המשנה אומרת:

הנושא את האישה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך, והלה אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה. [משנה יב:]

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בדין אישה שלא נמצאו לה בתולים: לפי רבן גמליאל ורבי אליעזר, האישה נאמנת לומר "משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך". לעומת זאת, לפי רבי יהושע, האישה אינה נאמנת בטענה זו: "לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה".

מסברה, שיטת רבי יהושע ברורה, ואילו שיטת רבן גמליאל טעונה ביאור: האישה רוצה לגבות את כתובתה מהבעל, ולכאורה הדין אמור להיות "המוציא מחברו עליו הראיה" – לא ניתן לגבות מהבעל ללא ראיה. ואם כן, יש להבין את טעמו של רבן גמליאל, כיצד האישה גובה את כתובתה ללא ראיה לטענתה?

יישוב לכך עולה מסוגיית הגמרא:

אתמר, מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב. ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה... לימא רב יהודה ורב הונא דאמרי כרבן גמליאל, ורב נחמן ורבי יוחנן דאמרי כרבי יהושע. [כתובות יב:]

הגמרא מציעה שמחלוקת התנאים תלויה בדין 'ברי ושמא' – האם 'ברי עדיף' או 'אוקי ממונא בחזקת מריה'. על פי הצעה זו, שיטת רבן גמליאל מבוססת על עיקרון כללי: "ברי ושמא ברי עדיף", עיקרון שכוחו יפה גם להוציא ממון.

אמנם, שיטה זו צריכה עיון מצד עצמה: הואיל וכלל נקוט בידינו ש"המוציא מחברו עליו הראיה", כיצד בכוח טענת ברי להוציא ממון? ביאור העניין ראוי להרחבה מרובה; במסגרת זו רק נציג שלוש גישות עקרוניות בהסבר טעם הדין:

א.ראיה: תוספות [ב"ק מו. ד"ה דאפילו] כותבים שהכלל "ברי ושמא ברי עדיף" אמור רק בברי טוב ושמא גרוע, והם מוסיפים: "הלכך מדטעין שמא מוכחא מלתא דברי דהאי אמת הוא וברי עדיף"[1]. נראה מדבריהם כי העובדה שהמחזיק טוען שמא מהווה ראיה כנגדו[2].

ב.מוחזקות: הראב"ן [שאלות ותשובות ד"ה ועוד הקשה הא דאמרינן] כותב: "במנה לי בידך שטוען לו מנה לי בידך פיקדון או מלוה וזה אומר איני יודע שמא יש שמא לא יש, כיון שנשא ונתן ביד והוי ליה למידע וקא טעין שמא, מחזיקו למנה ביד התובע, והיינו דקאמר ברי עדיף ומוחזק במנה יותר מן הנתבע שאומר שמא, הילכך חייב הנתבע דאוקי למנה בחזקת התובע שאומר ברי". מדבריו עולה, שב'ברי ושמא' המוחזקות בממון מתהפכת: הטוען ברי הוא הנחשב למוחזק, ולכן נטל ההוכחה מוטל על הטוען שמא[3].

ג.טענה: השערי יושר [ו, יח] כותב: "והנה ענין זה של ברי ושמא לא מצאנו רק בהלכות טוען ונטען, שהטוען ברי טענתו עדיפא לענין ממון... ורק בממון הטענה גורמת להחזיק בממון מי שיש לו טענה טובה ולהשני אין לו טענה". לדבריו, בדיני טוען ונטען, בעל הטענה העדיפה הוא הזוכה בממון. בשל כך, גם כאשר יש כנגדו מוחזק, בית הדין יזכה בממון את בעל הטענה העדיפה – הטוען ברי[4].

על כל פנים, הגמרא דוחה דרך זו בביאור דין המשנה:

אמר לך רב נחמן: אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו, אבל הכא מאי מיגו איכא. אי נמי, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי. [כתובות יב:]

הגמרא מבארת, שרבן גמליאל מודה שכעיקרון טענת ברי אינה מוציאה ממוחזק, ואף על פי כן האישה נאמנת – משום "דאיכא מיגו", "אי נמי... דאמרינן אוקמה אחזקה".

דברי הגמרא טעונים ביאור. אמנם לאישה יש מיגו[5], וחזקת הגוף שהיא בתולה מסייעת לטענתה, אך עדיין קשה כיצד סיבות אלו מספיקות כדי להוציא ממון: לשיטת תוספות [ב"מ ב. ד"ה וזה; לב: ד"ה והלכתא; שבועות מו: ד"ה וספרא] "מיגו להוציא לא אמרינן"[6], ואם כן כיצד בסוגייתנו האישה מוציאה ממון על ידי מיגו? בנוסף, להלכה "אין הולכין בממון אחר הרוב", ואם כן כיצד בכוחה של החזקה להוציא ממון? הרי, בפשטות, כוחו של רוב גדול יותר מכוחה של חזקה[7], ואם אין "הולכין בממון אחר הרוב", קל וחומר שאין הולכים בממון אחר חזקה[8]!

לכאורה, ניתן ליישב שאמנם אין בכוח המיגו לבדו והחזקה לבדה להוציא ממון, אך כאשר לכל אחד מהם מצטרפת טענת ברי – שניהם יחד מוציאים ממון.

הבנה זו משתמעת מדברי חלק מהראשונים:

וריצב"א תירץ דלא אמרינן מיגו להוציא אפילו על אותו ממון... ובמקום שיש חזקה או ברי במקום שמא עם המיגו אמרינן מיגו להוציא, כדאיתא בכתובות גבי משארסתני נאנסתי, דנאמנת במיגו אפילו להוציא מהאי טעמא. [הגהות מרדכי ב"מ רמז תטז]

ומנא לן דכל היכא דאיכא תרי אנפי, כהאי גוונא מדחיה חזקת ממון מקמיהו, דתנן, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו', רבן גמליאל אומר נאמנת. והלכתא כוותיה. וטעמא משום דאיכא חזקה דגופה בהדי בריא ושמא, אי נמי איכא חזקה דמיגו בהדי בריא ושמא, ומדחיא חזקת ממון מקמי הני תרי אנפי ושקיל בלא שבועה. [ספר התרומות שער כט חלק ב][9]

אמנם, בהבנה זו קיים קושי כפול. ראשית, עיקר הסברה אינה ברורה דיה: אם כל גורם בפני עצמו אינו מוציא ממון ממוחזק, כיצד בכוח שניהם יחד מוציאים ממון? שנית, השב שמעתתא מוכיח מסוגיות ערוכות שאין בכוח חזקת הגוף להוציא ממון גם בצירוף טענת ברי:

ונראה לעניות דעתי מוכח דלא מהני חזקת הגוף אפילו בהצטרפות ברי ושמא... מהא דאמרו... 'שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד... אמר רב יהודא אמר שמואל: זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה... דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה', ע"ש. והתם נמי איכא חזקת הגוף לומר השתא היא דילדה, וכמו במשארסתני נאנסתי... ואפילו הכי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ואף על גב דניזק אומר ברי ומזיק שמא וחזקת הגוף בהדי ברי ושמא לומר השתא הוא דילדה. [שב שמעתתא ב, ו][10]

נמצא, כי שיטת רבן גמליאל, שבכוח האישה לגבות כתובתה בטענת 'משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו', עדיין טעונה ביאור.

נראה כי המפתח להבנת הסוגיה נמצא בדברי הרי"ד בסוגייתנו. הרי"ד מקשה, כעין דברי השב שמעתתא, על היחס בין דברי רבן גמליאל בסוגייתנו לבין דין 'שור שנגח את הפרה'. והרי"ד מתרץ:

יש לומר לא קשיא, דהיכא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מריה, הני מילי גבי אישה ובעל שכבר הבעל מחוייב ועומד הוא בכתובת האישה ושטר כתובה עליו, והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא מחוייב ועומד, התם ודאי אמר רבן גמליאל דאוקי איתתא אחזקתה ומפקינן ממונא מיניה דבעל כי היכי דהות משעבד לה מעיקרא... אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן, ועכשיו בא לפטור עצמו, שנעמיד הניזק בחזקת הגוף ונוציא ממון ממנו, אלא זה החיוב עכשיו יבוא עליו מספק, וכיון שעכשיו רוצה לחול עליו מודה רבן גמליאל דמספיקא לא מחייבינן ליה, ואף על גב דאית לתובע חזקה דגופה, אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. [תוס' רי"ד יב:]

לטענת הרי"ד, דברי רבן גמליאל אמורים רק במציאות של משנתנו: כאשר הטענה באה לפטור את הבעל מחזקת החיוב הרובצת עליו מחמת הכתובה; רק במציאות זו ניתן להוציא ממון על ידי חזקת הגוף, אך על ידי חזקת הגוף אי אפשר להחיל חיוב חדש ולהוציא ממון.

לשם הבנת דברי הרי"ד לעומקם, נעיין בדברי המשנה בשלהי מסכת בבא קמא:

האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי, פטור מלשלם. [ב"ק קיח.]

המשנה מבחינה בין 'איני יודע אם הלויתני' לבין 'איני יודע אם פרעתיך': האומר 'איני יודע אם הלויתני' פטור, ואילו האומר 'איני יודע אם פרעתיך' חייב מחמת חזקת החיוב המוטלת עליו.

ממשנה זו מתחדשים שני מושגים: ספק בחיוב וספק בפירעון: בספק בחיוב – 'המוציא מחברו עליו הראיה', ואילו בספק בפירעון – 'ברי עדיף'. בדברי הרי"ד מתחדש מושג שלישי: חיוב ודאי שיש ספק בהפקעתו[11], ורק ביחס אליו יש משמעות לחזקת הגוף.

להשלמת ביאור הסוגיה נציין למחלוקת הראשונים בביאור שיטת רבן גמליאל למסקנה: לפי תוספות [עו. ד"ה רישא] חזקת הגוף מועילה גם בטענת שמא[12], ואילו לפי חכמי ספרד [רמב"ן טז. ד"ה הכי נמי; רשב"א עו. ד"ה רב אשי; ריטב"א שם, ד"ה רב אשי; ר"ן לה. ד"ה גרסי'] חזקת הגוף מועילה רק בצירוף טענת ברי.

הרמב"ן מבאר את משמעות צירוף חזקת הגוף עם טענת ברי:

עד כאן לא בעי רבן גמליאל טענה אלא גבי נושא אישה ולא מצא לה בתולים, שאלמלא טענתה אין חזקתה כלום, שהרי בעולה היא שאין לה בתולים, ובשביל חזקת גופא נאמנת לטעון טענה אחרת להעמיד חזקה ראשונה. [מלחמות יג:]

מדבריו עולה שעיקר זכיית האישה בכתובה היא מחמת חזקת הגוף שהיא בתולה. עם זאת, הואיל וכעת אין לה בתולים והבעל טוען "עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות", יש ריעותא בחזקתה. לשם כך נדרש שהאישה תטעון "משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו" בטענת ברי: הטענה מסירה את הריעותא שבחזקה, וכך בכוחה של החזקה ללמד שבזמן האירוסין האישה הייתה בתולה, ועל ידי זה אין מקום לטענתו של הבעל על הפקעת חיוב הכתובה מחמת 'מקח טעות'.

בשיעור זה עסקנו בתוקפה של טענת ברי בממונות. את השיעור הבא נקדיש בעזרת ה' לעיון בתוקפה של טענת ברי באיסורים.