בשיעור שעבר עסקנו ביסודות חיוב הכתובה ובתוקפה – דין תורה או תקנת חכמים. בשיעור זה נעסוק בחיוב הבעל במזונות אשתו.

חיוב זה מפורש במשנה:

האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה. [משנה מו:]

מקור החיוב אינו מפורש במשנה, אך ייתכן שניתן ללומדו מאזהרת התורה שלא למנוע מהאישה שאר, כסות ועונה:

ואם לבנו ייעדנה, כמשפט הבנות יעשה לה. אם אחרת יקח לו, שארה כסותה וענתה לא יגרע. [שמות כא, ט-י]

וכן מפורש במכילתא:

'שארה' – אלו מזונותיה, וכן הוא אומר 'ואשר אכלו שאר עמי', וכתיב 'וימטר עליהם כעפר שאר'. 'כסותה' – כמשמעו. 'ועונתה' – זו דרך ארץ, שנאמר 'וישכב אותה ויענה', דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: 'שארה כסותה' – כסות שהוא נופל לשארה: אם היתה ילדה, לא יתן לה של זקנה, זקנה, לא יתן לה של ילדה. 'ועונתה' – שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה, אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה. מזונתיה מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנע ממנה. דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה. דרך ארץ מנין? אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה, אינו רשאי למנוע הימנה. דברים שנשאת עליהם מתחילה, דין הוא שלא יהא רשאי למנוע הימנה. רבי אומר: 'שארה' – זו דרך ארץ, שנאמר 'איש איש אל כל שאר בשרו' וכתיב 'שאר אביך', 'שאר אמך'. 'כסותה' – כמשמעו. 'עונתה' – אלו מזונות, שנאמר 'ויענך וירעיבך'. [מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ג]

מדברי המכילתא עולה שנחלקו התנאים בפירוש הכתוב, אך לכל הדעות כתוב זה מלמד שהבעל מחויב במזונות אשתו, בכסותה וב'דרך ארץ'.

לעומת דברי המכילתא, הגמרא מביאה ברייתא:

תנו רבנן, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה. [כתובות מז:]

מברייתא זו משתמע שחיוב המזונות הוא תקנת חכמים.

וכן נראה מהמשך דברי הגמרא:

אמר רבא: האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא 'שארה' – אלו מזונות, וכן הוא אומר 'ואשר אכלו שאר עמי'. 'כסותה' – כמשמעו. 'עונתה' – זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר 'אם תענה את בנותי'. [שם]

רבא מביא את דרשת המכילתא, והוא מציין "האי תנא סבר מזונות דאורייתא". נראה מכך כי הגמרא רואה בדרשה זו שיטה יחידאית, אך השיטה המקובלת היא שחיוב המזונות הוא מדרבנן.

תפיסה זו, על פיה חיוב המזונות הוא מדרבנן, נראית מפורשת בסוגיה נוספת:

דאמר רבא: האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. מאי כגון זו? כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אישה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

[כתובות פג.]

הגמרא אומרת שאישה יכולה לומר לבעלה 'איני ניזונת ואיני עושה', משום שחכמים חייבו את הבעל במזונות אשתו לטובתה, ולכן היא יכולה לומר "אי אפשי בתקנת חכמים". אם כן, דברי הגמרא מבוססים על ההבנה שחיוב הבעל במזונות אשתו הוא תקנת חכמים.

תוספות תמהים על כך:

ברייתא דלעיל דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה, דמשמע דמזונות דרבנן, כמאן אתיא.

[תוס' מז. ד"ה רבי]

תמיהתם מבוססת על הדרכים השונות של התנאים בביאור אזהרת "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", מכולן עולה – כפי שנאמר לעיל ביחס לדרשת המכילתא – שחיוב המזונות הוא מדאורייתא. ואם כן, תמהים תוספות, כמי נוקטת הברייתא הרואה את חיוב המזונות כתקנת חכמים.

הר"ן משיב על תמיהתם:

וכיון דסוגיין דעלמא דמזונות דרבנן... משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם. ואפשר דדרשינן 'שארה' – זה קירוב בשר, כדדריש לה רב יוסף בגמרא, 'ועונתה' – כמשמעה, 'וכסותה' דרשינן מיניה שלא ישמש מטתו על גבי קרקע אלא במטה מוצעת, וכולה קרא לעונתה הוא דאתא. [ר"ן יז. ד"ה בגמ']

לדבריו, מקור השיטה שמזונות דרבנן הוא בדרשה ששנה רב יוסף:

תני רב יוסף, 'שארה' – זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. [כתובות מח.]

לדברי הר"ן, דרשה זו סבורה שהכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" מלמד על חיובי העונה 'כדרך כל הארץ' – בקירוב בשר ובמיטה מוצעת, ואם כן שאר החיובים הם מדרבנן בלבד[1].

הר"ן מציין שמקור דבריו הוא הרמב"ן, ואכן נחלקו רש"י והרמב"ן בביאור הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

רש"י כותב:

שארה – מזונות. כסותה – כמשמעו. ענתה – תשמיש. [רש"י שמות כא, י]

הרמב"ן חולק וטוען שהדעה המקובלת להלכה היא שהכתוב מלמד על חיוב עונה בלבד, ואילו חיוב המזונות והכסות הוא מדרבנן בלבד:

ופירש רש"י שארה מזונות, כסותה כמשמעה, עונתה תשמיש. וכן אמר אונקלוס זיונה. ובגמרא אמרו על מי שאמר כך והאי תנא סבר מזונות דאורייתא, דתניא שארה אלו מזונות, וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו'. והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן... ולכך אני אומר כי פירוש 'שאר' בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם... והנה שארה קרוב בשרה. ו'כסותה' כסות מטתה, כמו שנאמר כי היא כסותו לבדה במה ישכב. 'ועונתה' הוא עונה שיבא אליה לעת דודים... וענין הכתוב, שאם יקח אחרת, קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה, כי כן משפט הבנות... וכך אמרו חכמים: 'שארה – זו קרוב בשר, שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן'. וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה, על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחיבורן. ויבא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם.

[רמב"ן, שם][2]

נמצא, שהרמב"ן נוקט כדבר פשוט שחיוב המזונות הוא מדרבנן (וכמשתמע מסוגיות הגמרא). לעומת זאת, ייתכן ולשיטת רש"י חיוב המזונות הוא דאורייתא[3].

שיטה זו מפורשת בדברי הרמב"ם:

כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלשה מהן מן התורה, ואלו הן: 'שארה כסותה ועונתה', 'שארה' – אלו מזונותיה, 'כסותה' – כמשמעה, 'עונתה' – לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. [הל' אישות פי"ב ה"א-ב]

קשה על כך מדברי הגמרא שהובאו לעיל, ש"תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה" ולכן האישה יכולה לומר 'איני ניזונת ואיני עושה'. אמנם, קושי זה מיושב בדברי הרמב"ם עצמו:

ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האישה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה. ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה. [שם, ה"ד]

הרמב"ם מגדיר שאמנם המזונות ביסודם הם דין תורה, אך חכמים תיקנו "שיהיו מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה", ומטעם זה המזונות נחשבים "מתנאי הכתובה", והאישה יכולה לומר 'אי אפשי בתקנת חכמים' – לוותר על מזונותיה ולזכות במעשה ידיה.

בשיטה זו הולך גם הרשב"א:

והרמב"ם ז"ל כן כתב דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות. והא דאמרינן בפרק הכותב ובפרק חזקת הבתים: 'אמר רבא: האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו. מאי כגון זאת? כדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה' דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה, ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. [רשב"א ע: ד"ה כשהדירה]

לפי דבריו, חכמים קבעו שחיוב המזונות תלוי בנתינת מעשה ידיה לבעלה, ולכן על אף שחיוב המזונות ביסודו הוא מדאורייתא – "קרי להו תקנת חכמים".

ניתן להוסיף ולטעון, שחכמים לא רק תלו את חיוב המזונות בזכיית הבעל במעשה ידיה, אלא שחכמים יצרו חיוב בעל אופי שונה: חיוב התורה במהותו הוא חיוב על גופו של הבעל לזון את אשתו, וזהו חלק מחיי האישות – אחריות על צרכי האישה. לעומת זאת, חכמים יצרו מערכת חיובים ממוניים הדדית בין הבעל לאשתו. בהתאם לכך, הם הפכו את חיוב המזונות מחיוב המוטל "אקרקפתא דגברא" לחוב ממוני ממשי, והם "תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה".

הגדרה זו, שקיים הבדל בין חיוב המזונות שמדאורייתא לחיוב המזונות שמדרבנן, מפורשת בדברי הסמ"ע. דבריו אמורים ביחס לפסק השולחן ערוך שבעל חוב קודם לאישה הגובה את מזונותיה מנכסי בעלה:

אין צריך לומר שלא תטול אשתו ממזונותיה להבא, אלא אפילו תפסה מנכסי בעלה, כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסיו שתזון מהם, מוציאין מידה ונותנים למלוה, שאין לאשה מזונות, לא מקרקעי ולא ממטלטלי, עד שיפרע המלוה, אפילו היתה קודמת.

[שולחן ערוך חו"מ צז, כד]

בביאור דין זה כותב הסמ"ע:

דאפילו למאן דאמר 'שארה' דכתיב בתורה פירושו מזונותיה... אפילו הכי המלוה המאוחר לנשואיה הוא קודם לה, מפני שהתורה לא חייבתו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו, ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו, מה שאין כן זה שאין לו... אלא שמדרבנן חייב להשתדל לה מזונות אף שאין לו, וכמ"ש בכתובה 'אנא אפלח ואיזון' וכו'. ומכל מקום אף שחייב לה מדרבנן וגם שטר כתובתה בידה, מכל מקום לא עדיף שטרה כשטר שביד המלוה, שהמלוה הלוה לו וחייב לשלם לו מן התורה, כדכתיב 'והאיש אשר אתה נושה בו יוציא העבוט', מה שאין כן אישה שלא הלוותה לו שיעור חיוב מזונותיה, אלא שחז"ל תיקנו לה מזונותיה תחת מעשה ידיה, ואין זו הלואה שחייבתו עליה התורה. [סמ"ע שם, ס"ק נז]

לדבריו, חיוב המזונות שמדאורייתא אינו חוב ממוני, אלא חיוב הנובע מעצם האישות לזון את אשתו מן המזונות שיש לו. בהתאם לכך, אם אין לבעל מזונות, הוא אינו מחויב להשתדל ולהשיג מזונות בעבור אשתו. מדרבנן, לעומת זאת, חיוב המזונות הוא חוב ממוני גמור, ולכן הבעל חייב להשתדל ולהשיג מזונות בכל מצב. מטעם זה, בעל חוב, שהחוב הממוני שלו כלפי הבעל הוא מעיקר הדין, קודם לאישה במזונותיה, שמדאורייתא אין לה כל חוב ממוני כלפי הבעל, והחוב הממוני הוא מדרבנן בלבד.

כעין זה כותב רבי יהונתן אייבשיץ בספרו 'בני אהובה':

והרמב"ם והטור דסבירא להו דמזונות דאורייתא, ואף על פי כן פסקו דבעל חוב אין נותן מזונות וכסות לאישה כלל, יש לומר דסבירא להו דאף דהוא דאורייתא, מכל מקום אקרקפתא דגברא מונח לעשות כחובתו לזון אשתו ולהלבישה, אבל הוא בכלל שארי חיובים דמונחים עליו כמו עונה, אבל בכל זה אין הוא בעל חוב שישתעבדו נכסיו לכך מן התורה... מה שאין כן בעל חוב דהתורה שעבדה לו נכסיו, כדכתיב 'יוציא אליך העבוט', ואם כן בזה הוי שעבודא דאורייתא. אבל במזונות וכסות אף דהוא דאורייתא, מכל מקום לא נשתעבדו נכסיו מן התורה, ולכך בעל חוב קודם. [בני אהובה הל' אישות פי"ב ה"א]

בהקשר זה נציין לשלוש השלכות של התפיסה הרואה את חיוב המזונות כחלק מחיי האישות ולא כחוב ממוני רגיל.

השלכה ראשונה היא דיונם של תוספות האם הבעל חייב להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו:

באומר איני זן ואיני מפרנס – מכאן מוכיח רבינו אליהו, שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו, דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה... ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה 'ואנא אפלח' כו'. ומיהו גם זה יש לדחות, כמו שמפרש רבנו תם דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית, אבל להשכיר עצמו אינו חייב. [תוס' סג. ד"ה באומר]

לפי רבנו אליהו, הבעל חייב להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו. לעומת זאת, לפי רבנו תם, הוא מחויב רק לעבוד לשם כך אך לא להשכיר עצמו.

החזון איש טוען שחובה זו קיימת רק בחיוב מזונות ולא בחוב רגיל:

גופו לעבוד אינו משועבד לעולם. דדווקא למזונות אשתו, דשיעבוד איפשר דישנו גם בגופו כמו עונתה, והכא נמי חייב בשארה וכסותה. תדע, שהרי אף רבנו תם... מודה דחייב לחרוש ולזרוע כדי לפרנס אשתו... ולא מצינו חוב זה בשאר בעל חוב, אלא שיעבוד אישות שאני.

[חזון איש ב"ק כג, כח]

לדבריו, בעל חוב רגיל אינו מחויב לעבוד או להשכיר עצמו כדי להשיג כסף לפירעון החוב. חובה זו קיימת – לפי רבנו תם רק לעבוד, ולפי רבנו אליהו גם להשכיר עצמו – רק בחיוב הבעל לזון את אשתו. טעם הדבר, שחובה זו ביסודה אינה חוב ממוני אלא חיוב המוטל "אקרקפתא דגברא", כחלק מחיי האישות, ובשל כך הוא מתחייב לעשות כל מה שבאפשרותו כדי לזון את אשתו[4].

דין נוסף הנובע מהייחודיות של חיוב המזונות, והיותו חלק מחיי האישות, עולה מדברי הרמב"ם:

ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא, ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן. [הל' אישות פי"ב הי"א]

הרמב"ם קובע שבעל שאינו יכול לזון את אשתו, כופים אותו לגרשה.

רבנו ירוחם תמה על פסקו של הרמב"ם:

ותמהו עליו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה, כי דוקא כשיש לו כופין מאחר שאינו רוצה לזון, אבל אם אין לו אין כופין, כמו בעל חוב שאין לו.

[רבנו ירוחם מישרים נתיב כג חלק ה]

לטענתו, בעל שאינו זן את אשתו דומה לבעל חוב שאינו פורע את חובו, אך אין בכך עילה לגירושין[5].

החתם סופר טוען ששיטת הרמב"ם מבוססת על ההבנה שחיוב המזונות הוא חלק בלתי נפרד מחיי האישות:

איברא יש לחלק, בשלמא הלואה דעלמא מילתא אחריתי היא, ולהוצאה ניתנו ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו, אבל הכא המזונות היינו האישה בעצמה דנישאית לו אדעתא דמזונות, ואם אין מזונות אין אישות ונישואין, שפיר כופין ונוטלין ממנו אשתו. הגע עצמך, אדם שהשאיל לחברו רחיים ורכב ועושה בהן חיי נפשו, ולא שזקפן עליו במלוה אלא השאיל לו, ועבר זמן השאלה, וכי נאמר לא נכוף אותו להחזיר לו מפני שעושה בהן חיי נפשו, אתמהה. הכא נמי דכוותיה הוא גופיה הנישואין חיוב המזונות, וכיון שאינו יכול לזונה אפילו באונס נכוף אותו להחזיר האישה על מקומה הראשון, דהיינו שיגרשנה ותהיה פנויה ולא אגידא ביה. [שו"ת חתם סופר אהע"ז ח"א סי' קלא][6]

דין שלישי, הנובע גם הוא מגדר חיוב המזונות, הוא דין אישה האומרת 'איני ניזונת ואיני עושה' ולאחר מכן רוצה לחזור בה. הריטב"א מביא בעניין זה מחלוקת ראשונים:

ודעת התוספות, שאף על פי שאמרה האישה בבית דין איני ניזונית ואיני עושה, אם רצתה למחר או כשתרצה לומר הריני עושה לך וניזונית משלך הרשות בידה, דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה. אבל מורי הרב הלוי ז"ל היה אומר, דכיון שאמרה כן בפעם אחד בבית דין, פקעה תקנת מזונות מינה, דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא. ונראין דבריו ז"ל.

[ריטב"א נח: ד"ה גמ']

לפי תוספות, האישה יכולה לשנות במהלך חיי הנישואין את החלטתה האם היא 'ניזונית ועושה' או 'אינה ניזונת ואינה עושה'. לעומת זאת, לפי הרא"ה, אם בשעת הנישואין האישה אמרה 'איני ניזונת ואיני עושה' – "פקעה תקנת מזונות מינה", והיא אינה יכולה לשנות זאת.

הריטב"א מנמק את שיטת תוספות: "דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה". הקובץ שיעורים מוסיף הסבר לכך:

מזה מוכח דחיוב מזונות הוא חוב המתחדש בכל יום, ואינו חיוב שנתחייב לה בפעם אחת על כל ימיה ומשום הכי יכולה לחזור בה, ולא מהניא מחילה על הימים הבאים שעדיין לא נתחייב בהן, והטעם לזה נראה... דחיוב מזונות אינו חיוב ממון, אלא חיוב לזונה ממש בשעה שצריכה לאכול, והצורך לאכול ליום עדיין אינו בעולם. [קובץ שיעורים אות שא]

לטענתו, אם חיוב המזונות היה חיוב ממוני, בשעת הנישואין הבעל היה מתחייב במזונות אשתו למשך כל חיי הנישואין. לפי זה, אם בשעת הנישואין האישה אמרה 'איני ניזונת ואיני עושה', הבעל לא התחייב במזונותיה, ולכן גם אם לאחר מכן האישה רוצה לחזור בה – אין בכך כדי לחייב את הבעל במזונותיה. אולם, תוספות חולקים על הבנה זו, ולשיטתם חיוב המזונות הוא חלק מחיי האישות, ואם כן האישות מחילה חיוב מזונות חדש בכל שעה. בשל כך, האישה יכולה לקבוע כל יום מחדש האם היא 'ניזונת ועושה' או 'אינה ניזונת ואינה עושה'[7].

בשולי הדברים נעיר לדברי מהריא"ז ענזיל בהגהותיו לאבני מילואים:

דבחייו, מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם, מדאורייתא או מדרבנן, הנה היה תנאי בית דין שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גביה אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה. ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה, כל זמן שיושבת לכבודו, וכן בחייו כל זמן שאינה נשאת לאחר מחמתו, חייב לזונה מאותו תנאי בית דין, ומהאי טעמא ספק מגורשת ניזונות משל בעלה. ואף על גב שנפסק האישות שביניהם, כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר, מכל מקום כיון דמחמתו היא מעוכבת מלהינשא, חייב במזונותיה מתנאי בית דין.

[הגהות לאבני מילואים סי' צג הגהה א]

לדבריו, במהלך חיי הנישואין קיים חיוב מזונות מעצם חיי האישות. בנוסף לכך, קיים חוב ממוני של מזונות כלפי האישה גם כאשר הנישואין אינם קיימים – "שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גביה, אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה", וחוב זה הוא חוב ממוני רגיל.