המשנה בסוף הפרק השלישי מבחינה בין קנסות לחיובים ממוניים אחרים לגבי 'הודאת בעל דין':

האומר פתיתי את בתו של פלוני, משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס. האומר גנבתי, משלם את הקרן על פי עצמו ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. המית שורי את פלוני או שורו של פלוני, הרי זה משלם על פי עצמו. המית שורי עבדו של פלוני, אין משלם על פי עצמו. זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו. [משנה מא.]

מבואר במשנה, כי אדם משלם ממון על פי עצמו, אך אינו משלם קנס על פי עצמו.

מקור דין זה, שאדם אינו משלם קנס על פי עצמו, בדרשה:

מ'אשר ירשיעון אלהים' – ולא המרשיע את עצמו. [ב"ק סד:]

בביאור הדרשה כותבים תוספות:

דהכא אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים: 'אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו', דמיחייב בבא לצאת ידי שמים, אבל קנס לא מיחייב אלא על פי בית דין, כדאמרינן, 'אשר ירשיעון אלוהים' – פרט למרשיע עצמו.

[תוס' כתובות לג: ד"ה לאו]

תוספות מבארים כי הכתוב "אשר ירשיעון אלוהים" מלמד שבית הדין הם היוצרים את חיוב הקנס, ובשל כך אדם אינו יכול לחייב את עצמו.

לפי דבריהם, הכתוב "אשר ירשיעון אלוהים" מלמד על הבדל עקרוני בין קנס לחיוב ממוני רגיל: חיוב ממוני רגיל נובע מעצם המציאות (מחמת התחייבות האדם או חיוב שמטילה עליו התורה), ובית הדין רק פוסקים וכופים ליישום החיוב הקיים. לעומת זאת, בקנסות בית הדין הם יוצרי החיוב, ולכן האדם אינו יכול לחייב את עצמו.

מדברי תוספות עולה שלפני חיוב בית הדין לא מוטל כל חיוב על האדם, ולכן הוא אינו מחויב בתשלומי הקנס כדי 'לצאת ידי שמים'. דין זה מפורש בדברי הירושלמי:

קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים? נישמעינה מן הדא, מעשה ברבן גמליאל שהפיל שן טבי עבדו, אתא גבי דרבי יהושע, אמר ליה: טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו. אמר ליה: ומה בידך, ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים. ויאמרו לו צא ידי שמים, הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים. [ירושלמי כתובות פ"ג ה"י]

הגדרה זו, כי חיוב הקנס נוצר על ידי בית הדין, נתמכת בדברי המשנה בתחילת הפרק הרביעי:

נערה שנתפתתה, בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב, הרי הן של אב. מת האב, הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב. מת האב, הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה. [משנה מא:]

המשנה מלמדת כי השעה הקובעת מי זוכה בדמי הקנס היא שעת העמדה בדין. נראה מכך כי שעה זו היא שעת חלות חיוב הקנס, ולכן בה נקבע מי זוכה בדמיו[1].

על פי הגדרה זו, קיים דמיון רב בין דיני קנסות לדיני נפשות: בשניהם בית הדין הם יוצרי החיוב, וממילא שעת גמר הדין היא שעת יצירת החיוב; בדיני ממונות, לעומת זאת, החיוב קיים מאליו ובית הדין רק מממשים אותו וכופים על קיומו.

ואכן, הגמרא במסכת מכות אומרת:

ואמר רבא: באו שנים ואמרו 'בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש', ובאו שנים ואמרו 'עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש'. ולא עוד, אלא אפילו אמרו 'ערב שבת הרג פלוני את הנפש' – נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא... באו שנים ואמרו 'בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני', ובאו שנים ואמרו 'בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני' ולא עוד אלא אפילו 'אמרו בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני' – אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא. וכן לענין תשלומי קנס: באו שנים ואמרו 'בחד בשבתא גנב וטבח ומכר', ובאו שנים ואמרו 'בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר' – משלמין. ולא עוד, אלא אפילו אמרו 'בערב שבת גנב וטבח ומכר' – משלמין, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא. באו שנים ואמרו 'בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו', ובאו שנים ואמרו 'בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו'. ולא עוד, אלא אפילו אמרו 'בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובתרי בשבתא נגמר דינו' – אין משלמין, דבעידנא דקא מסהדי גברא בר תשלומין הוא'. [מכות ה.]

הגמרא משווה בין דיני קנסות לדיני נפשות: בשניהם עדים זוממים מתחייבים רק אם העידו שהיה גמר הדין. על פי האמור, השוואה זו ברורה: חלות החיוב בשניהם היא בגמר הדין, ורק מזמן זה הנידון הוא "בר קטלא" או "בר תשלומין.

וכן כותב רבי עקיבא איגר:

דבממון, אף דליכא עדים כלל... מכל מקום הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא ומוטל עליו לשלם. מה שאין כן בקנס, דלקושטא דמילתא אינו מוטל עליו לשלם, דכל זמן שלא חייבוהו בית דין אינו מחויב כלל.... וכן בדיני נפשות, דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו, וליכא חיוב רק על פי פסק בית דין.

[גליון הש"ס, שם][2]

אמנם, קשה על הגדרה זו מדברי הגמרא שמועילה תפיסה בקנס:

והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי, משונה הוא ולא מגבינן בבבל, אבל זוטרי אורחיה הוא ומגבינן, ואי תפס לא מפקינן מיניה.

[כתובות מא:]

תפיסה מועילה רק ביחס לחיוב קיים, לגביו האדם יכול לגבות בכוחות עצמו וכך לממש את זכויותיו. על פי ההגדרה דלעיל, על פיה חיוב קנס נוצר על ידי בית הדין, אין זה ברור כיצד תפיסה מועילה בקנס; כיצד יכול הניזק לתפוס את הקנס ללא שהוא נוצר על ידי בית הדין?!

מדברי הראשונים עולות דרכים שונות בביאור דין תפיסה בקנס.

תוספות כותבים:

פירש רבנו תם, דדוקא אי תפס את המזיק עצמו, אבל דבר אחר לא, דלענין מזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו, דאם לא כן יתפוס כל אשר לו ולא נפיק מיניה דאין דנין דיני קנסות, ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות. ודוחק.

[תוס' שם, ד"ה ואי]

מדברי רבנו תם עולה שדין תפיסה בקנס הוא תקנת חכמים מיוחדת, ותקנה זו נאמרה רק ביחס לתפיסת המזיק עצמו. שיטתו מיישבת את התמיהה דלעיל: שעת חיוב הקנס היא בגמר הדין, ולכן מן הדין תפיסה לא אמורה להועיל, אלא שחכמים תיקנו שהניזק יוכל לתפוס את המזיק עצמו.

שיטה מעין זו מביא הרא"ש בשם הרמ"ה:

והר"מ הלוי ז"ל כתב, הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה, היינו דוקא כשיעור נזקיה או בציר מנזקיה, אבל טפי מנזקיה, כגון תשלומי כפל וד' וה', אי תפס מפקינן מיניה.

[רא"ש ב"ק פ"א סי' טו]

הרמ"ה אינו מקבל את חידושו ההלכתי של רבנו תם, שרק תפיסת המזיק עצמו מועילה, אך הוא מקבל את תפיסתו העקרונית של רבנו תם, על פיה התפיסה היא תקנת חכמים מיוחדת. על בסיס תפיסה זו, מחדש הרמ"ה שתפיסה מועילה רק בחיוב שאינו עולה על שיעור הנזק.

הרא"ש חולק על תפיסה זו מיסודה:

ולא נראה לי, דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא, דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, בכל כהאי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא. [שם]

לדבריו, תפיסה מועילה מדאורייתא, שכן אמנם בית הדין אינו יכול לכפות על חיוב קנס (הואיל והדיינים בזמן הזה אינם סמוכים), אך האדם עצמו יכול לתפוס ולגבות את חיובו מדין "עביד איניש דינא לנפשיה".

תרומת הכרי תמה על דברי הרא"ש:

דמאי שייטא דעביד איניש דינא לנפשיה שייך הכא, דלא נאמר כן אלא גבי ממון, דלא איברי ביה סהדי ודיינא אלא לשקרא, אבל כל שהנתבע יודע נגבי לבבו שהוא חייב לו מחייב לו לשלם בלא עדים ובלא דיינים ולית דין ולית דיין, ומשום הכי הוא דאמרינן שפיר עביד איניש דינא לנפשיה, דמאחר שהתובע יודע האמת שחבירו חייב לו, גם הוא בעצמו רשאי לעשות לו דין ולומר שלי אני נוטל. אבל בקנסות, שאין הדבר מתקיים אלא בעדים ובבית דין של שלושה מומחים וסמוכים דווקא, ובהיעדר אחד מהם אין החיוב מוטל עליו כלל אפילו לצאת ידי שמים... איך שייך לומר עביד איניש דינא לנפשיה. [תרומת הכרי סי' א]

תמיהה זו מבוססת על ההבנה דלעיל, על פיה חיוב קנס הוא תוצר של פסיקת בית הדין. אכן, מדברי הרא"ש משתמע שהוא חולק על ההגדרה זו, ולשיטתו חיוב קנס אינו נוצר על ידי בית הדין אלא על ידי עצם המעשה (כשאר דיני ממונות). אמנם, לפי זה יש ליישב את המקורות דלעיל, מהם הסקנו שחיוב קנס נוצר על ידי בית הדין.

לאור דברי הרא"ש, כותב הקובץ שיעורים שיש לבאר את החילוק בין ממון לקנס באופן שונה:

דבאמת חיוב קנס חל עליו תיכף משהזיק כמו בממון, אלא דהאי כדיניה והאי כדיניה, דבממון הוא חייב לשלם חובו להניזק... דכל חיובו של הנתבע הוא מפני זכותו של התובע. אבל בקנס הוא להיפך, דזכותו של התובע הוא מפני חיובו של הנתבע, שהוא חייב להיות נענש, כדכתיב בקרא 'וענשו אותו מאה כסף', וכמו בעונשי מלקות ומיתה, אלא דבקנס עונשו הוא שיכפוהו בית דין לשלם, אבל גוף חיובו הוא חיוב עונש.

[קובץ שיעורים ח"ב סי' יג אות ד]

לדבריו, חיוב קנס חל, בדומה לחיוב ממון רגיל, מיד בשעת עשיית המעשה. ואם כן, ההבדל בין ממון לקנס אינו בשעת חלות החיוב, אלא במהות החיוב: חיוב ממון רגיל נובע מזכותו הממונית של התובע, המטילה חוב ממוני על הנתבע. קנס, לעומת זאת, אינו נובע מזכות ממונית של הניזק, אלא מחיוב שמשיתה התורה על המזיק, וחיוב התשלומים הוא שיוצר חוב ממוני כלפי הניזק[3].

הקובץ שיעורים מוסיף ומבאר, כי הואיל והקנס ביסודו אינו חוב ממוני אלא עונש על הגברא, אדם אינו משלם קנס על פי עצמו:

והא דפטור לצאת ידי שמים קודם גמר דין, אין הטעם משום דאכתי לא נתחייב, אלא אף על גב שכבר נתחייב לאלתר כשהזיק, אבל חיוב עונשו הוא שיכפוהו בית דין לשלם, ואם ישלם בלא בית דין לא יהא נשלם עונשו בזה, ונמצא שאין זה הקנס שחייבתו תורה, ומתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, וזה אינו חייב כלל לתת לו מתנות, אלא חיוב הקנס והעונש שיש עליו. ואם יתן בלא בית דין, לא נענש בזה עונשו הראוי לו, והוא אין צריך לשלם רק אם על ידי התשלומין יהא נשלם עונשו. [שם]

לדבריו, הואיל והחיוב הוא בתורת עונש, אין מקום לשלם אותו באופן רצוני והתנדבותי. בהתאם לכך, התשלום צריך להיעשות בכפייה, על ידי בית הדין או על ידי תפיסת הניזק, אך המזיק אינו יכול לשלמו מעצמו, גם כאשר הוא רוצה לצאת ידי שמים[4].

מן האמור עולות שתי תפיסות עקרוניות בשעת חלות חיוב קנס: בשעת המעשה או בשעת גמר הדין. שתי תפיסות אלו מופיעות כבר בדברי הירושלמי:

קנס אימתי הוא מתחייב? רבי יונה אמר: משעה ראשונה. רבי יוסי אמר: בסוף.

[ירושלמי כתובות פ"ד ה"א][5]

ייתכן וביסוד הדברים עומדת שאלת מהותו של הקנס. כאמור, ניתן להבין שבשונה מחוב ממוני רגיל, קנס ביסודו הוא עונש והחוב הממוני אינו אלא תוצר נלווה של העונש[6]. אולם, ניתן להבין – כפי שהצענו בסוף השיעור הקודם – כי גם הקנס ביסודו נובע מחמת החוב הממוני, אלא שהואיל והתורה קצבה לו סכום קבוע, שאינו תואם באופן מלא את הפגיעה הממונית, החיוב אינו נובע מעצם מעשה הנזק, אלא הוא חל רק על ידי בית הדין שישיתו חיוב זה על המזיק. ואם כן, לפי הבנה זו, בהכרח חיוב הנזק אינו חל "משעה ראשונה" אלא הוא נוצר בשעת גמר הדין.

בשולי הדברים נציין לשיטת הראב"ד [ב"ק לד. ד"ה אמר מר; לה: ד"ה גופא] המבחין בין חיוב חצי נזק בשור תם (למאן דאמר "פלגא נזקא קנסא") לשאר הקנסות: בקנסות רגילים התשלום הוא קבוע ואחיד, ולכן בהם החיוב נוצר על ידי בית הדין, ומטעם זה "מודה בקנס פטור". בחצי נזק, לעומת זאת, הואיל והתשלום אינו קצוב אלא הוא חצי נזק – החיוב קיים מעצם מעשה הנזק, ולכן המזיק מתחייב בקנס זה גם בהודאת פיו[7]. מדבריו עולה, שאמנם החיוב בחצי נזק הוא בתורת ענישה, ולכן הוא נקרא 'קנס', אך הואיל והתשלום אינו קצוב – החיוב אינו נוצר על ידי בית הדין, אלא הוא נובע מעצם המעשה.