בשיעורים הקודמים עסקנו בחיוב הבעל במזונות ובכסות. בשיעור זה נעסוק בחיובו בעונה.

חיוב זה נלמד מן הכתוב בפרשת משפטים:

ואם לבנו ייעדנה, כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו, שארה כסותה וענתה לא יגרע. [שמות כא, ט-י]

בשיעורים הקודמים [שיעור ארבעה עשר, 'חיוב הבעל במזונות אשתו'; שיעור שישה עשר, 'חיוב הבעל בכסות אשתו'] עסקנו בהרחבה בשיטות התנאים השונות בביאור שלושת מונחים אלו: שאר, כסות ועונה, ובמחלוקת הראשונים העולה מהן האם להלכה חיוב הכסות והמזונות הוא דאורייתא: לפי הרמב"ם [הל' אישות פי"ב ה"ב] החיוב הוא מדאורייתא, ואילו לפי הרמב"ן [שמות כא, ט] החיוב הוא מדרבנן.

לפי שתי שיטות אלו, חיוב העונה (=חיי אישות עם אשתו כדרך כל הארץ) הוא דאורייתא, ואף על פי כן ייתכן שקיים הבדל מסוים ביניהם: לפי הרמב"ן, מדין תורה הנישואין אינם כרוכים בחיובים ממוניים כלשהם, וחיובו היחיד של הבעל הוא לחיות עם אשתו חיי אישות תקינים כדרך כל הארץ. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, מדין תורה הבעל מתחייב לדאוג לצרכיה השונים של האישה, ואם כן לשיטתו ניתן להבין שחיוב העונה דומה ביסודו לחיוב השאר והכסות – כשם שהבעל מחויב לדאוג לצרכיה הגופניים של האישה, כך הוא מחויב לדאוג לצרכיה הנפשיים והרגשיים של האישה.

הבנה זו משתמעת מדרשת המכילתא:

רבי יונתן אומר: 'שארה כסותה' – כסות שהוא נופל לשארה: אם היתה ילדה, לא יתן לה של זקנה, זקנה, לא יתן לה של ילדה. 'ועונתה' – שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה. מזונתיה מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנע ממנה. דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה. דרך ארץ מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחילה, אינו רשאי למנוע הימנה. דברים שנשאת עליהם מתחילה, דין הוא שלא יהא רשאי למנוע הימנה.

[מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ג]

לפי דרשת רבי יונתן שבמכילתא, בכתוב נזכרת במפורש רק חובת הכסות, וחיובי המזונות ו'דרך ארץ' נלמדים בקל וחומר. נראה מכך כי חיובים אלו נובעים מעיקרון כללי אחד: חובה לספק את צרכיה השונים של האישה.

על פי דרשה זו, חיוב המזונות הוא בסיסי יותר מחיוב העונה. אמנם, נראה שהדברים תלויים בהבנת יסוד חיוב המזונות^[1]: האם זהו חוב ממוני שהשיתה התורה על הבעל, או שכחלק מחיי האישות מחויב הבעל לזון את אשתו ולדאוג לצרכיה. אם זהו חוב ממוני גרידא, ברור שחיוב זה בסיסי יותר מחיוב העונה. לעומת זאת, אם זהו חלק מחיי האישות, נראה שחיוב העונה בסיסי יותר: העונה היא עצם חיי האישות. ואילו השאר והכסות הם חיובים נלווים.

תפיסה מעין זו, הרואה בעונה את החיוב הבסיסי והיסודי ביותר, עולה מדברי השאילתות:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שארה כסותה' – לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקינה לילדה כסותה. 'ועונתה' – לפום עונה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ושחוקים בימות הגשמים... אלמא קסבר רבי אליעזר בן יעקב כוליה קרא בכסות משתעי, עונה לא צריכא קרא, מזונות תקנתא דרבנן. [שאילתות דרב אחאי שאילתא ס]

לדבריו, הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" מלמד רק על חיוב הכסות, ואף על פי כן חיוב העונה הוא מדאורייתא, שכן "עונה לא צריכא קרא" – זהו עצם חיי האישות, וברור שהנישואין כוללים מחויבות של הבעל לחיות חיי אישות עם אשתו כדרך כל הארץ^[2].

שיטה ייחודית בעניין זה מצויה בדברי היראים:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'כסותה ועונתה' – לפי עונתה תן כסותה, שלא יתן לה חדשים בימות החמה שחקים בימות הגשמים. לפי שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה. ולרבי אליעזר בן יעקב מזונות ועונה דרבנן. [יראים סי' קיז]

לשיטתו, רבי אליעזר בן יעקב סבור שרק חיוב הכסות הוא דאורייתא, וכשם שלשיטתו חיוב המזונות הוא מדרבנן, כך גם חיוב העונה הוא מדרבנן בלבד.

דברים אלו ביחס בין חיוב עונה לחיוב השאר והכסות, משליכים על דין מתנה לפטור עצמו מחיוב שאר, כסות ועונה. הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בעניין זה:

דתניא, האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים.

[כתובות נו.]

מדברי רבי יהודה נראה שתנאי כזה מועיל ביחס לשאר וכסות ולא לגבי עונה. רש"י כותב בביאור טעם החילוק:

בדבר שבממון דניתן למחילה הוי תנאי קיים, אבל עונה דצערא דגופא הוא לא איתיהיב למחילה. [רש"י קידושין יט: ד"ה בדבר]

לדבריו, תנאי אינו מועיל ביחס לעונה משום שיש בכך צער הגוף, וצער הגוף אינו ניתן למחילה^[3].

לעומתו, הרמב"ן כותב:

ורבי יהודה סבר בידו לומר שלא יתחייב לו, שהרי מוחל ובדבר של ממון יכול הוא למחול, שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה, אבל בדבר שאינו של ממון לא, שהרי הן עיקר נישואין של תורה ואינן לחצאין. [רמב"ן ב"ב קכו: ד"ה הרי זו]

מדבריו עולה שקיים חילוק עקרוני בין עונה לשאר וכסות: שאר וכסות הם חיובים הנלווים לנישואין, אך העונה היא "עיקר נישואין של תורה"^[4]. בשל כך, החיוב בשאר וכסות אינו קיים אם האישה אינה מעוניינת בו, ואילו חיוב העונה קיים בכל אופן.

לריטב"א שיטה שונה בביאור דברי רבי יהודה:

רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. פרש"י ז"ל בדבר שבממון כגון שאר וכסות, וכן פירש הרמב"ם ז"ל דעונה לאו דבר שבממון הוא. ואינו נכון, דהנאת הגוף כממון חשוב לענין זה. ועוד, דבירושלמי אמרו על זה: 'ועונה לאו דבר שבממון הוא?! הי ניהו דבר שאינו של ממון, שלא תצטרך גט' שלא תהי זקוקה ליבם', עד כאן. והא דאוריך רבי יהודה בלישניה 'בדבר של ממון תנאו קיים', היינו משום דבעי לאשמועינן דמודה הוא בדבר של איסור שתנאו בטל. [ריטב"א כתובות נו. ד"ה רבי יהודה]

לדברי הריטב"א, גם עונה היא חיוב ממוני, ולכן הריטב"א טוען שרבי יהודה כלל אינו מחלק בין עונה לשאר וכסות, וכשם שניתן להתנות על שאר וכסות, כך ניתן להתנות גם על עונה. דברי רבי יהודה אמורים ביחס לעניינים אחרים שאינם ממוניים, כדוגמת 'הרי את מקודשת לי על מנת שלא תצטרכי גט', ולגביהם אומר רבי יהודה שתנאי אינו מועיל.

מדברי הריטב"א עולה – בניגוד לדברי הרמב"ן דלעיל – שאין חילוק עקרוני בין שאר, כסות ועונה; שלושתם הם חיובים ממוניים, שאינם חלק מגוף הנישואין^[5].

מדברי הרמב"ם עולה שיטה נוספת בעניין זה. הרמב"ם מביא את דין המקדש 'על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה' בשני מקומות:

ובמה אמרו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל חוץ מדבר שבממון... כגון שקידש אישה על תנאי שאין לה עליו שאר כסות ועונה, שאומרין לו בכסות ושאר תנאך קיים מפני שהוא תנאי שבממון, אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייבה אותך בעונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך לפטור עצמך בתנאך. [הל' אישות פ"ו ה"ט-י]

התנה עם האשה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה, שהרי התנה על מה שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון. [הל' אישות פי"ב ה"ז]

מבואר שהרמב"ם נוקט שתנאי מועיל רק ביחס לשאר וכסות ולא לגבי עונה. עם זאת, מדברי הרמב"ם עולה טעם אחר לחילוק ביניהם: חיוב שאר וכסות הוא חיוב ממוני, ואילו החיוב בעונה אינו חיוב ממוני אלא חיוב הנובע מציווי התורה. בשל כך, חיוב הבעל בשאר וכסות נובע מזכות ממונית שזיכתה התורה לאישה, ולכן האישה יכולה למחול על זכות זו ולהתנות שהבעל לא יתחייב בכך^[6]. לעומת זאת, חיוב הבעל בעונה אינו נובע מזכות של האישה, אלא מחיוב שהטילה התורה על הבעל – איסור מניעת עונה מאשתו, ולכן האישה אינה יכולה למחול על חיוב זה ולהתנות שהחיוב לא יחול.

נראה שיש בהגדרה זו כדי לבאר הלכה נוספת בדברי הרמב"ם. בפתיחה להלכות אישות מביא הרמב"ם את איסור "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" – "שלא ימנע שאר, כסות ועונה". אמנם, בהלכות עצמן כותב הרמב"ם:

אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם מנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. [הל' אישות פי"ד ה"ז]

הרמב"ם מביא את האיסור רק ביחס למניעת עונה, ואין בדבריו זכר לכך שקיים איסור גם במניעת שאר וכסות, על אף שאזהרת התורה אמורה גם לגביהם^[7]. נראה שההסבר לכך טמון בהבחנה דלעיל בין החיובים. חיוב השאר והכסות הוא חוב ממוני, ולכן בעל שאינו פורע את חובו הרי הוא גזלן, והאישה יכולה לתובעו בבית דין ולגבות את הזכויות המגיעות לה. לעומת זאת, חיוב העונה אינו חוב ממוני אלא חיוב המוטל על הבעל מחמת האזהרה "ועונתה לא יגרע". כיוון שכך, דווקא ביחס לעונה מביא הרמב"ם את אזהרת "לא יגרע", שכן אזהרה זו היא העומדת ביסוד מחויבותו של הבעל שלא למנוע את עונתה של אשתו^[8].

נראה שהגדרה זו, כי חיוב העונה ביסודו אינו נובע מזכותה של האישה אלא מחובה המוטלת על הבעל, היא חלק משיטתו הייחודית של הרמב"ם בגדר דין עונה^[9].

הרמב"ם פותח את פרק י"ד מהלכות אישות, העוסק בחיוב העונה, בקביעה שה'עונה' משתנה לפי כוחו ומלאכתו של האדם:

עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כוחו וכפי מלאכתו. כיצד? בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן, עונתן בכל לילה. הפועלין, כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת. החמרים פעם אחת בשבת, והגמלים אחת לשלשים יום, והמלחין אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתיש כחן. ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת. [הל' אישות פי"ד ה"א]

הרמב"ם מוסיף וכותב שהאישה יכולה למנוע מבעלה לצאת לסחורה או לעבור למלאכה הממעטת את העונה:

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה. וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש להעישות גמל או גמל להיעשות מלח. [שם, ה"ב]

אמנם, הרמב"ם פוסק שתלמידי חכמים יכולים לצאת לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן:

ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים. וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים, אין אשתו יכולה לעכב. [שם]

דין זה טעון ביאור: הואיל ואסור לחמר להיעשות גמל שלא ברשות אשתו, הואיל והוא ממעט את עונתה, מדוע מותר למנוע מהאישה את עונתה לשם לימוד תורה^[10]?

תמיהה נוספת עולה מהמשך דברי הרמב"ם:

נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת... וכמה היא עונתן? לפי מנין, כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ולזו עונה אחת בשבת. היו לו ארבע נשים, נמצאת עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך ציוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש. [שם, ה"ג-ד]

הרמב"ם – בעקבות הגמרא ביבמות [סה.] – מתיר לאדם לישא אישה נוספת אף על פי שהוא ממעט בכך את עונתה של אשתו.

הרמ"ך תמה על פסק זה:

תמה הוא זה, למה איבדה הראשונה זכותה שחייב לפקדה מו' חדשים לו' חדשים. ואם כדבריו כן הוא, יכולה האישה לעכב עליו שלא יישא אחרת, דהא יכולה למונעו שלא יצא ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, וזה לא מצאנו. [השגות הרמ"ך, שם]^[11]

נראה מכך כי לרמב"ם שיטה ייחודית בגדר 'עונה'. לשיטתו, שיעור העונה ביסודו אינו תלוי באישה ובצרכיה אלא בבעל – הבעל אמור לחיות כדרך כל הארץ, ומצופה ממנו לקיים עונה "כפי כוחו וכפי מלאכתו". עם זאת, כיון שהתורה הזהירה את הבעל שלא ימנע מהאישה את עונתה, האישה יכולה לדרוש ממנו שלא ימנע את עונתה ויפרוש מ'דרך ארץ', ולכן ביכולתה לעכב עליו שלא יחליף את אומנותו ולא יצא מביתו לסחורה; ואף על פי כן, היא אינה יכולה לתבוע ממנו שלא ילך ללמוד תורה, שכן יציאה לתלמוד תורה אינה בגדר פרישה מ'דרך ארץ', אלא היא חלק מההתנהגות הראויה והמקובלת. כמו כן, האישה אינה יכולה למנוע ממנו לישא אישה נוספת, שכן באופן זה הבעל אינו פורש מ'דרך ארץ', אלא מקיים את עונתו כדרך כל הארץ.

דברים אלו בשיטת הרמב"ם מבארים שלוש הלכות נוספות:

א.הרמב"ם [הל' אישות פט"ו ה"א] כותב: "האישה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה, הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר 'פרו ורבו'". הרמב"ם קושר בין מצות "פרו ורבו" לבין 'עונה' וקובע שהמחויב במצות פריה ורביה "חייב לבעול בכל עונה". אם גדר 'עונה' נובע מצורכי האישה, אין זה ברור מדוע זה יהיה השיעור גם למצות "פרו ורבו". אולם, על פי האמור הדברים ברורים: גדר 'עונה' אינו נקבע על פי צרכי האישה, אלא זהו השיעור של 'דרך ארץ', ולכן זהו גם השיעור הנדרש לעיסוק בפריה ורביה.

ב.המגיד משנה [הל' איסורי ביאה פ"ד הי"ב] תמה מדוע משמיט הרמב"ם את דין הגמרא [יבמות סב:]: "ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך". על פי האמור, לפי הרמב"ם, למימרא זו אין שייכות לגדר 'עונה', שאינה תלויה באישה אלא באיש, ונראה שלשיטתו זו הדרכה בעלמא ולא הלכה מחייבת.

ג.בהלכות דעות [פ"ג ה"ב] מפרט הרמב"ם כיצד האדם נדרש בכל אורחותיו לכוון "לידע את ה' ברוך הוא בלבד", ובכלל הדברים כותב: "וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה, או לקיים את הזרע". הראב"ד [שם] משיג: "וכן למצות עונה אם היא מקפדת", וכוונתו שהרמב"ם משמיט כוונה נוספת – למצות עונה^[12]. ונראה שבכך הולך הרמב"ם לשיטתו, שדין עונה אינו מחיל חיוב חדש להיענות לצרכיה של האישה, אלא יסודו בקיום 'דרך ארץ' באופן המקובל, ולכן אין בכך טעם בפני עצמו למעשה הבעילה.

לעומת דברים אלו, הראב"ד בספרו 'בעלי הנפש' מפרט את הכוונות הראויות למעשה הביאה, ובתוך דבריו כותב:

הראשונה לשם פריה ורביה... והשנית לתיקון הוולד... והשלישית, אף על פי שאין בה לא זה ולא זה אלא שהיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בעת צאתו לדרך שבודאי היא משתוקקת אליו. גם על זו יש קבול שכר, והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שארה וכסותה לא יגרע שהם צרכי האישה והנאותיה. [בעלי הנפש שער הקדושה]

לדברי הראב"ד, מצות עונה היא סיפוק צרכי האישה, ולכן הוא כולל במצוה זו חיוב לשמש מיטתו כל אימת שאשתו משתוקקת אליו.

מקור הדברים הוא בסוגיית הגמרא בפסחים לגבי פטור 'עוסק בדבר מצוה' מחטאת:

ורבי יוחנן, מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה, אשתו נמי קא עביד מצוה? באשתו מעוברת. והא איכא שמחת עונה? שלא בשעת עונתה. והאמר רבא, חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה? סמוך לווסתה. [פסחים עב:]

הגמרא אומרת שהבא על אשתו נחשב ל'עוסק בדבר מצוה', גם כאשר בביאה זו אין קיום מצות "פרו ורבו", משום "שמחת עונה", ומצוה זו קיימת גם שלא בשעת עונתה "אם רואה שמתאוית לו" [רש"י שם, ד"ה לשמח]^[13].

ייתכן ומסוגיית הגמרא בפסחים עולה חידוש נוסף, שכן בפשטות הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" מלמד על איסור, אך מהסוגיה בפסחים עולה שמחמת "שמחת עונה" הבעל נחשב ל'עוסק בדבר מצוה', ומשתמע שיש בכך מצוה חיובית^[14].

ואכן, שיטה זו מפורשת בדברי הסמ"ק:

לשמח את אשתו, כדכתיב 'ושמח את אשתו אשר לקח'. יש בעשה זה לאו, שנאמר 'ועונתה לא יגרע'. והנה כמה גדולה המצוה הזאת שהרי פטרתו תורה מליצא בצבא. ואפילו אשתו מעוברת מצוה לשמחה אם סבור הוא שהיא מתאוה, ויש בו בריאות לעשות, חייב לפוקדה.

[סמ"ק מצוה רפה]

אמנם, בדברי ראשונים רבים אין זכר למצוה מעין זו, ולדבריהם 'עונה' היא אזהרה ושעבוד בלבד^[15].

לסיום נעיר על מחלוקת אחרונים בגדר איסור "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". המבי"ט [ח"ג סי' קלא] לומד מדברי הרמב"ם [הל' אישות פי"ד ה"ז] שהאיסור קיים רק כאשר הבעל מונע את העונה במגמה לצער את אשתו^[16]. המהר"ם אלשיך [סי' נ] חולק וסובר שהאיסור קיים בכל מניעת עונה, גם כאשר המניעה אינה נעשית כדי לצערה^[17].