בשיעורים הקודמים עסקנו בחיוב הבעל במזונות אשתו ובחיוב האב במזונות ילדיו. בשיעור זה נעסוק בחיוב הבעל בכסות אשתו.

המשנה בפרק חמישי אומרת:

המשרה את אשתו על ידי שליש, לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין... ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר. ונותן לה מיטה, מפץ ומחצלת, ונותן לה כיפה לראשה, וחגור למתניה, ומנעלים ממועד למועד, וכלים של חמשים זוז משנה לשנה. ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה. [משנה סד:]

מדברי המשנה עולה, שמלבד החובה המוטלת על הבעל לזון את אשתו, הוא מחויב גם בכסותה.

חיוב זה אינו מפורש במשנה המציינת את חיובי הבעל לאשתו:

יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה. [כתובות מו:]

כמו כן, חיוב זה אינו מפורש בברייתא המפרטת את חיובי הבעל ואת חיובי האישה הבאים תמורתם:

תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה.

[כתובות מז:]

לכאורה, החיוב מפורש בתורה עצמה:

ואם לבנו ייעדנה, כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו, שארה כסותה וענתה לא יגרע. [שמות כא, ט-י]

אמנם, בשיעור ארבעה עשר ['חיוב הבעל במזונות אשתו'] עמדנו על מחלוקת הראשונים בתוקף חיוב המזונות: לפי הרמב"ם [הל' אישות פי"ב ה"א-ב] וסיעתו החיוב הוא מדאורייתא, ואילו לפי הרמב"ן [שמות כא, ט] החיוב הוא מדרבנן בלבד. על פי דרכו, מבאר הרמב"ן שהכתוב כולו עוסק בענייני האישות בלבד:

ולכך אני אומר כי פירוש 'שאר' בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם... והנה שארה קרוב בשרה. ו'כסותה' כסות מטתה, כמו שנאמר כי היא כסותו לבדה במה ישכב. 'ועונתה' הוא עונה שיבא אליה לעת דודים... וענין הכתוב, שאם יקח אחרת, קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה, כי כן משפט הבנות... וכך אמרו חכמים: 'שארה – זו קרוב בשר, שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן'. וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה, על שלשת העניינים אשר לאדם עם אשתו בחיבורן. ויבא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האישה תקנה מדבריהם. [רמב"ן, שם]

בדברי הרמב"ן מפורש, שכשם שחיוב המזונות הוא מדרבנן, כך גם חיוב הכסות גם הוא מדרבנן.

הר"ן, ההולך בדרכו של הרמב"ן, מוסיף וכותב כי חיוב הכסות אינו חיוב נפרד אלא הוא כלול בחיוב המזונות:

וכיון דלכולהו תנאי דבגמרא סבירא להו ד'כסותה' כמשמעה, היה נראה לומר דכסותה מדאורייתא, אלא כיון ששנינו במשנתינו חייב במזונותיה ולא הזכיר כסות כלל, נראה שהכסות בכלל מזונות, ועלה דמתניתין תנן בברייתא 'תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה', דמשמע שהכסות גם כן אינו אלא מן התקנה. וכיון דסוגיין דעלמא דמזונות דרבנן... משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם. [ר"ן יז. ד"ה בגמ']

המגיד משנה חולק על שיטת הרמב"ן בתוקף חיוב הכסות:

הרמב"ן ז"ל כתב שם בפירוש החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם. ואני תמה בדבריו בעניין המלבושים, דהא בכולהו תנאי דברייתא, שהם תנא קמא ורבי אלעזר ורבי אליעזר בן יעקב, אף על פי שנחלקו במזון, כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין הן מן התורה. וכן נראה לי עיקר, לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים. ועוד, שכל התנאים הנזכרים שווים בזה. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם, שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה. [מגיד משנה הל' אישות פי"ב ה"א]

לדבריו, אמנם חיוב המזונות הוא דרבנן, אך חיוב הכסות הוא דאורייתא.

נמצא, כי לר"ן ולמגיד משנה שתי דרכים שונות בביאור הטעם שכסות אינה כתובה במשנה ובברייתא המפרטות את חיובי הבעל לאשתו: לפי הר"ן, משום שחיוב הכסות אינו חיוב עצמאי, אלא הוא בכלל חיוב המזונות. לעומת זאת, לפי המגיד משנה, הואיל ומקורות אלו מונים רק את החיובים שיסודם בתקנת חכמים, ואילו חיוב הכסות הוא מדאורייתא.

מסברה, שיטת המגיד משנה טעונה ביאור: כיצד ייתכן שחיוב הכסות הוא מדאורייתא, ואילו חיוב המזונות, החיוניים הרבה יותר, אינו אלא מדרבנן?!

תמיהה זו מתעצמת על פי דברי המכילתא:

רבי יונתן אומר: 'שארה כסותה' – כסות שהוא נופל לשארה: אם היתה ילדה, לא יתן לה של זקנה, זקנה, לא יתן לה של ילדה. 'ועונתה' – שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה. מזונותיה מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנוע ממנה. דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה.

[מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ג]

רבי יונתן מפרש את הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" כעוסק כולו בחיוב הכסות, אך הוא מוסיף שחיוב המזונות נלמד בקל וחומר מחיוב הכסות: "ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנוע ממנה. דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה"[1]. ואם כן, כיצד סובר המגיד משנה שרק חיוב הכסות הוא דאורייתא, ואילו חיוב המזונות הוא מדרבנן?

את הקושיה מדרשת המכילתא יש ליישב לאור דרשת רבי אליעזר בן יעקב שבברייתא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שארה כסותה' – לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה. 'כסותה ועונתה' – לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים. [כתובות מח.]

דרשתו של רבי אליעזר בן יעקב שווה לחלוטין לדרשת רבי יונתן שבמכילתא, אך בה לא מופיעה התוספת הלומדת את חיוב הכסות בקל וחומר[2]. ואכן, בשאילתות מפורש שרבי אליעזר בן יעקב הוא אבי השיטה שחיוב הכסות הוא מדאורייתא ואילו חיוב המזונות הוא מדרבנן:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שארה כסותה' – לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקינה לילדה כסותה. 'ועונתה' – לפום עונה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ושחוקים בימות הגשמים... אלמא קסבר רבי אליעזר בן יעקב כוליה קרא בכסות משתעי, עונה לא צריכא קרא, מזונות תקנתא דרבנן. [שאילתות דרב אחאי שאילתא ס][3]

אמנם, דברים אלו מבארים רק את מקורה של שיטה זו, אך מסברה עדיין שיטה זו טעונה ביאור: כיצד ייתכן שחיוב הכסות הוא דאורייתא, בעוד חיוב המזונות הוא דרבנן?!

הנצי"ב מיישב תמיהה זו:

אבל רבינו סבירא להו, דלפי תלמוד דילן רבי אליעזר בן יעקב לא סבירא ליה הא דרבי יונתן דמכילתא...ובאמת אי לדין יש להשיב על הקל וחומר, דשאני בגדים שאין דרך האישה להסתפק ממעשי ידיה, דתכשיטי נשים אין להם שיעור ועינם על בעליהן, ועל מנת כן נשאה... אבל מזונות דרך כל אדם להתפרנס ממעשה ידיו ולהסתפק בם אם מעט ואם הרבה, ולא עלה על דעתה בשעת נישואין שיגיעו לזה. [העמק שאלה ס, א]

לדבריו, אמנם הצורך במזונות בסיסי הרבה יותר מהצורך בכסות, אך האישה יכולה להסתפק במזונות מינימליים אותם היא יכולה להשיג בכוחות עצמה, על ידי מעשי ידיה. לגבי כסות, לעומת זאת, דעתה של האישה שבעלה ידאג לכסותה, ועל מנת כן היא נישאה. בשל כך, התורה חייבה את הבעל בכסות אשתו בלבד.

נראה, כי הבנה זו תלויה בדרכים השונות בהבנת יסוד חיובי הבעל לאשתו[4]. הבנה זו מתאימה לתפיסה הרואה את חיובי הבעל לאשתו כחיובים ממוניים החלים בשעת הנישואין. על פי תפיסה זו, ניתן לטעון שחיובים אלו כוללים מדאורייתא את חיוב הכסות, משום "שאין דרך האישה להסתפק ממעשי ידיה... ועל מנת כן נשאה", ולא את חיוב המזונות. לעומת זאת, לפי התפיסה הרואה את חיובי הבעל לאשתו כחלק מחיי האישות, אין מקום לחלק בין חיוב הכסות לחיוב המזונות: אם מדאורייתא חיי האישות כוללים דאגה לצרכיה השונים של האישה, גם חיוב מזונות הוא מדאורייתא. ולכן, הואיל וחיוב מזונות הוא מדרבנן, בהכרח גם חיוב הכסות אינו אלא מדרבנן[5].

הבית שמואל טוען שלמחלוקת הראשונים דלעיל, האם חיוב הבעל בכסות הוא חיוב עצמאי או חלק מחיוב המזונות, יש נפקותא לדינא ביחס לדין האומרת 'איני ניזונית ואיני עושה'. הר"ן כותב שכשם שהבעל אינו מחויב במזונות אישה זו, כך הוא אינו מחויב בכסותה:

ודאי מיד שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה ושוב אין לה מזונות, והוא הדין נמי דאין לה כסות, דכסות בכלל מזונות הוא. [ר"ן כג: ד"ה דקסבר]

הרמ"א [סט, א] פוסק את דברי הר"ן להלכה, והבית שמואל תמה על כך:

ולכאורה קשה איך סתם ופסק הרב רמ"א בסמוך 'כל שאינה ניזונית' וכו', דלא אתיא אלא כהר"ן. [בית שמואל סט, א]

כוונת דבריו, שדברי הר"ן מבוססים על שיטתו העקרונית "דכסות בכלל מזונות הוא", אך, כאמור, שיטה זו אינה מוסכמת בראשונים, ואם כן קשה כיצד מעתיק הרמ"א את דברי הר"ן כהלכה פסוקה[6].

ההפלאה חולק על דברי הבית שמואל:

וכן נלע"ד פשוט, דאפילו להרא"ש והרב המגיד דסבירא להו דמזונות מדרבנן וכסות דאורייתא, מכל מקום אף השמלה בכלל מעשה ידיה תחת מזונות, שאם אמרה איני ניזונית ואיני עושה פטור אף מכסות. והיינו דכתב הרמ"א בהג"ה בסעיף ד' דכל שאינה ניזונית אין לה כסות, דלא כהבית שמואל שנתקשה בזה. [הפלאה קונטרס אחרון סט, א]

לדבריו, גם אם חיוב הכסות הוא חיוב עצמאי, תקנת חכמים ש"מעשה ידיה תחת מזונות" אמורה ביחס לכל צרכי הגוף, ולגבי זה הכסות כלולה במזונות[7].

לסיום נעיר כי הרמב"ם מונה את חיוב הבעל במזונות ואת חיובו בכסות כשני חיובים שונים:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלשה מהן מן התורה, ואלו הן: 'שארה כסותה ועונתה', 'שארה' – אלו מזונותיה, 'כסותה' – כמשמעה, 'עונתה' – לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. [הל' אישות פי"ב ה"א-ב]

עם זאת, בפרק י"ג מהלכות אישות עוסק הרמב"ם בחיוב הבעל בכסות, ושם כותב הרמב"ם:

ולא האישה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו... זה הכלל: כל מי שיש לו עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות וכלי בית ומדור. וכל שבית דין מוכרין למזונותיו, כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו. [הל' אישות פי"ג ה"ו]

בהלכה זו משווה הרמב"ם בין חיוב המזונות לחיוב הכסות. ייתכן ויש ללמוד מכך שלשיטתו אמנם חיובי המזונות והכסות נמנים כשני חיובים נפרדים, אך הם נובעים מעיקרון אחד: חובה על הבעל לספק לאישה את צרכיה. בשל כך, בכל מקום בו יש חיוב מזונות, קיימת חובה גם על סיפוק שאר צרכי הגוף: כסות, כלי בית ומדור[8].