בשיעורים הקודמים עסקנו בחיוב הבעל בשאר, כסות ועונה. בשיעור זה נעסוק בחיוב הבעל בפדיון אשתו.

מקור חיוב זה במשנה:

האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה. [משנה מו:]

וכן נאמר במשנה:

לא כתב לה 'אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו', ובכהנת 'אהדרינך למדינתך', חייב, שהוא תנאי בית דין. נשבית חייב לפדותה, ואם אמר 'הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה', אינו רשאי. [משנה נא.]

בשיעורים הקודמים [שיעור ארבעה עשר, 'חיוב הבעל במזונות אשתו'; שיעור שישה עשר, 'חיוב הבעל בכסות אשתו'; שיעור שבעה עשר, 'עונה'] דנו בגדר חיובי הבעל לאשתו בשאר, כסות ועונה – האם אלו חובות ממוניות או חיובי גברא כחלק מחיי האישות. בדומה לכך יש לדון בגדר חיובו בפדיון אשתו: האם זהו חוב ממוני או חיוב על הבעל כחלק מחיי האישות? האם בשעת הנישואין הבעל מתחייב להשקיע את כל המשאבים הדרושים לפדיונה של האישה, או שחיי האישות עצמם דורשים שהבעל לא יניח את אשתו בשבי אלא יפדה אותה?

ראיה להבנה שהפדיון מהווה חוב ממוני מדברי הברייתא:

תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה.

[כתובות מז:]

הברייתא אומרת שחובת הבעל בפדיון אשתו נתקנה בתמורה לאכילתו את פירות נכסיה. משתמע מכך שזהו חוב ממוני, שכנגדו עומדת זכות ממונית אחרת.

אמנם, כפי שראינו בשיעור ארבעה עשר ['חיוב הבעל במזונות אשתו'], הרמב"ם מפרש ברייתא זו באופן אחר. הרמב"ם כותב בתחילת פרק י"ב מהלכות אישות:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלשה מהן מן התורה, ואלו הן: 'שארה כסותה ועונתה'... והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית... ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירותנכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה.

[הל' אישות פי"ב ה"א-ד]

בדברי הרמב"ם מבואר שיש שתי תקנות שונות בפדיון:

א.עצם חיוב הבעל בפדיון אשתו.

ב.העמדת חיוב הפדיון כנגד אכילת פירות נכסי אשתו.

לשיטתו, חובת הפדיון ביסודה לא נתקנה כנגד זכות אחרת, ואם כן אין מניעה מלהבין שחובת הפדיון נובעת מעצם חיי האישות.

תפיסות אלו ביסוד חיוב הפדיון משליכות על הבנת דין הברייתא:

נשבית לאחר מיתת בעלה, אין היתומין חייבין לפדותה. ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה, אין היתומין חייבין לפדותה, שאין אני קורא בה 'ואותבינך לאינתו'. [כתובות נב.]

הברייתא לומדת מלשון הכתובה, "אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו", שהחיוב מוטל על הבעל בלבד, והיתומים אינם מחויבים בו גם אם האישה נשבתה בחיי בעלה.

לפי ההבנה שהפדיון הוא חוב ממוני, יש לבאר שזהו תנאי חיצוני: חובת הפדיון הוגבלה למציאות שהבעל עודנו בחיים, וכך היא יכולה לשוב ולחיות עמו. לעומת זאת, לפי ההבנה שהפדיון הוא חלק מחיי האישות, דין זה מבואר ביתר פשטות: הבעל אחראי לפדות את אשתו כדי להמשיך את חיי האישות עמה, ולכן לאחר מות הבעל אין חובת פדיון.

התפיסה הרואה את הפדיון כמחויבות הנובעת מחיי האישות, עולה מדברי הרמב"ם:

נשבית חייב לפדותה, ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה, אפילו היה בעיר אחרת מטפל בה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאישה כמות שהיתה, ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתובתה. [הל' אישות פי"ד הי"ח]

מדויק בדברי הרמב"ם, שאם הבעל הוא ישראל, גם אם הבעל רוצה לגרש את אשתו השבויה, קודם כל עליו להחזירה "לו לאישה כמות שהיתה", ורק לאחר מכן מותר לו לגרשה.

בביאור הדברים כותב החזון יחזקאל:

מלשונו משמע שאינו רשאי לגרשה קודם שפדאה, אפילו על מנת שיפדה אותה אחר שיגרשנה. והיינו משום דתנאי כתובה הוא 'אפרקינך ואותבינך לי לאינתו', ולכן אחר שפדאה צריך להחזירה לו לאישה כמו שהיתה. [חזון יחזקאל פ"ד ה"ד]

לדבריו, החזרת אשתו השבויה לאישה אינה תנאי בעלמא, אלא חלק מחובת הפדיון – השבת חיי האישות לקדמותם. ולכן, אם הבעל מגרש את אשתו לפני שמחזירה לביתו, אינו מקיים את החיוב המוטל עליו^[1].

דברים אלו אמורים ביחס לאשת ישראל, שבעלה מותר בה לאחר פדיונה, אולם אשת כהן שנשבתה אסורה על בעלה, ולכן נוסח כתובתה אינו "אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו" אלא "אפרקינך ואהדרינך למדינתך".

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת אמוראים:

אמר אביי: אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה, שאני קורא בה 'ובכהנת אהדרינך למדינתך', ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה, שאין אני קורא בה 'ואותבינך לי לאינתו'. רבא אמר: כל שאיסור שבייה גורם לה, חייב לפדותה; איסור דבר אחר גורם לה, אינו חייב לפדותה. [כתובות נא:-נב.]

לפי אביי, קיים הבדל ביחס לחובת הפדיון בין אשת כהן לאשת ישראל: באשת כהן החובה אינה תלויה בהיתר לבעל, ואילו באשת ישראל החובה קיימת רק כאשר האישה מותרת לבעלה. לעומת זאת, לפי רבא, חובת הפדיון בכהן קיימת רק כאשר האישה נאסרת לבעל מחמת השבי, אך גם באשת כהן – הבעל אינו חייב בפדיונה כאשר "איסור דבר אחר גורם לה".

ייתכן ומחלוקת אביי ורבא נעוצה בהבנת יסוד חיוב הפדיון באשת כהן. לפי שניהם, באשת ישראל החיוב נובע מעצם האישות, ומהות החיוב היא להשיב את האישה ולהמשיך את חיי האישות. אביי סבור שהגדרה זו נכונה רק לגבי אשת ישראל, אך באשת כהן חובת הפדיון שונה במהותה: הואיל והאישה אסורה לבעלה, החיוב אינו מדיני האישות אלא זהו חיוב ממוני רגיל – להשיב את האישה למדינתה. בשל כך, החיוב קיים גם כאשר לפני השבי האישה הייתה אסורה על בעלה. לעומתו, רבא אינו מקבל הבחנה זו, ולשיטתו גם באשת כהן החיוב הוא מדיני האישות: הואיל ולפני השבי האישה הייתה מותרת לבעל, הבעל מחויב לפדותה, ואיסורה אינו אלא כעין מונע חיצוני מלשוב ולהמשיך את חיי האישות. בהתאם לכך, אם האישה הייתה אסורה לפני השבי על בעלה, גם באשת כהן חובת הפדיון אינה קיימת^[2].

על פי האמור, לשיטת הרמב"ם חובת הפדיון היא חלק מדיני האישות. עם זאת, נראה שעיון בשיטתו מעלה תפיסה מורכבת יותר^[3].

הרמב"ם כותב:

אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביתר על דמיה, אלא כמה שהיא שווה כשאר השבויות. היו דמיה יתר על כדי כתובתה ואמר 'הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה', אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה. אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה, הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה.

[הל' אישות פי"ד הי"ט]

הרמב"ם פוסק שחובת הפדיון קיימת רק בפעם הראשונה שהיא נשבית, אבל אם לאחר הפדיון האישה נשבית פעם שניה – יכול לגרשה ולתת לה את כתובתה, ובכך נפטר מחובת פדיונה.

דברי הרמב"ם מבוססים על הנאמר בברייתא:

תנו רבנן, נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. [כתובות נב:]

הברייתא מלמדת שחובת הפדיון קיימת רק בפעם הראשונה, אולם בדברי הרמב"ם ישנו חידוש שאינו מפורש בברייתא: הפטור מחובת הפדיון בפעם השנייה קיים רק אם מגרשה^[4]. טעם הדבר טעון ביאור: אם חובת הפדיון קיימת רק בפעם הראשונה, מדוע אם אינו מגרשה מחויב לפדותה פעם נוספת?

נראה ללמוד מכך שלשיטתו חובת הפדיון היא בעלת אופי כפול: היא גם חובה ממונית וגם חלק מחיובי האישות. ההגבלה על חובת הפדיון, שהיא נוהגת פעם אחת בלבד, אמורה רק ביחס לחובה הממונית. לעומת זאת, לחובה הנובעת מן האישות אין הגבלה, שכן לא תתכן מציאות בה בעל יותיר את אשתו בשבייה. בשל כך, כל זמן שחיי האישות קיימים, הבעל מחויב לפדות את אשתו ללא סייג. רק אם הבעל גירש את אשתו, חובת הפדיון הנובעת מחיי האישות אינה קיימת, ונותרת רק החובה הממונית, וביחס אליה קיימת הגבלה לפדיונה בפעם הראשונה בלבד.

הבנה זו עשויה לבאר גם את שיטת רבנו חננאל המובאת בתוספות:

ור"ח פירש, דרצה אינו פודה יותר מכדי דמיה, אבל כדי דמיה פודה. [תוס' נב. ד"ה רצה]

לדבריו, הגבלת הפדיון לפעם הראשונה אמורה רק בתשלום "יותר מכדי דמיה", אבל כאשר הפדיון הוא בדמיה – חובת הפדיון קיימת לעולם.

נראה שגם שיטתו מוסברת על פי הטענה שחובת הפדיון היא גם חוב ממוני וגם חיוב מחמת האישות. החיוב מחמת האישות מוגבל ל"כדי דמיה", ואילו החיוב הממוני מוגבל לפעם הראשונה בלבד. בשל כך, הבעל מחויב לפדותה "יותר מכדי דמיה" בפעם הראשונה בלבד, שכן זהו שיעור החיוב הממוני; בשאר הפעמים החיוב הוא מחמת האישות בלבד, ולכן החיוב הוא רק "כדי דמיה".

בשולי הדברים נעיר על שלושה דיונים נוספים בחובת הפדיון:

א.הראשונים נחלקו האם אישה יכולה לומר 'איני נפדית ואיני עושה פירות', כשם שהיא יכולה לומר 'איני ניזונית ואיני עושה': לפי רוב הראשונים [תוס' מז: ד"ה זימנין; רמב"ן מז:; ר"ן יז. ד"ה תחת פירות] אין שומעין לה, ואילו לפי הרמ"ך [הל' אישות פי"ב ה"ד] שומעין לה.

ב.הרשב"ם [ב"ב מט: ד"ה כדרב] סובר שהתקנה ביסודה נתקנה לטובת הבעל, שהוא זוכה בפירותיה תחת פדיונה, ולכן הבעל יכול לומר 'איני אוכל פירות ואיני פודך'. רוב הראשונים חולקים על שיטתו וסוברים שתקנה זו נתקנה לטובת האישה.

ג.הפתחי תשובה [עח, א] מביא מחלוקת אחרונים לגבי אישה שנשבתה בפשיעתה: לפי הבית מאיר [שם, א] הבעל מחויב בפדיונה, ולפי המעיל צדקה [סי' טו] הבעל אינו מחויב בפדיונה. ייתכן ומחלוקת זו תלויה בהבנות השונות ביסוד חובת הפדיון: אם זו חובה ממונית, מסתבר שהיא אינה קיימת כאשר האישה נשבתה בפשיעתה. לעומת זאת, אם החיוב נובע מהאישות עצמה, מסתבר שהחיוב קיים בכל אופן, גם כאשר האישה נשבתה בפשיעתה; לא תתכן מציאות בה הבעל מותיר את אשתו בשבי, ובכל מקרה עליו לפדותה ולהשיבה לביתו.