הפרק השלישי במסכתנו עוסק בדיני אונס ומפתה. במשנה הפותחת את הפרק נאמר:

אלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית, הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס, אף על פי שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. [משנה כט.]

ובמשנה שלאחריה נאמר:

ואלו שאין להן קנס: הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד... הבא על בתו, על בת בתו, על בת בנו, על בת אשתו, על בת בנה, על בת בתה, אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו, שמיתתו בידי בית דין, וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר 'ולא יהיה אסון ענוש יענש'.

[משנה לו:]

משניות אלו מבוססות על העיקרון ש"כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון", כלומר החיובים הממוניים אינם קיימים כאשר בשעת החיוב האדם התחייב בנפשו.

זהו, אם כן, הכלל ש"אין אדם מת ומשלם", הנלמד מהכתוב "ולא יהיה אסון ענוש יענש" [שמות כא, כב] – "הא אם יש שם אסון אין נענש"[1].

לצדה של דרשה זו, קיימת דרשה נוספת:

כדי רשעתו – משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.

[כתובות לז.]

הגמרא דנה בצורך בשני מקורות אלו:

שנאמר 'ולא יהיה אסון ענוש יענש' וכו' – והא מהכא נפקא, מהתם נפקא: 'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון. [שם]

לדברי הגמרא, הכתוב "ולא יהיה אסון" מלמד ש"אין אדם מת ומשלם", ואילו הכתוב "כדי רשעתו" מלמד ש"אין אדם לוקה ומשלם".

בפשטות נראה ששני דינים אלו נובעים מעיקרון אחד: האדם אינו יכול להתחייב בשעה אחת במספר חיובים, ולכן "קם ליה בדרבה מיניה" – האדם מתחייב בחיוב הגדול מביניהם: כאשר במעשה אמור להיות גם חיוב מיתה וגם חיוב תשלומים – האדם מתחייב במיתה בלבד; כאשר במעשה אמור להיות גם חיוב מלקות וגם חיוב תשלומים – האדם מתחייב במלקות בלבד.

הבנה זו, ששני הדינים נובעים מעיקרון אחד, עולה מדברי הגמרא העושה 'צריכותא' לשתי הדרשות:

וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דאיכא איבוד נשמה, אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה, אימא לא. ואי אשמעינן מלקות וממון, משום דלא חמיר איסוריה, אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה, אימא לא, צריכא. [שם]

אמנם, הגר"ח מבריסק טוען שאלו שני דינים שונים בתכלית:

ונראה לי, דהנה באמת איכא נפקא מינה בין חייבי מלקות וממון לחייבי מיתה וממון, דחייבי מיתה הוי גזירת הכתוב דאם אסון יהיה לא יענש, והוי גזירת הכתוב דמיתה פוטרת ממון. מה שאין כן בחייבי מלקות הוי הדרשא דאין אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ואם כן תרווייהו פטרי אהדדי, מלקות מממון וממון ממלקות, אלא דלא ידעינן באיזה עונש נתחייב, ועל זה בא הקרא ד'ארבעים יכנו' לחייבו מלקות, אבל אין הכי נמי דהגזירת הכתוב הוי דלא נחייבו משום ב' רשעיות, ושניהם פוטרים זה את זה, והיכא דמוכרחים אנו לחייבו ממון אין הכי נמי דפטור ממלקות, מה שאין כן במיתה וממון.

[חידושי הגר"ח כתובות לב: 'בענין קם ליה בדרבה מיניה']

לדברי הגר"ח, דרשת "ולא יהיה אסון" מלמדת שמיתה פוטרת מתשלומים. לעומתה, דרשת "כדי רשעתו" אינה מלמדת שמלקות פוטרים מתשלומים, אלא שלא ניתן לחייב שני חיובים על שעה אחת, ולכן בית הדין מחייב את החיוב הגדול מביניהם[2].

שתי הבנות אלו ביחס בין דין "אין אדם מת ומשלם" ובין דין "אין אדם לוקה ומשלם" – האם אלו שני דינים שונים בתכלית או שהם נובעים מעיקרון אחד – משתקפות בדיון הנמצא בתשובת הרשב"א בטעם פטור 'בא במחתרת' מחיוב על נזק הנעשה בשעה זו.

פטור זה לגבי 'בא במחתרת', מפורש בדברי הגמרא [סנהדרין עב.]: "אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור, מאי טעמא? בדמים קננהו". הרשב"א נשאל על טעם הפטור:

ומה ששאל, מילתיה דרב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור... מן התימה הוא להיות גנב זה קונה כלי של בעל הבית, מפני שאם הרגו דפטור עליו. ומאי קא מדמי לההיא דגונב כיס בשבת, קשיא, דהתם בית דין קא מחייבי ליה מיתה על מלאכת שבת, ולא מצי לחיובי ממון, דרחמנא אמר 'כדי רשעתו' – משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו'. והא דמחתרת לא דמיא להא, דאין בדבר חיוב מיתת בית דין כלל, אלא ממון לחודיה. [שו"ת הרשב"א ח"ה סי' יח]

תורף השאלה: מדוע ה'בא במחתרת' נפטר מתשלומים, והרי הוא אינו מחויב מיתת בית דין, אלא שניתן להצילו בנפשו, ואם כן דין "כדי רשעתו – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות" אינו שייך לגביו.

שאלה זו מבוססת על ההנחה שדין "אין אדם מת ומשלם" נובע מעיקרון הכללי שלא ניתן לחייב בשני חיובים שונים – "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות".

הרשב"א בתשובתו חולק על הנחה זו:

לא משום 'כדי רשעתו' פטרי ליה לההוא דגונב כיס, אלא משום דכתיב 'ולא יהיה אסון'... וטעמא דמילתא, דכל דאפשר לבא לידי מיתה פטרו הכתוב מממון... ולא במיתת בית דין בלבד אמרו, אלא אפילו הבא על אחותו שלא נפגמה, אפילו שלא כדרכה נמי אמרו, בפרק בן סורר, דאינו משלם קנס, הואיל וניתן להצילו בנפשו, ואף על פי שלא היה שם בשעת ביאה ממש שום מציל, אלמא כל דאפשר דאתו לידי מיתה פטור מממון. [שם]

לדברי הרשב"א, דין "אין אדם מת ומשלם" נובע מהלכה נפרדת: "ולא יהיה אסון ענוש יענש" – אדם המתחייב בנפשו פטור מממון. בשל כך, גם כאשר המיתה אינה נובעת מחמת חיוב בית דין, היא מחילה על האדם פטור מממון[3].

הרשב"א מוכיח את הבנתו ביסוד דין "אין אדם מת ומשלם" מדינו של 'תנא דבי חזקיה':

דכל דאפשר לבא לידי מיתה פטרו הכתוב מממון. וכדתני חזקיה, 'מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת' – מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד לפוטרו מממון אלא לחייבו ממון, אף אדם לא חלקת בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. אלא אף על פי דאינו חייב מיתה ממש פטור מממון. [שם]

'תנא דבי חזקיה' מחדש שגם 'חייבי מיתות שוגגים' פטורים מתשלומים[4]. על פי ההבנה שדין "אין אדם מת ומשלם" מבוסס על העיקרון ש"משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות", דין זה קשה להבנה: ב'חייבי מיתות שוגגים' החיוב הוא משום 'רשעה אחת' בלבד, ואם כן מדוע קיים פטור מתשלומים?! לעומת זאת, על פי הגדרתו של הרשב"א, דין 'חייבי מיתות שוגגים' ברור: קיים פטור מתשלומים בכל מציאות של מיתה, ולכן גם אם אין חיוב מיתה בפועל – עצם עשיית מעשה שיש בו חיוב מיתה פוטרת מתשלומים.

לפי השיטה החולקת על הרשב"א ומבארת את דין "אין אדם מת ומשלם" כנובע מהעיקרון ש"אי אתה מחייבו משום שתי רשעיות", על כורחנו דין 'חייבי מיתות שוגגים' הוא דין ייחודי, וכדברי הראי"ה קוק:

ששוגג אינו בכלל 'קם ליה בדרבה מיניה'.... כיון שאינו נענש בעונש החמור, אלא גזירת הכתוב היא שלא לחלק. [שו"ת משפט כהן סי' קלז]

לדבריו, 'חייבי מיתות שוגגים' ו'חייבי מיתות מזידים' פטורים מתשלומים משתי סיבות שונות: 'חייבי מיתות מזידים' פטורים מדין 'קם ליה בדרבה מיניה' – "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות". לעומתם, 'חייבי מיתות שוגגים' פטורים מדין שונה: "מה מכה בהמה לא חלקו בו בין שוגג למזיד לפוטרו מממון אלא לחייבו ממון, אף אדם לא חלקת בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון" – אין חיוב ממון על הריגה הנעשית בשוגג, כאשר על הריגה מעין זו הנעשית במזיד קיים פטור מתשלומים[5].

על פי השיטה המבדילה בין דין "אין אדם מת ומשלם" לבין דין "אין אדם לוקה ומשלם", ניתן היה לטעון שקיים חילוק עמוק עוד יותר בין שני הדינים: דין "אין אדם לוקה ומשלם" ביסודו מופנה כלפי בית הדין – "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבומשום שתי רשעיות". על פי הבנה זו, דין "אין אדם לוקה ומשלם" אינו מפקיע את חיוב התשלומים המוטל על האדם, אלא הוא מלמד שבית הדין אינו יכול לתבוע חיוב זה ממנו. לעומת זאת, דין "אין אדם מת ומשלם" מופנה כלפי המתחייב עצמו – "ולא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יש שם אסון אין נענש" – הימצאות האדם במקום מיתה מפקיעה ממנו את חובת התשלומים מעיקרה.

דברים אלו תלויים במחלוקת הראשונים בביאור דברי הגמרא במסכת בבא מציעא:

תנו רבנן, החוסם את הפרה ודש בה, לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור. והא אינו לוקה ומת ואינו לוקה ומשלם? אמר אביי: הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם. רבא אמר: אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. [ב"מ צא.]

הגמרא שואלת על הברייתא האומרת ש"החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם", והרי "אין אדם לוקה ומשלם"? רבא מתרץ: "אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו".

רש"י כותב בביאור דברי רבא:

רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו – ונתן לה טלה באתנן, אתנן הוא ואסור לקרבן... ואף על גב דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני לא מחייבינן ליה, דהא קם ליה בדרבה מיניה, כי יהביה ניהלה אתנן הוא, אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם, דאי לא רמו תשלומין עליה, כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. וגבי חוסם נמי, תשלומין רמו עליה, אלא שאין כח בבית דין לענשו שתים, וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם, אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה. [רש"י שם, ד"ה רבא]

לדברי רש"י, רבא טוען שדין "אין אדם מת ומשלם" אינו מפקיע את חיוב התשלומים מהאדם, אלא הוא מלמד שבמציאות זו בית הדין אינו יכול לתובעו לשלם את חיובו. בשל כך, אמנם בית הדין אינו יכול לתבוע מהבא על אמו לשלם את האתנן שהתחייב בו, אך אם הביא אותו – "אתנן הוא ואסור בקרבן".

מפורש בדברי רש"י שגדר זה אמור הן לגבי דין "אין אדם מת ומשלם", הן לגבי דין "אין אדם לוקה ומשלם". ואם כן, ברור שרש"י אינו מקבל את הצעתנו דלעיל לחלק בעניין זה בין שני הדינים[6].

אמנם, הצל"ח מציע הבחנה מעין זו בין שני הדינים, אם כי לדבריו הדברים תלויים במחלוקת התנאים האם דין "אין אדם מת ומשלם" אמור דווקא לגבי חיוב מיתת בית דין או גם לגבי חיוב כרת:

ונראה לענ"ד דכל זה לרבנן, אבל לרבי נחוניא בן הקנה אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין. דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מיניה, למדתי טעם הדבר מדברי רש"י שם במסכת בבא מציעא [ד"ה רבא אמר], ד'כדי רשעתו' דילפינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו', לבי דינא קאמר רחמנא שהבית דין אין יכולת בידם לחייבו שתי רשעיות, וכיון שמחייבים אותו מיתה אינם יכולים לחייבו ממון, אבל הוא מצד עצמו רמו תשלומין עליו וחייב לשלם... וכל זה לרבנן, אבל לרבי נחוניא בן הקנה דאמר שכרת פוטר מן התשלומין, ואטו כרת בי דינא מחייבי ליה הרי אין ענשו מסור לבית דין כלל, ואם כן לא שייך למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא, שהם לא יחייבוהו שתי רשעיות, וצריך לומר לדידיה שגם רחמנא לא חייביה שתי רשעיות, ואם כן אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב. [צל"ח פסחים כט. ד"ה רבי נחוניא]

לדבריו, לשיטת רבנן, שדין "אין אדם מת ומשלם" אמור דווקא לגבי חייבי מיתות בית דין, דין זה אמור ביחס לבית הדין, שהם אינם יכולים לחייב שני עונשים, אך עצם חיוב התשלומים אינו פוקע מן האדם. בשל כך, הוא חייב לשלם כדי 'לצאת ידי שמים'. לעומת זאת, לפי רבי נחוניא בן הקנה, שדין "אין אדם מת ומשלם" אמור גם לגבי חייבי כריתות, הדין אמור ביחס לאדם עצמו, והוא מלמד שעצם חיוב התשלומים פוקע ממנו. בשל כך, אין עליו חיוב תשלומים כדי 'לצאת ידי שמים'.

בשולי הדברים נעיר, שפירושו של רש"י לדברי רבא במסכת בבא מציעא אינו מוסכם. המאירי מביא בשם חכמי הצרפתים פירוש שונה:

וחכמי הצרפתים פירשוה אף בדיני אדם, ודעתם שלא נאמר אין אדם מת ומשלם או לוקה ומשלם אלא בתשלומי נזקים, אבל תשלומין הבאים דרך פסק ותנאי, כגון אתנן ושכירות פרה, שחסימתה אסורה ואיסור חסימתה בכלל השכירות, הרי זה מת ומשלם ולוקה ומשלם.

[מאירי ב"מ צא. ד"ה מי]

מדבריהם מתחדשים שני חידושים:

א.חכמי הצרפתים חולקים על רש"י, ולשיטתם דין "אין אדם מת ומשלם" ודין "אין אדם לוקה ומשלם" מלמדים שכלל אין חובת תשלומים על האדם (גם לא 'לצאת ידי שמים').

ב.חכמי הצרפתים מגבילים את דין "אין אדם מת ומשלם" ואת דין "אין אדם לוקה ומשלם" רק לחיובים שהחילה התורה, אך חיובים הנובעים מהסכם והתחייבות קיימים גם במקום מיתה או מלקות.