המשנה בתחילת פרק שני אומרת:

ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו, אינו נאמן. [משנה טו:-טז.]

המשניות בהמשך הפרק מלמדות על נאמנות זו בהקשרים שונים:

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינן נאמנין. [משנה יח:]

האישה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני, אינה נאמנת. אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים, הרי זו לא תצא. [משנה כב.]

נאמנות זו מופיע גם בדברי המשנה במסכת דמאי:

המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משלי הן, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו שדה אחד בסוריא, חייב לעשר. [משנה דמאי ו, יא]

הגמרא בפרקנו, ביחס לדברי המשנה [כב.]: "האישה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת", מביאה מקור לנאמנות זו:

אמר רב אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה לאשה - 'לאיש' אסרה, 'הזה' התירה. [כתובות כב.]

אמנם, הגמרא דוחה ואומרת שאין צורך במקור, שכן זו סברה פשוטה:

למה לי קרא, סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה. [שם]

נמצא, כי למסקנת הגמרא, נאמנות 'הפה שאסר' מבוססת על סברה: "הוא אסרה והוא שרי לה".

מדברי הראשונים עולות שתי דרכים בביאור סברה זו.

בה"ג כותב:

ואילו איתתא דאתיא ממדינת הים ואמרה אשת איש הייתי והשתא גרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, מאן אחזקה באיסורא דאמרה אשת איש אני, נפשה, השתא נמי נפשה קא שריא, דאמר רב אסי: מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה. אמר רב אשי: הא סברא הוא, אי סמכת אדיבורא קמא סמוך נמי אבתרא, אי לא סמכת אדיבורא בתרא אקמא נמי לא תסמוך. אלא אמר רב אשי: הפה שאסר הוא הפת שהתיר סברא הוא. [הלכות גדולות הל' מיאון]

מדבריו עולה שסברת "הוא אסרה והוא שרי לה" מבוססת על הטענה שאין מקום להאמין לאדם רק בחלק מדבריו: "אי סמכת אדיבורא קמא, סמוך נמי אבתרא; אי לא סמכת אדיבורא בתרא, אקמא נמי לא תסמוך". ואם כן, ממה נפשך אין להחיל עליו איסור על סמך דבריו.

כעין זה כותב גם רב האי גאון:

תלה הודאתו בדברים אחרים, אין יכול הבעל דין לומר הודאתו נקבל ושאר דבריו בטלים, אלא הודאתו בתשלום דבריו, ועל זה אמרו: הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

[משפטי שבועות ח"א שער שבועת היסת]

אולם, מדברי רש"י עולה הבנה שונה בסברה זו:

זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה, ומה שאסר הרי התיר. [רש"י טז. ד"ה שהפה]

מדבריו משתמע כי סברת "הוא אסרה והוא שרי לה" אינה אומרת שכשם שהאמינו לו לגבי האיסור כך יש להאמין לו לגבי ההיתר (כדברי בה"ג), אלא משמעות הסברה היא שבדבריו מעולם לא נאמר איסור: אמנם מתחילת דבריו השתמע איסור, אך המשך דבריו מלמד לא כך – "מה שאסר הרי התיר", וממילא אין ללמוד מהם על איסור.

על כל פנים, מפורש בגמרא שסברת 'הפה שאסר' היא "הוא אסרה והוא שרי לה". על פי זה, נראה שיש חילוק עקרוני בין 'הפה שאסר' לבין 'מיגו': כאמור, 'הפה שאסר' מבוסס על סברת "הוא אסרה הוא שרי לה". 'מיגו', לעומת זאת, מבוסס על העיקרון שכאשר אדם היה יכול להיפטר ולזכות על ידי טענה מסוימת והוא טוען טענה אחרת, יש סברה להאמין לטענתו, שכן "מה לי לשקר" – אם היה רוצה לשקר היה טוען את הטענה העדיפה.

אמנם, הגמרא בתחילת פרקנו מכנה את 'הפה שאסר' בשם 'מיגו', והיא משווה בינו לבין שאר המקרים בהם אומרים 'מיגו':

ואלא אהא, היא אומרת מוכת עץ אני, והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין... וקאמר רבי יהושע לרבן גמליאל, בהאי מיגו דהכא מודינא לך, בההוא מיגו דהתם פליגנא עילווך.מכדי האי מיגו והאי מיגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו? הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך. [כתובות טז.]

ואכן, בעקבות דברי הגמרא הללו, בעלי התוספות נוקטים באופן עקבי כי 'הפה שאסר' מבוסס על דין 'מיגו':

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר – דנאמן לומר עישרתים, מיגו דאי בעי אמר של חוצה לארץ הן. [ר"ש דמאי ו, יא]

ומודה רבי יהושע באומר שדה כו' דנאמן – מתוך פירוש הקונטרס משמע דדוקא כשאין הלה תובעו ונאמן במגו דאי בעי שתיק, אבל אם תובעו אינו נאמן. ואינו נראה, דהא קתני סיפא 'ואם יש עדים' כו', משמע דדוקא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן, אבל אם אין עדים אף על גב דהלה תובעו נאמן, מיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם, מדלא נקט אם תובעו אינו נאמן. [תוס' טו: ד"ה ומודה]

הרי אלו נאמנים – ואם תאמר, ולמה נאמנים, והא מיגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות, דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו. [תוס' יח: ד"ה הרי אלו]

חזקה אין כו' – הכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן, וצריך עיון, דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא ולא איפשיטא, גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני. [תוס' יט. ד"ה חזקה]

מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש וגו' – משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מיגו. [תוס' כב. ד"ה מנין][1]

נמצא, אם כן, שקיימת מחלוקת עקרונית בין הראשונים ביחס בין 'מיגו' ל'הפה שאסר': לשיטת הגאונים ורש"י, נאמנות 'הפה שאסר' אינה משום 'מיגו', אלא זו סברת נאמנות נפרדת: "הוא אסרה הוא שרי לה"[2]. לעומת זאת, לפי בעלי התוספות, נאמנות 'הפה שאסר' היא משום 'מיגו'.

למחלוקת הראשונים בגדר נאמנות 'הפה שאסר' יש תוצאות להלכה.

המשנה [כתובות קט.] אומרת שהעושה קרקע סימן בשטר לאחר, אינו יכול לטעון שהקרקע שייכת לו, מפני שהסימן מהווה הודאה שהקרקע אינה שלו. עם זאת, הגמרא אומרת:

ההוא דעשאה סימן לאחר ערער ושכיב ואוקים אפוטרופא, אתא אפוטרופוס לקמיה דאביי, אמר ליה: עשאה סימן לאחר איבד את זכותו... אמר ליה: אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו. אמר ליה: שפיר קאמרת, דאמר רבי יוחנן: אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. [כתובות קט:]

מבואר בגמרא שעושה הסימן יכול לשוב ולטעון שחזר ולקח את הקרקע.

תוספות מקשים על דברי הגמרא:

תימה, אמאי נאמן, הואיל והודה דלאו שלו הוא, היאך יכול לטעון שוב חזרתי ולקחתי. וכי תימא דנאמן במיגו דאי בעי לא הוה חתם ולא הוה מודה, לאו מילתא היא, דבכי האי גוונא לא אמרינן מיגו. [תוס' שם, ד"ה אם]

קושיית תוספות מבוססת על העיקרון שלא אומרים 'מיגו למפרע' – 'מיגו' מועיל רק כאשר היה יכול כעת לטעון טענה זוכה, אך לא כאשר בעבר היה יכול לטעון טענה אחרת ולזכות[3]. על פי זה מקשים תוספות, מדוע העושה סימן יכול לשוב ולטעון שחזר וקנה את הקרקע, והרי "מיגו למפרע לא אמרינן"[4]?

מדברי תוספות עולה שכשם ש"מיגו למפרע לא אמרינן", כך 'הפה שאסר למפרע לא אמרינן', ו'מיגו' אינו מועיל אלא ב'תוך כדי דיבור'[5]. לעומתם, המגיד משנה טוען ש'הפה שאסר' מועיל גם שלא 'תוך כדי דיבור':

וגם כן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו דרך פשיטות דמשנתנו בתוך כדי דבור הוא, ולא מצאתי מי שכתב בביאור שאפילו לאחר כדי דיבור הוא. ולולא שהם אמרו כן, הייתי אומר דודאי משנתנו בכל גוונא היא, דלא אמרינן דוקא תוך כדי דיבור אלא לחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו, אבל כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר את עצמו מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת, כיון שאין לנו איסור אלא מפיה, ודאי אפילו לאחר כדי דיבור נאמנת.

[מגיד משנה הל' גירושין פי"ב ה"א][6]

המחנה אפרים מבאר שמחלוקתם נעוצה בגדר נאמנות 'הפה שאסר':

ונראה דבהא פליגי, דמאן דפריש לה בתוך כדי דיבור סובר דטעמא דנאמנותה הוא משום מיגו, ולהכי לאחר כדי דיבור לא מהימנא, דמיגו למפרע לא אמרינן. ומאן דפריש לה אפילו בלאחר כדי דיבור, סובר דלא צריך למיגו, אלא כיון שאין לנו איסור אלא על פיו, נאמן הוא להתיר מה שאסר. [מחנה אפרים הל' איסורי ביאה פי"ח הט"ו]

לשיטת תוספות, נאמנות 'הפה שאסר' היא משום 'מיגו', ולכן 'הפה שאסר' מועיל רק 'תוך כדי דיבור'. לעומת זאת, לשיטת המגיד משנה, נאמנות 'הפה שאסר' אינה משום 'מיגו', ולכן 'הפה שאסר' מועיל גם שלא 'תוך כדי דיבור'.

כאמור, כל אחת משיטות אלו תומכת את דבריה בסוגיה אחרת: שיטת הגאונים ורש"י מבוססת על סוגיית הגמרא בדף כ"ב, המביאה ל'הפה שאסר' את סברת "הוא אסרה הוא שרי לה". לעומת זאת, שיטת תוספות מבוססת על סוגיית הגמרא בדף ט"ז, המשווה את 'הפה שאסר' ל'מיגו'. לפי זה, יש להבין כיצד כל שיטה תבאר את הסוגיה האחרת.

בספר 'משכנות הרועים' מובא יישוב לסוגיית הגמרא בדף כ"ב לשיטה שנאמנות 'הפה שאסר' היא משום 'מיגו':

ולכאורה מסוגיין מוכח שאין זה מיגו, דהא רב אסי בעי למילף מקרא... ואמאי בעינן קרא לזה, הרי מבואר מדברי התוס' לעיל יח, א בד"ה מפני דמיגו מועיל מן התורה, וע"כ דילפינן לה מקרא או מהלכה, וכיון שמיגו מועיל כל שכן הפה שאסר דעדיף ממיגו... ואין לומר דילפינן מיגו מהך קרא ד'את בתי נתתי לאיש הזה', דהא הפה שאסר עדיף ואיך ילפינן מיגו מיניה. ואולם יש לדחות דעיקר השקלא וטריא בסוגיין היא, דחזקת אשת איש שהוחזקה רק על פיו, לא אלימא כל כך כשאר דבר שבערוה, ומהני ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר... ומשום הכי בעי רב אסי למילף מקרא, דהיכא שהוחזקה רק על פיו מהני הפה שאסר להתירה, ולמסקנא לא בעינן קרא לזה, דסברא היא, 'הוא אסרה והוא שרי לה', אבל יסוד הנאמנות דהפה שאסר משום מיגו דאי בעי שתיק הוא. [משכנות הרועים סי' תקסא]

לדבריו, אמנם עיקר נאמנות 'הפה שאסר' היא משום 'מיגו', אך יש צורך בלימוד מיוחד שיילמד שהאישה לא הוחזקה באיסור על פיו; שכן אם היא הוחזקה באיסור, איסורה אינו יכול לפקוע ללא שני עדים, כדין 'דבר שבערווה'[7].

הקובץ שיעורים מיישב את סוגיית הגמרא בדף ט"ז לשיטה שנאמנות 'הפה שאסר' אינו משום 'מיגו':

וקשה מהא דפריך בסוגיין 'מכדי האי מיגו והאי מיגו מאי שנא האי מהאי', ואם כן מוכח להדיא דאינו דאין אחר אלא מיגו ממש, דאם לא כן אין מקום לקושית הגמ', ושמא יש לומר לשיטה זו דזהו גופא משני בגמרא 'אין שור שחוט לפניך', היינו דהפה שאסר אינו מטעם מיגו. [קובץ שיעורים אות מג]

לדבריו, השוואת הגמרא בין 'הפה שאסר' ל'מיגו' קיימת רק בהווה אמינא, אך תירוץ הגמרא: "הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך", מלמד ש'הפה שאסר' אינו משום 'מיגו' אלא הוא מבוסס על סברה שונה: "הוא אסרה הוא שרי לה"[8].

על פי האמור עד כה בשיטות הראשונים, אם נאמנות 'הפה שאסר' היא משום 'מיגו', בהכרח הסברה היסודית של 'הפה שאסר' אינה "הוא אסרה הוא שרי לה" אלא "מה לי לשקר" (ככל 'מיגו'). אמנם, הרמב"ן כותב:

ומיגו דאורייתא הוא, כדאמרינן לקמן: 'מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה' וכו'.

[רמב"ן יח. ד"ה והא דאמרינן]

מדברי הרמב"ן עולה השוואה בין 'הפה שאסר' ל'מיגו' (כשיטת תוספות). בנוסף, מדברי הרמב"ן עולה שסוגיית הגמרא הדנה במקור דין 'הפה שאסר' היא מקור לכל 'מיגו'. דבר זה טעון ביאור; כיצד ניתן ללמוד מהכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה" נאמנות כללית לכל 'מיגו'? בנוסף, כיצד סברת "הוא אסרה הוא שרי לה" מהווה סברה כללית העומדת ביסוד נאמנות 'מיגו'? הרי, לכאורה, רק ב'הפה שאסר' ניתן לומר "הוא אסרה הוא שרי לה"!

ביאור לכך עולה מתוך דברי הר"ן:

כבר ידוע ומפורש הוא בתלמוד שכל אדם נאמן הוא במה שבידו... וזהו ענין 'מיגו' ו'מה לי לשקר', והיסוד לכל אלו הדינין הוא 'הפה שאסר הוא שהתיר'. ואמרינן בפרק האשה שנתארמלה, 'אמר רב אסי: מנין להפה שאסר מן התורה, שנאמר, את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה'. ואקשינן 'למה ליה קרא, סברא הוא, הוא אסרה הוא שרי לה'.

[שו"ת הר"ן סי' פה]

מדבריו עולה, כי אמנם 'מיגו' ו'הפה שאסר' מבוססים על עיקרון אחד, אך אין זה נכון – כפי שנראה בשיטת תוספות – ש'הפה שאסר' מבוסס על דין 'מיגו', אלא להיפך: נאמנות 'הפה שאסר' מבוססת על עיקרון "שכל אדם נאמן הוא במה שבידו" – וזהו תורף סברת "הוא אסרה הוא שרי לה" – ועיקרון זה הוא העומד ביסוד דין 'מיגו'.

בשולי הדברים נעיר, כי אחרונים [עטרת חכמים חו"מ סי' מ; חדושי רבי שמעון שקופ ב"מ סי' ה; קובץ שיעורים ח"ב סי' ג אות ד] טענו, כי בניגוד לתפיסה הרווחת, 'מיגו' אינו מבוסס על נאמנות רגילה, אלא על עיקרון משפטי: 'כח הטענה'. הגדרה זו טעונה ביאור, אך לפי האמור בדברי הרמב"ן והר"ן עולה מעין זה: נאמנות 'מיגו' מבוססת על עיקרון כללי "שכל אדם נאמן הוא במה שבידו", ובשל כך העובדה שהאדם היה יכול לטעון טענה זוכה, נותנת נאמנות לדבריו.