתה, אלא שאם אינו מגרשה, בודאי שיצטרך לכתוב לה כתובה אחרת, דאסור לשהות עמה בלא כתובה, אלא שזמן הכתובה יהיה רק מזמן הכתיבה, וכשתכלה ממון הכתובה ועוד היא חולה תתבע לו פעם שנייה לרפאותה, ושוב יתן לה הכתובה ויכתוב לה כתובה שלישית, וכן עוד עולם.

[אבי עזרי, שם]

לדבריו, חכמים הגבילו את חובת הריפוי של הבעל, והם קבעו שהוא רשאי לשלם את הוצאות הריפוי מדמי כתובת אשתו. בהתאם לכך, גם כאשר הבעל אינו מגרש את אשתו, הוא יכול לתת לאישה את דמי כתובתה ולומר לאישה שעומדות בפניה שתי ברירות: להשתמש בהם להוצאות ריפוייה, או שיגרשה וייתן לה את כתובתה וייפטר מכל חיוב כלפיה.

נראה שבעומק הדברים עומדת תפיסה עקרונית, שחיוב הריפוי אינו חוב ממוני אלא חיוב הנובע מהאישות. בשל כך, אמנם מוטלת על הבעל חובה לדאוג לריפוייה של אשתו, אך הוא אינו מחויב לממן את הוצאות הריפוי מכספו, ומן הדין – על אף ש"אין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ" – הוא יכול לממן את הוצאות הריפוי מדמי הכתובה השייכים לאישה[1].

מדברי הרא"ש עולה שיטה נוספת בגדר חיוב הבעל ברפואת אשתו:

תנו רבנן, אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות. רשב"ג אומר: רפואה שיש לה קצבה תתרפא מכתובתה, רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות. והלכתא כרשב"ג. אמר רבי יוחנן: עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה, לפי שבארץ ישראל היו רגילין להקיז דם תדיר ואין לה קצבה והויא כמזונות. אבל רפואה שיש לה קצבה דמיא לפרקונה דאתי בבת אחת, וכי היכי דאין היורשין חייבין בפרקונה הכי נמי לא מיחייבי בה. לכאורה דווקא ביתומין הוא דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה מטעמא דפרישית, דדמיא לפרקונה, אבל בחיי הבעל לא. [רא"ש פ"ד סי' כג]

הרא"ש מביא את דברי הגמרא שרפואה שאין לה קצבה היא כמזונות, והוא מוסיף שרפואה שיש לה קצבה "דמיא לפרקונה". בשל כך, כשם שיתומים אינם חייבים בפדיון האישה, כך הם אינם חייבים ברפואה שיש לה קצבה.

הבית שמואל מסיק מדברי הרא"ש שחיוב הבעל ברפואה שיש לה קצבה וברפואה שאין לה קצבה הם שני חיובים שונים:

כתב הרא"ש, רפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות הוא, וכשיש לה קצבה בכלל פורקנה הוא, שבא גם כן בבת אחת, לכן יתומים פטורים מרפואה שיש לה קצבה כשם שהם פטורים לפדות אותה. לפי זה נראה לכאורה, דאינו יכול לומר הבעל 'הרי כתובתך ורפאי את עצמך' ברפואה שיש קצבה, דהא כתבו תוספות הטעם דרשאי לומר רפאי את עצמך משום רפואה בכלל מזונות שהם נגד מעשה ידיה, והרי קיבלה בעד מעשה ידיה המזונות עד היום, אבל פדיון הוא כנגד הפירות שאכל, ועדיין לא קיבלה כלום בעד הפירות, משום הכי אינו יכול לומר פדאי את עצמך. אם כן, רפואה שיש קצבה נמי נגד הפירות ועדיין לא קיבלה כלום, אינו יכול לומר רפאי את עצמך. [בית שמואל עט, א]

לדבריו, חיוב הבעל ברפואה שאין לה קצבה הוא מדין מזונות, וחיובו ברפואה שיש לה קצבה הוא מדין פדיון[2].

כדברים אלו כותב גם רבי עקיבא איגר:

בהרא"ש כתב דאישה תחת בעלה יש לה רפואה שיש לה קצבה דהוי כמו פרקונה. לפי זה יהיה נפקא מינה באומרת איני ניזונית ואיני עושה, דלתנא קמא דכל רפואה בכלל מזונות אין צריך לרפאותה, ולרשב"ג חייב ברפואה שיש לה קצבה דהוי בכלל פרקונה. ועוד נפקא מינה בפדה אותה פעם אחת או שריפא אותה פעם אחת ברפואה שיש לה קצבה וחלתה, דלרשב"ג אין צריך לרפאותה שנית. [רבי עקיבא איגר כתובות נב: ד"ה רשב"ג]

הבית מאיר חולק על הבנה זו:

ואף כי לכאורה דברי הרא"ש כוותיה דייקו, מכל מקום לעניות דעתי על כרחך אינו, דאם כן נאמר דאם ריפא פעם אחת ביש לו קצבה פטור פעם שני, וגם אם נשבית בתר שריפא בחולי שיש לו קצבה שוב ליהוי כנשבית פעם שני דפטור, וזה ודאי אינו... ועל כרחך שסוברים שאף דלגבי יתומים לא בכלל מזונות, מכל מקום לגבי בעל... מפני שהוכרחו החכמים לתקן פדיונה נגד פירות, אף שרפואה שיש לה קצבה בחד צד דומה לפדיון, מכל מקום בין כך ובין כך הוכרחו לחייבו אף ביש לה קצבה, דאם הוא לא ירפאנה מי ירפא לה, הא לדידה לית לה מידי, כללינהו בכלל מזונותיה. מה שאין כן לגבי יתומים שיש לה ממון מצד עצמה ודומה בחד צד לפדין, פטרום, מדאינה שווה בכל צד למזונות. [בית מאיר עט, א]

לדבריו, דברי הרא"ש אמורים בביאור הטעם שלגבי היתומים חכמים לא כללו את רפואה שיש לה קצבה בחיוב מזונות – הואיל ורפואה שיש לה קצבה דומה לפדיון ולא למזונות. עם זאת, לגבי הבעל חכמים הוכרחו להכליל את כל סוגי הרפואות בחיוב מזונות, "דאם הוא לא ירפאנה מי ירפא לה, הא לדידה לית לה מידי", ומטעם זה הם חייבו את הבעל גם ברפואה שיש לה קצבה[3].