דין מוציא שם רע כתוב בתורה בפרשת כי תצא:

כי יקח איש אשה, ובא אליה ושנאה. ושם לה עלילת דברים והוצא עליה שם רע, ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים. ולקח אבי הנער ואמה, והוציאו את בתולי הנער אל זקני העיר השערה. ואמר אבי הנער אל הזקנים, את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה. והנה הוא שם עלילת דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי, ופרשו השמלה לפני זקני העיר. ולקחו זקני העיר ההוא את האיש, ויסרו אתו. וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. [דברים כב, יג-יט]

בכתובים אלו נאמר שכאשר איש טוען לאחר נישואיו שלאשתו לא נמצאו בתולים, בית הדין מבררים את הדבר, ואם מתברר שהוא משקר – הזקנים לוקחים אותו "ויסרו אותו" – מלקים אותו[1], הם מחייבים אותו בתשלום מאה כסף לאבי הנערה, ונאסר עליו לגרש את אשתו כל ימיו.

התורה מוסיפה ואומרת את הדין כאשר מתברר שדברי האיש אמת:

ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנער. והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה, ובערת הרע מקרבך. [שם, כ-כא]

עיון בפרשייה זו מעלה שאלה עקרונית ביסוד חיוב מוציא שם רע: האם חיובו הוא על עצם הוצאת השם הרע, או על שזמם לחייב את אשתו מיתה בעלילה שהיא זינתה.

לכאורה, יש לפשוט שאלה זו לאור סוגיית הגמרא בפרקנו:

אמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה פטור, שנאמר 'ונתנו לאבי הנערה' – נערה מלא דיבר הכתוב. מתקיף לה רב אחא בר אבא: טעמא דכתב רחמנא נערה, הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה, והא כתיב 'ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה', וקטנה לאו בת עונשין היא. אלא כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע. [כתובות מד:]

ריש לקיש מביא מקור לפטור מוציא שם רע על הקטנה, ורב אחא בר אבא טוען שאין צורך ללמוד דין זה מדרשה, שכן הוא עולה מן הכתובים עצמם: "והא כתיב 'ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה', וקטנה לאו בת עונשין היא". בדבריו אלו רב אחא בר אבא תולה את דין מוציא שם רע (הנעשה כאשר דברי הבעל מתבררים כשקריים), בחיוב המיתה על האישה (הנעשה כאשר דברי הבעל מתבררים כאמתיים). משתמע מכך כי חיוב מוציא שם רע נובע מהמיתה שרצה לחייב את האישה בשקר.

לעומת זאת, מדברי הגמרא במסכת ערכין עולה הבנה שונה. המשנה לומדת מכך שמוציא שם רע חייב מאה כסף ואילו אונס משלם רק חמישים כסף, על חומרת הוצאת שם רע:

באונס ובמפתה להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל, נותן חמשים סלע והבשת... במוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי'. [משנה ערכין ג, ד-ה]

הגמרא אומרת ביחס לדברי המשנה:

ממאי, דלמא משום דקא גרים לה קטלא, דכתיב ו'אם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה' וגו'. אמר רבא: אמר קרא 'כי הוציא שם רע' – על שם רע שהוציא. [ערכין טו.]

הגמרא מעלה את האפשרות שחיוב מוציא שם רע נובע "משום דקא גרים לה קטלא", ורבא שולל הבנה זו מדיוק בכתוב: "אמר קרא 'כי הוציא שם רע' – על שם רע שהוציא". אם כן, למסקנת סוגיה זו החיוב הוא על עצם הוצאת השם הרע, ולכאורה הדברים עומדים בסתירה לעולה מסוגייתנו.

אמנם, תוספות כותבים שאין מקום להבין שחיוב מוציא שם רע נובע מכך שזמם להרוג את האישה:

אין לומר דמסתבר ליה דדוקא בבת עונשין מחייב ליה משום שבא להורגה, דבפרק קמא דסנהדרין בשמעתא דחוששין ללעז, משמע דלאו משום דקא גרים לה קטלא מיחייב.

[תוס' מ: ד"ה הא]

בשל כך, תוספות נוקטים שדברי רב אחא בר אבא אינם מבוססים על סברה (הנובעת מיסוד חיוב מוציא שם רע) אלא על דיוק בלשון הכתובים: המשך הפרשייה בהכרח אינו עוסק בקטנה, וממילא גם חלקה הראשון של הפרשייה אמור לגבי נערה בלבד[2].

לעומתם, הרמב"ן מפרש את דברי רב אחא בר אבא כמבוססים על יסוד חיוב מוציא שם רע:

ומתרצי, שלא חייבתו תורה קנס אלא מפני שמוציא עליה שם רע לסוקלה, וזה שלא היה גורם עליה מיתה משום לזות שפתיו אין קונסין אותו. [רמב"ן מ: ד"ה הא לאו][3]

בשל כך, נזקק הרמב"ן ליישב את סוגיית הגמרא בערכין ממנה משתמע שלא כהבנה זו:

אלא דקשיא לי הא דגרסינן בפרק יש בערכין: 'נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה', ומקשינן, 'ודילמא משום דקא גרים לה קטלא, דכתיב, ואם אמת היה הדבר הזה. אמר רבא: אמר קרא, כי הוציא שם רע על שם רע – שהוציא', משמע דלאו דוקא משום קטלא דידה. ואיכא למימר דההיא אסמכתא בעלמא היא דמשום השם רע בלבד ראוי לחייבו, ומכל מקום דוקא משום דאמר עונש מיתה עליה, הא בקטנה שם רע דידה נמי לאו שם רע גמור הוא.

[שם]

אם כן, הרמב"ן כותב שדברי הגמרא בערכין הם בגדר "אסמכתא בעלמא", אך לדינא החיוב קיים רק כאשר בכוח הוצאת השם הרע לחייב את האישה מיתה.

על פי דרכם של תוספות ושל הרמב"ן, שתי הסוגיות מתיישבות זו עם זו. אמנם, ייתכן ומדברי הרמב"ם עולה גישה שונה בהבנת היחס בין הסוגיות.

הרמב"ם כותב בהלכות נערה בתולה:

והמוציא שם רע על הקטנה או על הבוגרת, פטור מן הקנס ומן המלקות, ואינו חייב עד שיוציא על הנערה, שנאמר 'והוציאו את בתולי הנערה' – נערה מלא דיבר הכתוב.

[הל' נערה בתולה פ"ג ה"ב]

הכסף משנה תמה על נימוקו של הרמב"ם לפטור מוציא שם רע על הקטנה, שהם אינם משקפים את מסקנת הגמרא:

ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ריש לקיש כהוייתן, דפיטורא דקטנה משום ד'נערה מלא דיבר הכתוב', ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב 'וסקלוה' וקטנה לאו בת עונשין היא. [כסף משנה, שם][4]

המגיה של המשנה למלך מיישב:

דלפי המסקנא משמע דטעמא דמוציא שם רע פטור משום דאינה בת עונשין... ולפום סוגיא דערכין דחיוב הקנס הוא על מה שהוציא שם רע, מה לי קטנה מה לי גדולה, והיה לו לומר דטעמא משום ד'נערה מלא דיבר הכתוב' לאפוקי קטנה, דאי לאו נערה מלא הווה אמינא דאף קטנה במשמע, מדכתיב 'כי הוציא שם רע' – על שם רע שהוציא, דהאומר בפיו חמור מן העושה מעשה. ומתוך כך נלע"ד דתפס הרמב"ם סוגיא דערכין לעיקר, משום הכי הוצרך לומר דטעמא משום דכתיב 'נערה' מלא, ודוק. [משנה למלך, שם]

לדבריו, הרמב"ם סבור שקיימת מחלוקת בין סוגייתנו לסוגיה בערכין ביסוד חיוב מוציא שם רע: "משום דקא גרים לה קטלא" או "על שם רע שהוציא". הרמב"ם פוסק כסוגיה בערכין, ולכן הוא נזקק לטעם "נערה מלא דיבר הכתוב", כדי ללמד שבקטנה אין דין מוציא שם רע.

הבנות אלו ביסוד דין מוציא שם רע, משליכות על שאלה יסודית: מיהו הנפגע מהוצאת השם הרע, שבעטיו התורה מחייבת את הבעל – האישה או האב? לפי ההבנה שהחיוב הוא "משום דקא גרים לה קטלא", אין מקום לשאלה זו, וברור שהאישה היא הנפגעת. לעומת זאת, לפי ההבנה שהחיוב הוא "על שם רע שהוציא", יש מקום לשאלה זו: האם הפגיעה היא בשמה של האישה, או בשמו של האב?

לכאורה, מקרא מלא הוא: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל", ומכאן שהאישה היא הנפגעת מהוצאת השם הרע. ואף על פי כן, בפרשייה זו מודגש שכאשר מתברר שהבת זינתה, האשמה מופנית גם כלפי האב:

ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנער. והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה, ובערת הרע מקרבך. [דברים כב, כ-כא]

התורה קובעת שהסקילה נעשית ב"פתח בית אביה", והגמרא מבארת את משמעותו של דין זה:

באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה, סוקלין אותה על פתח בית אביה, כלומר ראו גידולים שגידלתם. [כתובות מד:-מה.]

לפי זה, ניתן להבין שעיקר הפגיעה בהוצאת השם הרע היא באב: הנערה נמצאת ברשות אביה, ואביה אחראי עליה ומופקד על חינוכה וגידולה, ולכן האשמה בזנות מוטלת לפתחו של האב[5].

הבנה זו מפורשת בדברי תוספות הרא"ש, המבאר על פיה מדוע במוציא שם רע האב זוכה בדמי הקנס, על אף שנישואין מוציאים את הבת מרשותו:

ואף על גב דנישואין אינן מוציאין מרשות אב לעניין מאה כסף של מוציא שם רע, תירץ רבינו מאיר הלוי, משום דהתם הוציא לעז על האב, שיאמרו ארור שזו גידל, ולכך נסקלת נמי על פתח בית אביה, הילכך עיקר חיוב הממון הוי בשביל גנאי האב.

[תוס' הרא"ש לט. ד"ה הואיל]

אמנם, לרי"ד שיטה ייחודית בעניין זה:

ואי קשיא, והאי נשואה היא ויצאת מרשות אביה, והיכי כתב רחמנא 'ונתן לאבי הנערה'. יש לומר, לאו דליהוי דידיה, אלא שיעשה מהן סגולה לבתו, שלא יזכה בהן בעלה.

[תוס' רי"ד מד:]

לדבריו, האב כלל אינו זוכה בכסף, אלא הוא רק שומר עליו בעבור בתו[6].

בדברינו עד כה דנו בדין מוציא שם רע באופן כללי, בלי לחלק בין החיובים השונים. אמנם, יש המחלקים בדרכים שונות בין חיוב המלקות לחיוב התשלומים.

הריטב"א כותב ביחס לסתירת הסוגיות האם החיוב הוא "משום דקא גרים לה קטלא" או "על שם רע שהוציא":

ויש לתרץ דרבא הכי קאמר, דודאי לאו משום דגרים לה קטלא הוא דמחייב בלחוד אלא מפני שהוציא עליה שם רע, ותרוייהו צריכין לה, וכאילו תאמר שהמלקות משום דגרים לה קטלא והקנס לפי שהוציא שם רע, ולפיכך אמרו שם שהמוציא שם רע חמור מן העושה מעשה, שעל העונש של מאה כסף כתיב 'כי הוציא שם רע' – על שם רע שהוציא.

[ריטב"א מ: ד"ה וקטנה]

לדבריו, חיוב המלקות הוא "משום דגרים לה קטלא", ואילו חיוב התשלומים הוא "לפי שהוציא שם רע"[7].

מדברי הגבורת ארי עולה חילוק אחר בין הממון למלקות:

גבי מוציא שם רע, הקנס של מאה כסף מגיע לאבי הנערה, כדכתיב 'ונתן לאבי הנערה מאה שקלים', והמלקות בשביל הנערה עצמה שהוציא עליה שם רע. [גבורת ארי מכות ד: ד"ה גמר]

לפי דבריו, שני החיובים הם מחמת עצם הוצאת השם הרע: התשלום הוא מחמת הפגיעה באב, ואילו המלקות הם מחמת הפגיעה באישה[8].

חילוק נוסף בעניין זה נמצא בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים:

התבונן נא עומק יושר אלה החוקים ומשפטים צדיקים, היאך דנו במוציא שם רע, והוא, שהרשע הזה בלי ספק לא מצאה אשתו חן בעיניו אשר הוציא עליה שם רע וכעורה היא בעיניו, ואילו רצה לגרשה כדין כל המגרש את אשתו לא היה לו בכך מונע, אלא שאילו גירשה היה חייב לשלם כל המגיע לה, לכן שם לה עלילות דברים כדי שייפטר ממנה בלי תשלום, ולכן הזיד נגדה והוציא עליה שם רע בשקר כדי להחזיק בזכויותיה המוטלים עליו והם חמישים כסף, כי זהו מוהר הבתולות הקצוב בתורה. ולפיכך דן אותו יתעלה שישלם מאה כסף, נוהג כפי הכלל 'אשר ירשיעון אלוהים ישלם שנים לרעהו'... כך זה המוציא שם רע זמם להפסידה את החמישים המוטלים עליו משלם מאה, זהו עונש החזיקו בממון המוטל עליו וזממו לקחתו. והיה עונש פגימת כבודה ובזותו אותה בזנות, שפוגמים כבודו בהלקאה בשוט – 'ויסרו אותו'. [מורה הנבוכים ג, מט]

לדברי הרמב"ם, חיוב הקנס הוא עונש על הניסיון להפסיד מהאישה את כתובתה במרמה[9], ואילו חיוב המלקות הוא מחמת הפגיעה בכבודה של האישה והוצאת שם רע עליה.

בעזרת ה' בשיעורים הבאים נתחיל לעסוק בדין הכתובה ובחיובי הבעל לאשתו.