המשנה אומרת:

אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים, הרי זו לא תצא. [משנה כב.]

דברי המשנה מבוססים על העיקרון הקובע כי אשת כהן שנשבתה אסורה לבעלה, ואנו מתייחסים אליה כאישה שנאנסה שנאסרת לבעלה ונפסלת מלאכול בתרומה[1].

עם זאת, הגמרא [כתובות כג.; כז:; נא:; ב"ק קיד:] אומרת בהקשרים שונים – "בשבויה הקלו". נראה מכך שפסול שבויה הוא מדרבנן בלבד[2].

הגדרה זו טעונה ביאור: מדוע שבויה אינה אסורה מדאורייתא? לכאורה, שבויה היא אישה שלא ידוע האם היא נאנסה. ואם כן, הואיל ואשת כהן שנאנסה על ידי גוי נפסלה, שבויה אמורה להיות אסורה מעיקר הדין, על פי הכלל 'ספקא דאורייתא לחומרא'?

יישוב לכך נמצא בדברי הרמב"ם:

השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לגוי. ואם יש לה עד שלא נתייחד הגויעמה, הרי זו כשרה לכהונה. ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו. ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחבירתה, הרי אלו נאמנות. הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים, לפיכך הקלו בשבויה.

[רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ח הי"ז]

הרמב"ם מבאר את הקולות הקיימות בשבויה על פי שיטתו העקרונית [הל' כלאים פ"י הכ"ז; הל' טומאת מת פ"ט הי"ב] שאיסורי התורה אמורים רק במצבים וודאיים, והכלל 'ספקא דאורייתא לחומרא' הוא מדרבנן בלבד. על פי זה, כעיקרון שבויה היא 'ספק זונה', ומעמדה העקרוני שווה לשאר הספקות, ואף על פי כן – הואיל והאיסור הוא מדרבנן בלבד, חכמים יכולים היו להקל בדיניה.

אמנם, ראשונים רבים [רשב"א קידושין עג. ד"ה ממזר; תורת הבית ד, א; ר"ן קידושין טו: ד"ה גרסי'] חולקים על שיטת הרמב"ם בעניין זה, ולדעתם 'ספקא דאורייתא לחומרא' מדאורייתא. לשיטתם, התמיהה חוזרת למקומה – כיצד הקלו חכמים בדין שבויה?

לדעתם יש לבאר כי, בניגוד לשיטת הרמב"ם, מעיקר הדין שבויה איננה 'ספק זונה', ומדאורייתא מעמדה כלל אינו מסופק; באופן זה, כל איסורה ומעמדה של השבויה הוא פרי חידושם של חכמים.

טעם הדבר, מדוע שבויה אינה 'ספק זונה' מעיקר הדין, עולה מדברי הגמרא במסכת קידושין:

אביי ורבא לא סבירא להו להא דרב חסדא, אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי, ניקיל באשת איש?! [קידושין יב:]

מפורש בדברי הגמרא, שקיימת סיבה להניח שהאישה לא נבעלה, שכן השבויה מנוולת את עצמה. בשל כך, מעיקר הדין אין לחשוש שמא נבעלה, וכל איסורה הוא מדרבנן בלבד.

אמנם, גרסה זו שנויה במחלוקת הראשונים: חכמי ספרד [רמב"ן שם, ד"ה ופירוש; רשב"א שם, ד"ה אמרו; ריטב"א שם, ד"ה ואביי; ר"ן קידושין ו: ד"ה משפחה] מקיימים גרסה זו, ואילו הרשב"ם [ב"ב קלה. ד"ה דמנוולא] טוען שאין לגרוס "דמנוולה נפשה גבי שבאי"[3]. ואכן, הרשב"ם מבאר באופן אחר מדוע שבויה שונה משאר הספקות:

אם הקילו בשבויה – דהרבה הקילו בה חכמים במסכת כתובות, דאפילו אישה ועד אחד נאמנין לומר טהורה, וטעמא, דבשביל שנתייחדה בין השבאין אין לנו לאסרה, שהרי סתם אישה משמרת עצמה מזנות ואוקמה אחזקתה, ואיסור קל הוא אם נישאת לכהן.

[רשב"ם ב"ב קלה. ד"ה אם]

על כל פנים, לפי ראשונים אלו, מדאורייתא שבויה עומדת בכשרותה, וכל איסור שבויה הוא מדרבנן.

לפי שיטתם, ניתן לבאר את דין שבויה בשני אופנים:

א.גם לשיטתם דין שבויה הוא דין של ספק: אמנם מדין תורה אין לחשוש שמא נבעלה, אך מדרבנן חוששים לכך.

ב.לשיטתם, דין שבויה אינו דין של ספק אלא דין של ודאי: חכמים מגדירים את השבויה כטמאה, ואיסור זה הוא ב'תורת ודאי' – גם אם כלל לא נבעלה.

הבנות אלו שנויות במחלוקת אחרונים. שער המלך כותב בשם מוהר"י הלוי, כי ספק שבויה שנישאת לכהן לא תצא, משום שזהו 'ספק ספקא':

כתב מוהר"י הלוי ז"ל סימן ל"ג... דספק שבויה שנשאת לכהן לא תצא. ונראה שהדין עמו, דכיון דספק ספקא הוא, הוי ליה כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות. [שער המלך הל' איסורי ביאה פי"ט הכ"ג]

שער המלך עצמו חולק על מוהר"י הלוי:

ואולם אחר ההשקפה נראה דשניא היא דא. ואמינא לה ממ"ש האיסור והיתר, הביאו הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס ס"ק י"ד, וז"ל: גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו', ויש להחמיר בספק חליפתם, ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ספק ספקא, ספק לא הוחלפו ואם תימצי לומר הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה, דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ספק, ודאי איסור הוא... והא דאיסור דרבנן ניתר בספק אחד, היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה, אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה, על ידי גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי... ואם כן נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ספק שבויה ספק ספקא לומר ספק נשבית ואם תמצי לומר נשבית שמא לא נטמאה, דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור, והרי הוא כאילו ראינו בהדיא שנטמאה, ואינו ניתר בספק ספקא עד שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים. [שם]

לטענת שער המלך, ישלחלק ביחס לגזירות חכמים בין הטעם לבין הגדר: ישנן גזירות שטעמן הוא משום חשש איסור, אך חכמים הגדירו אותן כאיסור ודאי.לדבריו, זהו המצב גם באיסור שבויה, ומטעם זה שבויה אסורה בתורת ודאי ולא בתורת ספק[4].

הצפנת פענח הולך בדרכו של שער המלך בביאור גדר איסור שבויה, ועל פי זה הוא כותב:

דזה בגדר תקנה, ולכך אף אם אנו יודעים שלא נבעלה, כל זמן שאין לה עד המעיד שלא נתייחדה לא מהני... אבל אם יש עד או מחבואה, כמבואר בכתובות ד' כ"ז ע"א, אז שוב ליכא עליה שם שבויה כלל. [צפנת פענח הל' איסורי ביאה פי"ח הי"ז]

הצפנת פענח טוען, כי הואיל ודין שבויה אינו הנחיה לחשוש שנטמאה אלא קביעה פורמאלית שהשבויה מוגדרת כטמאה, יש לו מאפיינים פורמאליים: אישה המוגדרת כשבויה אסורה גם אם ידוע שלא נטמאה. לעומת זאת, אישה שאינה מוגדרת כשבויה מותרת, גם אם מבחינה עובדתית קיים חשש שמא נבעלה לגוי.

מקור דבריו שאישה המוגדרת כשבויה אסורה גם אם ידוע שלא נטמאה, הוא בדברי המשנה:

אמר רבי זכריה בן הקצב: המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לו: אין אדם מעיד על ידי עצמו. [משנה כו:]

מדברי המשנה עולה, כי אדם נאסר באשתו שנשבתה על אף שנשבע ש"לא זזה ידו מתוך ידה".

רבי עקיבא איגר מקשה, מדוע הוא אינו נאמן לומר 'ברי לי':

תימא, מאי שנא בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי לא תצא, דודאי לאו מדין עדות אתינן עלה... אלא על כורחך משום דבספיקות אם בעלי דברים שניהם, היינו היא והבעל אומרים ברי לי, לא מפקינן אותה, והרי התם הוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי, מכל מקום מהני ברי דבעלי דברים, ומכל שכן בשבויה, דהספק הוא רק מדרבנן, אסור, דמדאורייתא שבויה מותרת לבעלה, דיועיל ברי דידה ודהבעל. [רבי עקיבא איגר כז: ד"ה שם במתני']

קושייתו מבוססת על הבנה שאיסור שבויה הוא מחמת הספק, ולכן קשה מדוע טענת 'ברי לי' אינה מועילה ביחס לעצמה (כפי שהיא מועילה ב'תרי ותרי'). אולם, לפי ההבנה שאיסור שבויה אינו מחמת ספק, אלא זו קביעה של חכמים שהשבויה מוגדרת כטמאה, קושייתו מיושבת: טענת 'ברי לי' מועילה רק כאשר האיסור נובע מחמת המציאות העובדתית, ובמקרה כזה יכול האדם לומר שהמציאות ידועה לו ולכן מבחינתו אין בכך איסור. אולם, איסור שבויה אינו נובע מחמת ההיתכנות שנטמאה, אלא מעצם היותה שבויה. בשל כך, אין בטענת 'ברי לי' כדי להתירה.

מקור דברי הצפנת פענח, שאישה שאינה מוגדרת כשבויה מותרת גם אם מבחינה עובדתית קיים חשש שמא נבעלה לגוי, הוא בדברי הגמרא:

אמר רב אידי בר אבין, אמר רבי יצחק בר אשיאן: אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן. [כתובות כז.]

הגמרא אומרת, שאם בעיר שכבשוה גויים יש 'מחבואה אחת', בה יכולה האישה להתחבא כך שלא תיטמא, היא אינה נאסרת.

הגמרא מסתפקת בדין מחבואה שאינה מחזקת אלא אישה אחת:

בעי רבי ירמיה: אינה מחזקת אלא אחת, מהו? מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא, או דלמא לא אמרינן? [שם]

הראשונים פוסקים בעניין זה לקולא, אך מדבריהם עולה מחלוקת בגדרי היתר זה. הרמב"ם תולה את ההיתר בכך שהאישה תטען 'טהורה אני':

כיצד מצלת? שכל אישה שאמרה טהורה אני נאמנת, ואף על פי שאין לה עד, מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי וניצלתי, נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי. [הל' איסורי ביאה פי"ח הכ"ז]

אם כן, לשיטתו הימצאות המחבואה בעיר אינה מסירה את הספק שמא הנשים נטמאו, אלא היא נותנת נאמנות לאישה הטוענת שהיא טהורה.

לעומתו, הר"ן כותב:

ולי נראה, דכל שיש שם מחבואה אינה צריכה לומר נחבאתי, אלא מסתמא תלינן לקולא.

[ר"ן יא: ד"ה דאמרינן]

לדבריו, עצם הימצאות המחבואה מתירה את הנשים הנמצאות בעיר.

מחלוקת הרמב"ם והר"ן מתאימה למחלוקתם העקרונית בגדר איסור שבויה[5]. לפי הרמב"ם, שבויה היא ספק זונה, ולכן כדי להתירה יש להסיר ממנה את הספק. הימצאות מחבואה אחת בעיר אינה מסירה את הספק מצד עצמה, ולכן נזקק הרמב"ם להעמיד את ההיתר באישה האומרת 'טהורה אני'. במציאות זו, המחבואה נותנת לאישה נאמנות בדבריה, ולכן היא אינה נאסרת. לעומת זאת, לפי הר"ן, שבויה אינה ספק זונה אלא זו קביעה של חכמים ששבויה מוגדרת כטמאה. בשל כך, די בהימצאות מחבואה אחת בעיר כדי להפקיע מנשי העיר את הגדרתן כשבויות, וכך הן אינן נאסרות (כדברי הצפנת פענח דלעיל).

שיטת הר"ן עומדת גם ביסוד ביאורו לסוגיית 'עיר שכבשוה כרכום'[6]. בסוגיה זו מבחינה הגמרא בין שני מצבים: "כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת". הגמרא אומרת על כך:

של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו! אמר רב יהודה אמר שמואל: כשמשמרות רואות זו את זו. אי אפשר דלא ניימא פורתא! אמר רבי לוי: כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא. [כתובות כז.]

רש"י [שם, ד"ה כרכום] מבאר, שב'כרכום של אותה מלכות' הנשים אינן נאסרות, הואיל ו"אינו רוצה להשחית את בני העיר". תוספות [שם, ד"ה כאן] מקשים, לפי זה, מדוע העובדה ש"אי אפשר דלא ערק חד מינייהו" אוסרת את כל נשי העיר, והרי בדיני שבויה תולים לקולא ולא לחומרא!

ביישוב שיטת רש"י כותב הר"ן:

ואין זו קושיא אצלי, דבשלמא התם כיון שיש שם מחבואה אחת, איכא למימר שלא היתה כהנת זו בדין עיר שכבשה כרקום כלל, אבל כיון שאי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל, הרי היא בכלל עיר שכבשה כרקום, דודאי לא פליגי רבנן בין כובשין רבים או מועטין וכהנות בין רבות בין מועטות, אלא השוו מדותן לגמרי. [ר"ן יא: ד"ה ופרכינן]

הר"ן כותב שהימצאות מחבואה אחת בעיר מפקיעה מנשי העיר את מעמדן כשבויות, ולכן כולן מותרות. אולם, כאשר העיר נכבשה על ידי 'כרקום של אותה מלכות', על אף שרוב החיילים לא יאנסו את נשי העיר, די בכך שידוע שאחד מהם יאנוס כדי להגדיר את כל נשי העיר כשבויות, ולכן כולן אסורות.

דברי הר"ן מבוססים על ההבנה שאיסור שבויה ביסודו הוא בעל מאפיינים פורמאליים, והוא חל רק על מציאות מסוימת שחכמים החילו עליה דין זה. כאמור, הגדרה זו מתאימה להבנה העקרונית שדין שבויה ביסודו אינו חשש לאונס, אלא הגדרת מעמד השבויה כטמאה.

בכך אנו חותמים את עיסוקנו בענייני הספקות, הבירורים והנאמנויות. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל לעסוק בסוגיות הנוגעות לאונס, מפתה ומוציא שם רע ולדינים הנלווים עליהם.