דין מפתה נמצא בפרשת משפטים:

וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה, מהר ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת. [שמות כב, טו-טז]

בכתובים אלו קובעת התורה כי בפני המפתה עומדות שתי ברירות: לקחת את המפותה לאישה, או לשלם את "מוהר הבתולות" לאביה.

לעומת זאת, לגבי אונס אומרת התורה בפרשת כי תצא:

כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה, ונמצאו. ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.

[דברים כב, כח-כט]

בכתובים אלו קובעת התורה כי על האונס מושתים שני חיובים: חיוב תשלום חמישים כסף לאבי הנערה, וחובה לשאת את הנערה האנוסה לאישה (יחד עם איסור לגרשה).

משתמע מכך שקיים הבדל יסודי בין אונס למפתה. האונס עשה מעשה פלילי המחייב ענישה, ולכן התורה קונסת אותו בתשלום קצוב – חמישים כסף, וכן היא אותו מחייבת לשאת את האנוסה[1]. לעומתו, מפתה לא עשה מעשה פלילי, שכן מעשיו נעשו בהסכמת האישה, אך מעשיו גרמו נזק לאב – כעת האב לא יקבל את "מוהר הבתולות" בעבור בתו. בשל כך, התורה אמנם אינה קונסת את המפתה, אך היא מציבה בפניו שתי ברירות: לקחת את המפותה לאישה, או לשלם לאב את "מוהר הבתולות" שהפסיד אותו.

דברים אלו נראים בפשטות הכתובים, אך המשניות בפרקנו משוות בין תשלומי אונס ומפתה, והן מכנות אותן 'קנס'. יתרה מזאת; המשנה מונה את ההבדלים בין אונס למפתה, ואינה מציינת שקיים הבדל ביניהם ביחס לשיעור התשלומים:

המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה: המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסף עליו אונס שנותן את הצער. מה בין אונס למפתה? האונס נותן את הצער, והמפתה אינו נותן את הצער. האונס נותן מיד, והמפתה לכשיוציא. האונס שותה בעציצו, והמפתה אם רצה להוציא מוציא. [משנה לט.]

מבואר מכך כי להלכה מפתה משלם, בדומה לאונס, חמישים כסף[2].

הגמרא מביאה לכך שתי דרשות:

נאמר כאן 'אשר לא אורשה' ונאמר להלן 'אשר לא אורשה', מה כאן נ' אף להלן נ', ומה להלן שקלים אף כאן שקלים. [כתובות לח.]

'כסף ישקול כמוהר הבתולות' – שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה.

[כתובות לח:]

ניתן להבין כי דברי חז"ל מלמדים כי – בניגוד לדברינו דלעיל – חיובי אונס ומפתה דומים זה לזה במהותם.

הבנה זו משתמעת מדברי המכילתא דרבי ישמעאל:

'וכי יפתה איש בתולה' – בא הכתוב ללמד על המפותה שישלם עליה קנס. והדין נותן, הואיל ותפוסה ברשות אביה ומפותה ברשות אביה, אם למדת על תפוסה שמשלם עליה קנס, אף מפותה משלם עליה קנס. לא, אם אמרת בתפוסה שעבר על דעתה ועל דעת אביה, לפיכך הוא משלם עליה קנס, תאמר במפותה שלא עבר אלא על דעת אביה, לפיכך לא ישלם עליה קנס. הא לפי שלא זכיתי מן הדין, צריך הכתוב להביאו.

[מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יז]

המכילתא עושה 'צריכותא' בין אונס למפתה, ומכך נראה שיסודם חיובם אחד: "שישלם עליה קנס".

כמו כן, הבנה זו עולה מדברי הרמב"ם, הכולל במצות עשה אחת את חיוב הקנס בשני המצבים:

מי שפיתה בתולה קונסין אותו משקל חמשים סלעים של כסף מזוקק, וזה הוא הנקרא קנס. וכן אם אנס אותה. וקנס זה מצות עשה של תורה, שנאמר 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף'. [הל' נערה בתולה פ"א ה"א]

אמנם, ייתכן ויש להבין את ההשוואה שעורכים חז"ל בין האונס למפתה באופן מצומצם יותר. גם אליבא דחז"ל קיים הבדל יסודי בין אונס למפתה, וההשוואה שביניהם אמורה רק ביחס לשיעור התשלומים – שיעור "מוהר הבתולות" נקבע על ידי חז"ל כשיעור קבוע ואחיד: חמישים כסף. באופן זה, על אף ההבדל הקיים בין אונס למפתה ביסוד חיובם, שניהם משלמים חמישים כסף – אונס מדין עונש וקנס, ומפתה משום שזהו שיעור "מוהר הבתולות".

על פי הצעה זו, חילוקי הדינים בין אונס למפתה מבוארים היטב. אמנם התשלום בשני החיובים שווה, אך במפתה חיוב התשלומים קיים רק אם האיש אינו לוקח את המפותה לאישה, שכן רק באופן זה הפיתוי גורם לאב הפסד. באונס, לעומת זאת, חיוב התשלומים קיים בכל אופן, שכן החיוב הוא על עונש על עצם המעשה השלילי של האינוס[3].

על פי ההבנה הקודמת, המשווה בין אונס למפתה, לכאורה גם הפיתוי הוא מעשה פלילי המחייב ענישה. בשל כך, אמנם אינוס חמור מפיתוי (ולכן קיימים חילוקי דינים בין האונס למפתה), אך יסוד חיובם דומה: עונש על מעשיהם[4]. אמנם, ניתן להציע כי ההשוואה בין אונס למפתה אמורה לאידך גיסא: כשם שחיוב המפתה ביסודו הוא תשלום "מוהר הבתולות", כך גם אונס.

ראיה להבנה זו מפטור אונס מתשלום הכתובה. מקור דין זה בדברי הגמרא:

תניא אידך, אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? אימא, כשתצא היא אין לה עליו כלום. מת, יצא כסף קנסה בכתובתה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה. במאי קמיפלגי? רבנן סברי, טעמא מאי תקינו רבנן כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר, הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. [כתובות לט:]

תוספות תמהים, לפי השיטה שחיוב כתובה הוא דאורייתא, על פטור אונס מתשלום הכתובה:

טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה – אף על גב דבתולה יש לה כתובה מן התורה, זאת בעולה היא. ומיהו תימה, דקא פסיק ותני דבכל עניין אין לה כתובה, אפילו בא עליה שלא כדרכה, ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה, דהא אם בא עליה שני יש לה קנס, ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

[תוס' שם, ד"ה טעמא]

קושיית תוספות היא, מדוע אונס פטור מתשלום הכתובה כאשר נושא את אנוסתו גם כאשר היא בתולה (כגון שבא עליה שלא כדרכה), והרי במציאות זו קיים חיוב כתובה דאורייתא.

תוספות הרא"ש מיישב את קושייתם:

ונראה לי דלא קשה, דהכא בין לרבי יוסי בין לרבנן, מדאורייתא אין לה כתובה, דכתיב 'כסף ישקול כמוהר הבתולות', אלמא כסף קנסה עומד במקום מוהר בתוליה, ולא פליגי הכא אלא מדרבנן. ורבנן סברי לא תקנו הכא כתובה, דמה טעם תקנו רבנן כתובה במקום שתיקנו, כגון בבעולה. [תוס' הרא"ש שם, ד"ה טעמא]

לדבריו, חיוב התשלומים המוטל על האונס ועל המפתה "עומד במקום מוהר בתוליה", ולכן מדין תורה האונס והמפתה פטורים מתשלום דמי הכתובה.

בשיטה זו נוקט גם הפני יהושע:

דהא דקאמרי רבנן 'יצא כסף קנסה בכתובתה', היינו מדאורייתא, דקנס היינו ממש תמורת הכתובה, כדאשכחן במפתה, אלא שעיקר החילוק ביניהם, דבאונס זה עיקר הקנס שצריך ליתן לה כתובתה מיד, ומפתה אם רוצה לישאנה עושה הקנס עליו מוהר כשאר כל הנשים, אלא דאפילו הכי קנס קנסו הכתוב שיתן מאתים, ואזלינן ביה בתר ביאה דמעיקרא.

[פני יהושע שם, ד"ה טעמא]

נראה שדברים אלו מבוססים על הבנה שהכתובה ביסודה היא "מוהר הבתולות" – תשלום על דמי הבתולים[5]. בהתאם לכך, חיוב אונס ומפתה דומה במהותו לחיוב זה: כשם שכל אדם הנושא אישה צריך לתת לאביה את "מוהר הבתולות", כך אונס ומפתה מחויבים גם הם לתת לאביה חמישים כסף כ"מוהר הבתולות"[6].

הבנה זו מבארת את פסקו של הרמב"ם, שכתובת המפותה היא מאתיים זוז, כשיעור כתובת בתולה:

המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס, הרי זה נותן קנסה והולך ואין כופין אותו לכנוס. ואם רצו וכנסה, אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. [הל' נערה בתולה פ"א ה"ג]

המשנה למלך תמה על כך:

כעת לא מצאתי מקום לדין זה, דלמה זה יכתוב לה כתובה כשאר הבתולות, דהא בעולה היא ובעולה כתובתה מנה. [משנה למלך שם, ד"ה ואם רצו]

אבן האזל מיישב על פי התפיסה הרואה את חיוב המפתה כחיוב העומד תחת חיוב כתובת בתולה:

אכן עיקר ההסבר הוא שהרמב"ם מפרש מה דכתיב 'כסף ישקול כמהר הבתולות', היינו שיתן קנס במקום מהר הבתולות שהיה רגיל ליתן... ולזה אמר הכתוב ד'מהר ימהרנה', ופירשו חז"ל במכילתא דמוהר הוא כתובה. אם כן קאי גם כן על 'מהר הבתולות', ואם כן מפורש בקרא שמחוייב כתובת בתולה, אלא שהרמב"ם מדייק וכתב וכותב לה כתובת בתולה, היינו שאם אינו רוצה ליתן קנס, שזהו במקום שהפסידה כסף כתובתה, יכול ליקח אותה לאשה, מחוייב להתחייב עצמו בסך של כתובת בתולה שהיה ראוי ליתן לה.

[אבן האזל, שם]

לפי דבריו, יסוד חיוב המפתה הוא תשלום "מוהר הבתולות". בהתאם לכך, גם אם המפתה נושא את המפותה, הוא מתחייב לשלם כתובה כבתולה, שכן זהו החיוב היסודי המוטל עליו.

בשולי הדברים נעיר שתי הערות:

א.מדברי הראשונים [רשב"א לז. ד"ה מתני' הבא; ריטב"א מא: ד"ה והא דקתני; רמב"ם הל' נערה בתולה פ"ב הי"ג; השגות הראב"ד, שם] עולה מחלוקת בגדר זכות האב בדמי הקנס: האם החיוב ביסודו הוא לאב, או שהחיוב ביסודו הוא לבת והאב זוכה ממנה[7]. ייתכן ומחלוקת זו קשורה להבנות דלעיל ביסוד חיוב התשלומים באונס ובמפתה: אם החיוב הוא עונש על המעשה, מסתבר שהחיוב ביסודו הוא לבת. לעומת זאת, אם החיוב ביסודו הוא על תשלום "מוהר הבתולות", מסתבר שהואיל ודמים אלו מגיעים לאב – גם חיוב האונס והמפתה ביסודו הוא לאב[8].

ב.מההבנה שחיוב המפתה ביסודו הוא תשלום "מוהר הבתולות" – וכאמור, ייתכן וזהו גם יסוד חיוב אונס – עולה, על אף שתשלום זה מוגדר כ'קנס', אין בכך משום סתירה להיותו חיוב בעל אופי ממוני-ניזקי רגיל (כחיוב דמי שכירות או חיוב נזיקין)[9]. על פי זה, ההגדרה המבוארת במשנה [מא.]: "זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו", אינה מהווה סימן להבדיל בין קנס לחיוב ממוני רגיל, אלא זו יסוד החילוק בין קנס לחיוב ממוני אחר: ייתכן וגם חיוב הקנס נובע מחמת פגיעה ממונית, אך הואיל והתורה קצבה סכום קבוע, שאינו תואם באופן מלא את הפגיעה הממונית, הרי צביון התשלום משתנה – הוא אינו תשלום ממוני אלא קנס, ולכן את חיוב זה האדם "אינו משלם על פי עצמו"[10].

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בביאור יסוד חיוב קנס, ואת ההבדל בינו לבין חיוב ממוני רגיל.