בשעה טובה אנו מתחילים לעסוק בחציה השני של מסכת כתובות, העוסקת ברובה בכתובה, בחיובים הנלווים לה וביחסי הממון שבין הבעל לאשתו. שיעור זה יוקדש לעיון ביסודות חיוב הכתובה.

המשנה עוסקת בחיוב הכתובה בתחילת המסכת:

בתולה כתובתה מאתים, ואלמנה מנה. [משנה י:]

המשנה אינה מבארת את מקורו ותוקפו של חיוב זה – האם מקורו בדין תורה או בתקנת חכמים?

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים:

'כסף ישקול כמוהר הבתולות' – שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. מכאן סמכו חכמים לכתובת אישה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אישה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. [כתובות י.]

הגמרא מסיקה שיש להגיה את דברי הברייתא, כך שלפי רבנן כתובת אישה היא מדברי סופרים, ואילו לפי רשב"ג כתובת אישה היא מן התורה[1].

בפשטות, לפי זה יש לפסוק כשיטת רבנן, שחיוב הכתובה הוא מדברי סופרים. וכן נראה מדברי הגמרא הנוקטת כך בפשטות:

איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן.

[כתובות י.]

כן נוקטים רוב הראשונים [רי"ף סה:; רמב"ם הל' אישות פ"י ה"ז, פי"ב ה"ב; רמב"ן כתובות קי:; רא"ש פ"א סי' יט]. אולם, רבנו תם חולק וסובר שכתובת אישה דאורייתא:

אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו' – משמע דכתובה דרבנן... וקשה דנהגו לכתוב בכתובה 'כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא'. ואומר רבנו תם, דסמכינן ארשב"ג דמתניתין דפרק בתרא דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא, דקסבר כתובה דאורייתא, וקיימא לן כרשב"ג במשנתנו. [תוס' י. ד"ה אמר]

רבנו תם מתבסס על המנהג לכתוב בכתובה "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא", וממנהג זה מסיק רבנו תם שהלכה כרשב"ג הסובר שכתובת אישה דאורייתא.

הרא"ש מביא יישוב לנוסח זה לשיטה שכתובת אישה דרבנן:

וראיתי מפרשים, דאפילו הרגילו לכתוב 'דחזו ליכי מדאורייתא' מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא, פירוש משקלים האמורים בתורה, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואסמכוה אקרא ד'כמוהר הבתולות', משום הכי נהיגי למיכתב 'דחזו ליכי מדאורייתא', שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה.

[רא"ש פ"א סי' יט]

לפי שיטה זו, הנוסח "דחזו ליכי מדאורייתא" אינו מלמד על תוקף החיוב אלא על סכום הכתובה – לא חמישים סלע בכסף מדינה, אלא חמישים סלע "משקלים האמורים בתורה" – כסף צורי[2].

לעומת דברי רבנו תם והרא"ש, הרי"ד פוסק להלכה שכתובת אישה מדרבנן, והוא מביא את תשובת הגאונים ביחס למנהג לכתוב "דחזו ליכי מדאורייתא":

ומה שאנו כותבין בכתובתינו עכשיו מאתים זוז שהן שמנה זהובים ושליש כתובת תורת משה אליבא דמאן דאמר כתובת אשה מן התורה אתיא... ועיקר האי טעות מן בני ארץ ישראל הוא, דבתלמידייהו דרבנן אדרשב"ג ודרשב"ג לרבנן... ועדיין מגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה 'דחזי ליכי מן אורייתא'. ומהדרין ליה רבנן וקמאי דילפין מן בני ארץ ישראל נקטיה להא מילתא, ואתון השתא כל מעשיכם במנהגות שלנו, ובתלמוד שלנו הכין מיבעי לכון למעבד ולסלוקי מן כתובתכין דוכרין אורייתא, אלא כתיבו 'דחזו ליכי' סתם.

[ספר המכריע סי' מב]

לדבריהם, נוסח זה מבוסס על פסיקת בני ארץ ישראל, שלהלכה כתובה דאורייתא, אך לפי פסיקת הבבלי כתובה דרבנן, ולכן יש לכתוב "דחזי לייכי" בלבד[3].

לכאורה, מחלוקת התנאים אינה רק בתוקף חיוב הכתובה אלא גם במהות הכתובה: למאן דאמר 'כתובת אישה דאורייתא', כתובת אישה היא "מוהר הבתולות" הכתוב בתורה[4], ואם כן הכתובה היא מעין דמי הבתולים. לעומת זאת, למאן דאמר 'כתובת אישה דרבנן', אין לזהות את חיוב הכתובה עם "מוהר הבתולות", אלא זהו חיוב מיוחד שהשיתו חכמים על הבעל "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", כדברי הגמרא:

טעמא מאי תקינו רבנן כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. [כתובות לט:]

אמנם, ניתן לחלוק על מסקנה זו ולטעון שלכולי עלמא הכתובה היא "מוהר הבתולות" הכתוב בתורה, ומחלוקת התנאים אינה במהות הכתובה אלא בתוקפה בלבד: האם קיים חיוב מן התורה לכתוב לבתולה 'מוהר', או שחובה זו היא תקנת חכמים בלבד. לפי הבנה זו, הטעם "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" רק מלמד מדוע חכמים קבעו את "מוהר הבתולות" כחובה גמורה, אך לכל הדעות החיוב ביסודו נובע מעצם הנישואין.

הבנות אלו עולות מהפירושים השונים לפרשיית מפתה:

וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה, מהר ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת. [שמות כב, טו-טז]

רש"י כותב:

מהר ימהרנה – יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה. [רש"י, שם]

הרמב"ן חולק על דבריו:

ומה שפירש הרב ב'מהר ימהרנה לו' שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה, אינו אמת, שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא.אבל פירוש מוהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים. וכך אמרו 'מוהרי הדרי'. ואונקלוס אמר ב'הרבו עלי מאד מוהר ומתן' – 'אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן', ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המוהר סבלונות כמו שפירשתי. [רמב"ן, שם]

לדבריו, הכתובה היא מדברי סופרים, ולכן ה'מוהר' הכתוב בפרשה אינו דמי הכתובה אלא הסבלונות[5].

מפרשי רש"י נחלקו בביאור שיטת רש"י. הרא"ם כותב על דברי הרמב"ן:

ואני תמה מאד על פה קדוש, איך הוציא מפיו לומר 'ואיננו אמת' על אור גלותינו, שאילו נשתכחה התורה מישראל היה מחזירה בפלפולו, וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מדברי סופרים, והרב פסק כמאן דאמר שהכתובה היא מן התורה. [רא"ם, שם]

לדבריו, פירושו של רש"י נובע מפסיקתו שחיוב הכתובה הוא מדאורייתא[6].

לעומתו, המהר"ל כותב:

ותימה על הרמב"ן ז"ל שיהיו התנאים חולקין לפי דבריו בפירוש המלה מהו לשון 'מוהר'... ואין הדעת סובל זה... אבל כאשר ראינו כי מי שסובר כתובה דאורייתא מפרש 'מהר' כתובה, הכי נמי מי שסובר כתובה דרבנן סובר 'מהר' כתובה, ולא יקשה מידי כלל, דהא הוא מפרש 'כסף ישקול כמהר הבתולות' שדרך בני אדם ליתן לבתולות, כך מחויב ליתן המפתה, ובשביל זה אין כתובה מן התורה אם יאמר הכתוב 'כסף ישקול כמהר הבתולות' מה שדרך בני אדם לעשות... ולפיכך רש"י פירש הכתוב כפשוטו. ולפי זה הא דקאמר 'כמשפט איש לאשה', לא משפט מן התורה, אלא כדרך ומשפט העולם שכותבין כתובה, וזהו פירושו לפי פשוטו.

[גור אריה, שם]

לדבריו, דברי רש"י נכונים לכולי עלמא, שכן אין חולק על כך ש"מוהר הבתולות" הוא הכתובה, שכן דרך העולם היא לכתוב כתובה לבתולה, והתורה מכירה בחיוב זה ומחייבת את המפתה לשלם כשיעור חיוב הכתובה הנהוג – "כמוהר הבתולות". מחלוקת התנאים היא רק האם "מוהר הבתולות" הנהוג הוא בגדר חובה, או שרק חכמים הם שהחילו אותו כחובה גמורה[7].

שיטה מורכבת עוד יותר עולה מדברי הרמב"ם.

בספר המצוות כותב הרמב"ם:

והמצוה השנ"ה היא שהזהירנו שלא לבוא על אישה בלא כתובה ובלא קידושין, והוא אמרו יתעלה 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שנה]

וכן כותב הרמב"ם בפתיחה להלכות אישות:

שלא תיבעל אישה בלא כתובה וקידושין. [פתיחה להל' אישות, ב]

הרמב"ן מקשה על דברי הרמב"ם, כיצד הוא כולל באיסור זה נשיאת אישה ללא כתובה, והרי חיוב הכתובה אינו דאורייתא:

אבל דברו בכתובה וקידושין אינו אמת, שהכתובה אינה מן התורה כלל.

[השגות הרמב"ן לסהמ"צ, שם]

קושיית הרמב"ן מתעצמת לאור דבריו המפורשים של הרמב"ם שחיוב הכתובה הוא מדרבנן:

וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

[הל' אישות פ"י ה"ז]

כיצד, אם כן, ניתן לקיים יחדיו את דבריו השונים של הרמב"ם[8]?

אבן האזל כותב בביאור שיטת הרמב"ם:

וע"כ צריך לומר דכאן אין כוונתו לכתובת מנה ומאתים, אלא להתחייבות שמתחייב הבעל מצדו להאשה, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הל' א': 'כשנושא אדם אשה בין בתולה וכו' יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים, והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעו וכו', והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם מהם עיקר כתובה'... וזהו כוונת הרמב"ם במה שכתב 'לישא אשה בכתובה וקידושין', היינו שיקדש אותה ויתחייב לה בכל חובות הבעל לאשתו. [אבן האזל הל' יבום וחליצה פ"א ה"א]

לדבריו, כוונת הרמב"ם אינה ל"עיקר הכתובה" – מאתים דינרים לבתולה, אלא לחיובי הבעל לאשתו במהלך חיי הנישואין: "שארה, כסותה ועונתה". חיובים אלו הם מן התורה, וביחס אליהם אמור האיסור לשאת אישה ללא כתובה – ללא הסדרת חיובים אלו לפני הנישואין[9].

רבי דוד פרידמן מקרלין מציע הסבר אחר לשיטת הרמב"ם:

וי"ל בדוחק, דדעת הרב ז"ל דכל ביאה שהאישה אינה סומכת בדעתה להישאר תחתיו בקביעות הוי עניין קדשה, שאינה אלא מיוחדת אליו בזנות בעלמא. ומזה הטעם סובר הרב ז"ל שהפילגש לא הותרה אלא למלך... רוצה לומר שאם משנה אותה משארי הנשים באיזה עניין מהמנהגות הקבועות להנהגת האיש עם אשתו הוי ביאתו רק בדרך מקרה וזנות תחשב. ולכן אף שכתובה אינה אלא מדברי סופרים, עם כל זה כיון שכבר הנהיגו לכתוב כתובות לנשותיהם, והוא שאינו כותב לה כתובה ניכר שאינו אלא פילגש בעלמא ואסורה היא להדיוט. [פסקי הלכות יד דוד הל' אישות פ"א אות ב]

לדבריו, אמנם מדאורייתא אין חיוב לכתוב כתובה, אך הואיל ומדרבנן קיימת חובה לכתוב כתובה – חיי אישות ללא כתובה הם בגדר 'בעילת זנות', ולכן יש בהם איסור תורה של "לא תהיה קדשה".

בשולי הדברים נציין בקצרה לשלוש שיטות נוספות ביסוד חיוב הכתובה:

א.תוספות בסוטה [כז. ד"ה איש] נוקטים שגם לפי רשב"ג "כתובת אישה לאו ממש דאורייתא, אלא אית ליה סמך מדאורייתא".

ב.הרמב"ן [כתובות קי.] כותב שאמנם רשב"ג סובר שחיוב הכתובה הוא דאורייתא, אך המקור מ"מוהר הבתולות" הוא אסמכתא בעלמא: "דאפילו לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא, דהא סמכו קתני. ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר, הלכה למשה מסיני".

ג.ההגהות מרדכי [סי' שיב] מציע "דכתובה דאורייתא, מדכתיב 'כמוהר הבתולות', וקראה תורה 'כמוהר', ושיעורא אסמכתא בעלמא"[10]. החתם סופר [כתובות י. ד"ה חכמים תקנו] מבאר שיטה זו: "דודאי מן התורה ליתן לה שום מוהר, ומסרן הכתוב לחכמים, ושיערו ז"ל שהטעם משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכל מה שראו לתקן בזה שעל ידי כך לא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכל הוא מן התורה הנמסר לחז"ל"[11].