בשיעור שעבר עסקנו בחיוב הבעל במזונות אשתו. בשיעור זה נעסוק בחיוב הבעל במזונות ילדיו.

נאמר במשנה:

האב אינו חייב במזונות בתו. זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות יזונו – מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. [משנה מט.]

מבואר במשנה שאדם אינו חייב במזונות בתו. והגמרא [שם] לומדת מברייתא שדין זה אמור גם לגבי מזונות בנו.

הגמרא מסייגת דין זה:

דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש, כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. [כתובות סה:]

הגמרא מלמדת שעל אף שאדם אינו חייב במזונות ילדיו הקטנים, הוא חייב במזונותיו כשהם 'קטני קטנים' – עד גיל שש.

בביאור יסוד החיוב נחלקו הראשונים. הר"ן כותב:

נראה לי, דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דוקא בשאמן קיימת, ומדין מזונות אמן נגעו בה, שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם. [ר"ן כח: ד"ה יפה לחלב]

לדבריו, החיוב נובע מחיוב הבעל במזונות אשתו – הילדים נגררים אחרי האם עד גיל שש, ולכן חובת הבעל במזונות אשתו מחייבת אותו גם במזונותיהם. על פי הבנה זו קובע הר"ן, שהאב חייב במזונות ילדיו רק כאשר האם קיימת, אך כאשר היא אינה קיימת, הוא אינו חייב במזונותיהם.

לעומת דברי הר"ן, הבית יוסף מביא ראשונים הסוברים שהאב חייב במזונות ילדיו גם כאשר אינו מחויב במזונות האם:

מדברי הרא"ש בתשובה כלל י"ז סימן ז' נראה בהדיא דמי שבא על הפנויה וילדה ממנו בן או בת חייב לזונם. וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן מ"א. [בית יוסף סוף סי' עא]

מכאן שראשונים אלו חולקים על הר"ן, ולשיטתם חיוב האב במזונות ילדיו הוא חיוב עצמאי, שאינו תלוי בחיוב הבעל במזונות אשתו[1].

לשיטת ראשונים אלו יש לעיין ביסוד חובת המזונות. רבי ישראל יעקב אלגזי בספרו 'ארעא דרבנן' טוען כי לפי הרמב"ם חיוב מזונות הילדים הוא מדאורייתא:

מזונות בניו הקטנים עד ו' שנים, מדברי הרמב"ם נראה דחיובן מן התורה, שכתב ז"ל (בפרק י"ב מהל' אישות): 'כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזון בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני ו' שנים. מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים'.

[ארעא דרבנן אות תו][2]

חיזוק לשיטה זו מדברי המכילתא:

ויצאה אשתו עמו – רבי יצחק אומר: מי הביאה שהכתוב מוציאה, מה תלמוד 'ויצאה אשתו עמו'? מגיד שהוא חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנאמר 'ויצא מעמך הוא ובניו עמו' – מכלל יציאה אתה למד על הכניסה. [מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה א][3]

דרשה זו מלמדת שהאדון חייב במזונות אשת עבדו ובניו. ולכאורה, יש ללמוד מכך כי כעיקרון הבעל חייב במזונות אשתו והאב חייב במזונות בניו, ולכן כאשר הוא נמכר לעבד – האדון מתחייב תחתיו. אמנם, כפי שהתבאר בשיעור הקודם, ראשונים רבים – ובראשם הרמב"ן – סבורים שחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מדרבנן בלבד. לשיטתם, בהכרח אין ללמוד מחובת האדון במזונות אשת עבדו וילדיו לחובת בעל במזונות אשתו ואב במזונות ילדיו. ואכן, כדברים אלו כותב הרמב"ן:

ויצאה אשתו עמו - כתב רש"י: 'וכי מי הכניסה שתצא? אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו'. ומדרש חכמים הוא. והכניסו עמה הבנים, מכתוב שאמר אחר כן 'ויצא מעמך הוא ובניו עמו'... וכל זה חמלה מאת השם עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואף על פי שלא היה הוא מחויב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם.

[רמב"ן שמות כא, ג]

לדבריו, אמנם מדאורייתא אדם אינו חייב במזונות אשתו וילדיו, אך זהו "דרך כל הארץ", ומטעם זה ציוותה התורה את האדון לדאוג לכלכלת אשת העבד וילדיו.

משיטה זו עולה שחיוב האב במזונות ילדיו כאשר הם 'קטני קטנים' יסודו בתקנת חכמים[4].

מן האמור עד כה עולה, שהאב חייב במזונות ילדיו בעודם 'קטני קטנים', אך אינו מחויב במזונות ילדיו הקטנים. עם זאת, הגמרא מביאה את 'תקנת אושא' המחייבת אדם במזונות ילדיו:

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. [כתובות מט:]

הגמרא דנה האם הלכה כתקנה זו:

איבעיא להו, הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה. תא שמע, כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא. כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה... כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?! ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. [שם]

בפשטות, מסקנת הגמרא היא שאין הלכה כ'תקנת אושא', ומן הדין אדם אינו מחויב במזונות ילדיו. עם זאת, יש בכך חובה מוסרית, ולכן מוקיעים ומביישים את מי שאינו זן את ילדיו. כמו כן, יש בכך חיוב מדין צדקה, ולכן כשם שכופים על הצדקה, כך כופים אדם אמיד לזון את ילדיו.

אמנם, מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה:

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש. [הל' אישות פי"ב הי"ד]

הרמב"ם כותב שיש תקנת חכמים המחייבת אב במזונות ילדיו הקטנים. לכאורה, דברים אלו צריכים עיון מהסוגיה, ממנה עולה שאין הלכה כ'תקנת אושא' וחיוב האב הוא בתורת צדקה בלבד[5].

ביאור לשיטת הרמב"ם עולה מתוך דברי הראב"ן:

האב אינו חייב במזונות בנו ובתו, אבל מצוה איכא בתרוויהו, וכייפינן ליה למיעבד מצוה אם הוא אמיד, אבל לא אמיד לא כייפינן ליה אלא מבקשין הימינו ואומרין לו לא יפה לך שיזונו בניך מן הצדקה, וגם קשות אומרין לו, כגון יארוד ילדה ואבני מתא שדיא, כדי שיטפל בהן בעודן קטנים, כתקנת אושא שהתקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים.

[ראב"ן כתובות סי' תקמ]

הראב"ן מביא את מסקנת הסוגיה, שלא כופים אב שאינו אמיד לזון את ילדיו אלא מבקשים ממנו ומביישים אותו על סירובו לעשות זאת, והוא מסיים שביסוד הדברים עומדת 'תקנת אושא' – "שהתקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים". מדבריו עולה כי למסקנת הסוגיה הלכה כ'תקנת אושא', אך 'תקנת אושא' אינה מחילה חוב ממוני שניתן לכפייה, אלא זהו מעין חיוב מוסרי המוטל על האב, ולכן יש להוקיע אב שאינו ממלא חיוב זה[6].

דברים אלו אמורים מדינא דגמרא, אמנם בשנת תש"ד תיקנה הרבנות הראשית לישראל שאב יהיה חייב במזונות ילדיו על גיל חמש עשרה:

לפנים בישראל, אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון אבת בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו, וכפייה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין מזונות הילדים אפילו למטה משש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון זה לפסוק על פי דיני ישראל. ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב כדי להכריח את אשתו לקבל ממנו גט, ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על היסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו, וכדי בזיון וקצף. כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים... כדי לצאת מכל המבוכות והסיבוכים יש לנו רק דרך אחת, והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל. ולאחר שנקבעה תקנה זו על פי הרבנות הראשית ומועצתה המורחבת, ועל פי בתי הדין והרבנים המשמשים בקודש בקהילות (באישור הרבנות הראשית), ובהסכמת הקהילות על פי המועצות והוועדים, יהא לתקנה זו כל תוקף ועוז כתקנות שו"ם, טוליטולא, ועד ד' ארצות וכו', ויהא זה דין ממש, ועל פיה יפסקו בתי הדין של ישראל בכל ארצנו הקדושה, וממילא במקרה של סירוב יפסקו כך בתי המשפט של הממשלה... אי לזאת קבענו את התקנה הכללית הזאת לכל ארץ ישראל, כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה[7].

אמנם, עדיין נחלקו הדיינים בהבנת תקנה זו: האם היא מאריכה את חיוב המזונות הקיים מעיקר הדין ב'קטני קטנים' יתקיים עד גיל חמש עשרה, או שהיא קובעת שהחיוב הקיים בקטנים בתורת צדקה יהפוך לחיוב משפטי גמור. נפקא מינה בין ההבנות תהיה לקטנים שיש להם משלהם ואינם זקוקים למזונות האב: אם התקנה מאריכה את החיוב של 'קטני קטנים' – האב יתחייב במזונות הילדים. לעומת זאת, אם התקנה הופכת את החיוב הקיים בתורת צדקה לחיוב משפטי גמור – במציאות זו אין על האב חיוב בתורת צדקה, ולכן לא יהיה חיוב מחמת התקנה[8].

לסיום נציין שלאגרות משה [אהע"ז ח"א סי' קו] שיטה ייחודית בסוגיה זו. לדבריו, אין חולק על שיטת הר"ן, שחיוב מזונות הילדים עד גיל שש הוא כחלק מחובת הבעל במזונות אשתו[9]: כשם שבמזונות האישה כלולים גם מזונות 'ארחי פרחי' המגיעים לבית האישה [כדברי הגמ' סד:], כך במזונותיה כלולים מזונות ילדיה, הנגררים אחריה והם חלק ממשק ביתה.

על פי דבריו אלו, מחדש האגרות משה שכאשר הבנים הקטנים גרים בקביעות אצל האם, האב מתחייב במזונותיהם מעיקר הדין, גם כאשר הם גדולים מבני שש:

גם נלע"ד ברור לפי זה דבר חדש, שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב, יתחייב לזון גם בניו, דלא גרעי מארחי ופרחי, כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה, ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בני אדם שדרים כולם יחד, חייב האב במזונות בניו מצד דין חיוב מזונות אשתו.

[אגרות משה אהע"ז ח"א סי' קו]

השבט הלוי חולק על דברי האגרות משה:

וראיתי בספר שו"ת אגרת משה יו"ד חידש לנו, דגם ביותר אפילו גדולים ממש, כל זמן שהם יחד עם אמן חייב האב לזונם, לא מדין צדקה אלא מדין מזונות אמם, כל זמן שאין הולכים לפרנס עצמן. ומה אעשה שדבריו אינם נראים כלל לעקור הלכות קבועות ופשטות השו"ע אה"ע סי' ע"א דפרנסת הבנים יותר משש רק מגדר צדקה, ומשמע להדיא מכל הפוסקים דגם בזמן הזה הדין כן אלא דכופין על זה מדין צדקה על כל פנים, ואם יאמר בעל אגרת משה דכל זה דוקא כשאין הבנים אצל אמן או כשהם מפרנסים עצמן, סתימת הפוסקים כמפורש דאינו כן יעש"ה באבן העזר. ומה דאסמיך סברתו על דברי הר"ן והגמ' סוף אף על פי דנותנים לה סעודות יתרות בשביל ארחי פרחי, וזה מדין מזונות אשה. ומכ"ש ליתן לה בשביל בניה אפילו יתרים על שש, אינו דומה דיתרים על שש הרי מבואר בגמ' דנתנו להם דין אין מצויין אצל אמן, ועוד דהוא חוב קבוע ותמידי ולא חייבו זה אלא מדין צדקה, משא"כ ענין ארחי פרחי שמוסיפין לה בשבילם, ועוד יש לחלק בזה. [שבט הלוי ח"ה סי' קלג]

ואכן, הרב שלמה דיכובסקי [לב שומע לשלמה ח"א סי' יג עמ' רמג] כותב שבבתי הדין מקובל לפסוק שלא כדברי האגרות משה.