בשיעור שעבר התחלנו לעיין בתוכן העדות הנדרשת להתרת עגונה. בשיעור זה נמשיך בעניין זה, ונעסוק בדין 'מים שאין להם סוף'.

המשנה אומרת:

נפל למים, בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף, אשתו אסורה. [משנה קכא.]

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים:

תנו רבנן, נפל למים, בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף, אשתו אסורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה.

[יבמות קכא.]

נמצא, כי לשיטת חכמים, ב'מים שיש להם סוף' אין מקום לחשוש שהבעל נשאר בחיים, ולכן אשתו מותרת. לעומת זאת, ב'מים שאין להם סוף', יש חשש שהבעל נותר בחיים, ולכן אשתו עומדת באיסורה.

הגמרא מוסיפה ואומרת שאיסור זה הוא רק לכתחילה:

אמר רב אשי: הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא, אי דסליק קלא אית ליה. ולא היא, לא שנא איניש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן, דיעבד אין לכתחילה לא. [שם]

ההוא דהוה קאמר ואזיל: 'מאן איכא בי חסא, טבע חסא'. אמר רב נחמן: האלקים, אכלו כוורי לחסא. מדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסבא, ולא אמרו לה ולא מידי. אמר רב אשי: שמע מינה, הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי לכתחילה, אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה. [יבמות קכא:]

עולה מכך, כי מדין תורה האישה מותרת – הואיל ורוב הנופלים למים אינם חיים, ואף על פי כן חכמים אסרו אותה מלהינשא.

בדברי בעלי התוספות עולות שתי דרכים בהבנת איסור זה. תוספות במסכתנו כותבים:

אומר ר"י, דחיישינן למיעוט מצוי כזה, כמו במים שאין להם סוף דאשתו אסורה, וגוסס שאין מעידים עליו להשיא אשתו. אף על גב דשמא התם משום ערווה החמירו, מכל מקום כיון דמיעוט של נפלים מצוי, מחמירים ביה. [תוס' לו: ד"ה הא]

מדבריהם עולה, כי האיסור מדרבנן נובע מכך שיש 'מיעוט מצוי' של נופלים למים שאינם מתים, ולכן חכמים קבעו שיש להחמיר ולא ללכת אחר הרוב[1].

לעומת זאת, תוספות במסכת בכורות כותבים:

והא דאמרינן פרק קמא דחולין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שלא נשחטה, ההוא רובא מצוי הוא ושכיח טובא, כעניין שמצינו בריש גיטין: 'ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא, סתם ספרי דדייני מגמר גמירי', והמיעוט לא שכיח ולא חייש ליה רבי מאיר... וכן יש לומר בההיא דיבמות דמים שאין להם סוף דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש, ומה שהחמירו שם לכתחילה משום חומרא דאשת איש.

[תוס' בכורות כ: ד"ה חלב]

לפי תוספות בבכורות, ב'מים שאין להם סוף' יש רק 'מיעוטא דמיעוטא' שאינם מתים. בשל כך, בשאר דיני התורה לא חוששים למיעוט, ורק לגבי עגונה החמירו – "משום חומרא דאשת איש".

דברי תוספות במסכת בכורות, כי חכמים החמירו בעגונה יותר משאר דיני התורה "משום חומרא דאשת איש", מעלים תמיהה: בגמרא [פח.] מפורש כי בעגונה הקלו והסתפקו בעד אחד, על אף ש"אין דבר שבערווה פחות משנים" – "משום עיגונא אקילו בה רבנן". ואם כן, מדוע כאן חכמים באו ואסרו מדרבנן, "משום חומרא דאשת איש", ולא חשו לעיגון האישה?

תמיהה זו מובאת בראבי"ה בשם רבי אברהם בן משה:

איני יכול לעמוד על הסוף במים שאין לו סוף, כי קשה בעיני למה אסרו חכמים להינשא לכתחילה, דכיון שבדיעבד מותרת שמע מינה אין כאן כי אם איסור דרבנן ומשום הכי בדיעבד מותרת... וטעם הדבר הוא, משום דקיימא לן דרוב הנטבעים ששהו במים בכדי שתצא נפשם ורוב ספינות האובדות במים למיתה אזלי... ובדבר הזה דאמרינן דבדיעבד שריא גם ר' מאיר מודה, כדמוכח בפרק האישה ביבמות, ומשמע שהוא חשוב כמו מיעוטא דלא שכיחא אליבא דרבי מאיר...ואם כן, כל שכן בכאן שהיה לנו להתירה להינשא לכתחילה במים שאין להם סוף, כמו שהוכחנו דמיעוטא גרוע הוא. והנה זה הדבר הוא כאן תמוה, כל שכן היאך נוסיף עדיין יותר תימהון לאסור זאת האשה לעולם. דהשתא היכא דאיכא איסורא דאורייתא, כגון אונס בגיטין, דמדאורייתא לא הוי גיטא, אפילו הכי משום עיגונא דזימנין דאניס ואמרינן לא אניס אפקעינהו רבנן לקידושין וחשיב גיטא, כל שכן בכאן שאין צריך להפקיע, כי אם להעמיד דברי על דין תורה, דהוה לן למיחוש לעיגון ולעשות כמו בקטן ובקטנה שמא ימצא סריס ואז יוציאנה, כמו כן בכאן אם פעמים ויבא תצא, אבל לכתחילה לא נאסרנה מספק לעולם. [ראבי"ה סי' תתקא]

מחמת תמיהה זו, מחדש רבי אברהם בן משה דרך שונה בביאור דין 'מים שאין להם סוף':

שכל זה שהורגלו לפרש העולם 'שאסורה לעולם' (גרסי'), משום דסתמא קאמר אסורה ולא קא יהיב קצבה, ועל זה המשמעות יש לתמוה, דהא רב אשי הוה ס"ד למימר דצורבא מרבנן אפילו במים שאין להם סוף מותרת, דאי סליק קלא אית ליה, דאם כן לדברי המפרשים אסורה לעולם ואזלינן בתר סתמא דקתני אסורה, ואם כן בצורבא מרבנן למה לא נתנו שיעורא מתי מותרת, שהרי זה הוא כמו נתנה דבריך לשיעורין, דשמא הרחיק מהלך יום או יומיים ויצא והרי צריכה להמתין עד שיבא שום אדם משם ויגיד איך נעשה הדבר, וכמו שזה הדבר דצורבא מרבנן סמכו באומדן דעתן, אף על פי שאין הדבר מפורש, כמו כן יש לומר דאפילו היכא דליכא צורבא סמכו באומדן דעתו דמאי שנא. ונראין הדברים שהיה לסמוך ולאוסרה לכל היותר עד מקום שהשיירות מצויות ללכת למקום שהיה דר שם, וכשהיו בודקין בכל אותן המקומות ולא היו מוצאין, הרבה תימה להחמיר יותר בדבר. [שם]

לפי דבריו, חכמים לא החילו איסור גורף על אשת מי שנפל ל'מים שאין להם סוף', אלא הם קבעו שאין להתירה לאלתר: יש לבדוק ולברר, ורק אם אכן הממצאים מלמדים שהבעל אינו ח, יש להתיר את אשתו.

כדברים אלו מביא הראבי"ה גם בשם רבי אליעזר מוורונא:

רואה אני, מדקאמר 'מים שאין להם סוף אשתו אסורה', ולא אמר לעולם, שמע מינה דלאו לעולם קאמר. וכך נראה שתלו רבותינו הדבר על החכמים דור ודור ויראי שמים, שיתכוונו וישכילו על העניין המאורע בדרום, ולא יסמכו על רוב ספינות המטורפות בים וניטענות שרובם למיתה... ועל כן לא פסק התלמוד מים שאין להם סוף אשתו אסורה לעולם, כי אם תלה הדבר לפי ראות תלמידי חכמים ויראי שמים שבחר שישכילו על הרבה שאירע בדורם, שפעמים יש לתלות הדבר בגלים שהשפילוהו למרחוק או למקום קרוב, ואינו חוזר מפני שטבע שם עם ממונו ויש לו נושים שאם ידעו אנה הוא יתפסוהו, הילכך כל אילו חזקות היו בטלים, כי לכך אינו חוזר ואינו מודה עצמו אפילו הוא גברא רבא מפני שהוא ירא מעשים. [שם]

הראבי"ה עצמו חולק על שיטה זו מיסודה:

לא שאני כדיי להכניס ראשי בין שני הרים המאלפים, פן ירוצו גולגלתי, אך מצות הכותב אשמורה ואובין דעתי לפני רבותיי... אחרי שלא התירו חכמי' לכתחילה לינשא גבי מים שאין להם סוף, וחזינן בגמרא דראוי לשמתא המתיר לכתחילה, כעובדא דרב שילא, ולא קבעו חכמי'ם זמן לדבר, אין בידינו לבדות הדברים מליבינו בלא ראיה ובלא סמך ולתת אמתלות. כי דאינו, במקום שרצו חכמים להתיר פירשו הדברים, כגון במסיח לפי תומו ועד מפי עד ופסולי עדות ורבו באלה. ויש מקומת שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון, כמו במים שאין להם סוף ואין שום עדות אפילו של גוי המסיח לפי תומו. ולא סמכו אסימנים שבכליו ושבגופו, כדמפורש בפרק האשה בתרא, וכן בראהו מגוייד או צלוב וחיה אוכלת בו, ולא אזלינן בתר מידי דשכיח שנאמר אכלתו כולו, וכן בנפל לבור של אריות... וכן בנפל ביורה מליאת יין ושמן אין מעידין עליו, ולא חשו להתיר בדבר החיה שמת, אלא חשו חכמים לניסים. [שם]

לדבריו, אין להוציא את דברי הגמרא מידי פשוטם: הגמרא אומרת שאם נפל ל'מים שאין להם סוף' האישה אסורה, ומכאן שחכמים החמירו ואסרו את האישה לעולם.

הראבי"ה מבאר מדוע חכמים לא הקלו מחמת העיגון:

ותמה על עצמך הלא חשו בכל מקום לעיגון, אלא הכי עיקרא דמילתא: היכא שעלתה על פי עדות הברור להם באנו להתיר, הקילו והתירו על פי פסולים ועל פי גוי המסיח לפי תומו, דסמכי אעדות כל דהו, דאשה דייקא ומנסבא... אבל בשאין כלל עדות או סימנין ברורין מחמירי. [שם]

נראה שכוונתו לחלק בין וויתור על דינים פורמאליים לבין הסתפקות בבירור שאינו מוחלט: כאשר יש מידע וודאי ומפורש על מות הבעל, חכמים מקילים מחמת העיגון ומקבלים את העדות גם כאשר היא פסולה מבחינה פורמאלית (עדות אישה, 'עד מפי עד' וכדו'). לעומת זאת, כאשר אין מידע מלא על מות הבעל, חכמים מחמירים ואוסרים בכל אופן מחמת חומרת איסור אשת איש.

דברי הראבי"ה מבוססים על סוגיית הגמרא במסכת בכורות:

אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה. מאי טעמא? 'יכיר' אמר רחמנא. ורבי יוחנן אמר: אפילו לנחלה... תא שמע, פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין, עד שיהו שניהם עם החוטם. ואמר אביי ואיתימא רב כהנא: מאי קראה? 'הכרת פניהם ענתה בם'. שאני עדות אישה דאחמירו בה רבנן. ומי אחמירו, והא תנן, הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אישה מפי עבד מפי שפחה. כי אקילו רבנן בסופה, בתחילתה לא אקילו רבנן. [בכורות מו:]

מפורש בסוגיה זו כי חכמים הקלו בענייני עגונות רק "בסופה" – ביחס למקור העדות, אך לא "בתחילתה" – לגבי תוכן העדות.

אמנם, חילוק זה נאמר בסוגיה זו כיישוב לסתירה, והגמרא מביאה לסתירה זו יישוב נוסף:

ואיבעית אימא, 'יכיר' לחוד והכרת פנים לחוד. [שם]

ולפי זה יש לעיין האם דברי הגמרא דלעיל קיימים גם למסקנה.

האור זרוע טוען כי גם הלישנא השנייה אינה חולקת על עיקרון זה:

דלא אקיל רבנן בעדות אשה משום עיגונא בתחילת עדות אלא בסוף עדות, כההיא דפרק יש בכור לנחלה... 'כי אקיל בסופה בתחילה לא אקול... ואף על גב דאיכא התם לשון אחר, כדמסיק 'ואי בעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד', לאו דהיינו דהדר ביה מסברא קמייתא דשני ליה בין תחילת עדות לסופו, אלא כלומר דמתחילה ליכא פירכא כלל דיכיר לחוד, אבל האמת דבתחילת דינא לחומרא אזלינן. [אור זרוע שאלות ותשובות סי' תשמד]

אמנם, הריב"ש כותב:

אבל לפי הנראה, רוב החכמים ז"ל הצרפתים והאשכנזים ז"ל מקילין בעדות אישה... ולא כן הגאונים ז"ל ולא המחברים והפוסקים שלנו, אבל הם מחמירין בו הרבה.

[שו"ת ריב"ש סי' שעח]

הריב"ש מציין שקיימות שתי אסכולות: חכמי צרפת ואשכנז מקלים בעדות אישה, ואילו הגאונים וחכמי ספרד מחמירים בה.

בעל התוספות יום טוב כותב בביאור הדברים:

ושמתי אל לבי לעמוד על עיקרן של הדברים ומקורן, כי בודאי אלו ואלו דברי אלוהים חיים. דהכי איתא התם דפדחת פוטרת לענין בכורה דכתיב 'יכיר', ומתיב מעדות אשה ששנינו 'פדחת בלא פרצוף פנים' וכו', ומשני: 'שאני עדות אשה דמחמירים בה רבנן'. 'ומי אחמירו, והתנן, הוחזקו להיות וכו', כי אקילו רבנן בסופה וכו', ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד'. והשתא לפי האיבעית אימא אין לנו הא דאקילו רבנן בסופה דוקא... ונמצינו למדין שסברת המקילים והאשכנזים סמוכים לעד באמת ויושר על האיבעית אימא.

[שו"ת הגאונים בתראי סי' י]

אם כן, חכמי צרפת ואשכנז המקלים בעדות אישה, סוברים שלמסקנת הסוגיה אין חילוק בין "תחילתה" ל"סופה", ובהיתר עגונות יש להקל בכל עניין – הן ביחס למקור העדות והן ביחס לתוכנה[2].

הבית יוסף חולק על היתרו של רבי אליעזר מווירונא בחריפות רבה:

והנך רואה כמה רברבי חולקין על רבי אליעזר מורדון בטעמים נכוחים וברורים, ודברי רבי אליעזר אין להם על מה שיסמוכו. וכל הגס לבו בהוראה להתיר אישה על פי אותה תשובה עתיד ליתן את הדין, לכן שומר נפשו ירחק ממנה. [בית יוסף אהע"ז סי' יז][3]

אמנם, הפתחי תשובה מביא בשם ספר 'קהלת יעקב':

וגם זכורני כי בימי חורפי, עת היותי בית כבוד מו"ר הגאון מהר"ח ז"ל מוולאזין נשאלה שאלה כעין זו, באחד שנפל מהגשר שהיה גבוה הרבה מהקרח, ונפל מהגשר על הקרח ומהקרח לתוך המים ונאבד ולא נמצא, וצידד להתיר מטעם תרי רובא, היינו דנפילה גבוה ב' קומות רובן למיתה... ובהדי ריעותא דמים שאין להם סוף. והאריך בזה בתשובה וכדומה, שהותרה האשה אז בהסכמת כל חכמי ווילנא. וידעתי כי ימצא בזה צדדים להחמיר מאיזה תשובת האחרונים, אך אין לחוש כל כך במים שאין להם סוף דרבנן, ויש לסמוך על המקילין במקום עיגון. [פתחי תשובה יז, קלג]

לפי רבי חיים מוולוז'ין, אמנם חכמים אסרו ב'מים שאין להם סוף' על אף שרוב הטובעים אינם חיים, יש להתיר אם מצטרף רוב נוסף.

נראה שביסוד הדברים עומדת הבנה כי קיימת גזירת חכמים מיוחדת לגבי 'מים שאין להם סוף', וחכמים לא חילקו ואסרו בכל עניין. עם זאת, גזירת חכמים אינה אמורה כאשר קיימת סיבת היתר נוספת. בשל כך, כאשר קיימים 'תרי רובי' – רוב טובעים למיתה ורוב נוסף – האישה מותרת לכתחילה.

נסיים את עיסוקנו בדיני עגונות בדברי המהרש"א לגבי המימרא החותמת את המסכת:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'. [יבמות קכב:]

המהרש"א מבאר מדוע נקבעה מימרא זו בסיום המסכת:

ונראה הטעם דהכא בהך מימרא, לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה כאילו עוקרים דבר מן התורה, דבפרק האשה פריך: 'וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה' בכמה דברים, ומשני לה, והתוספות שם בריש פירקא, גבי 'עיגונא הקילו בה רבנן', כתבו: 'ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין' כו', ע"ש, והוא דחוק. גם בשמעתין, היאך הקילו באשת איש לעקור דבר מן התורה, דהא מן התורה בעי דרישה וחקירה... ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה... ורוצה לומר דאין זו עקירה מן התורה, אבל דברים אלו נוגעים במידת השלום... ומסיים: 'ה' עוז לעמו יתן', שאין זה עקירת דבר מן התורה, כי הקדוש ברוך הוא נתן עוז וכח לעמו, שהם תלמידי חכמים, בדבר הזה להיות מקילין בדבר, שהרי 'ה' יברך את עמו בשלום', כמו שכתוב 'וכל נתיבותיה שלום', ואין כאן שלום אם תתעגן.

[מהרש"א חידושי אגדות, שם]

תפקידם של חכמי ישראל הוא "לעשות סייג לתורה" – לדאוג שמצוות התורה תשמרנה ועם ישראל לא יבוא לידי חטא. עם זאת, חכמי ישראל מבינים לעומק את דרכי התורה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", ולאור הבנה זו הם מפרשים את מצוות התורה ופוסקים את פסקי ההלכה.

נאה לסיים בדברים אלו את מסכת יבמות. עיקרה של מצות היבום הוא הקמת שם המת – התמסרות האח החי ליצירת המשכיות לאחיו המת, מתוך חסד, אחריות ואחווה. מגמות אלו עולות באופן ברור מפרשיות התורה השונות העוסקות בעניינים אלו – יבום תמר כלתו של יהודה, מצוות היבום והחליצה, וה'יבום' המופיע במגילת רות. אמנם, מסכת יבמות מציגה את צדו האחר של היבום: חז"ל מכירים בכך שישנם מצבים בהם נכון להימנע מיבום[4], והגמרא [קט.] מביאה את הנחיתו של בר קפרא: "לעולם ידבק אדם בשלושה דברים... בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים". מן התורה שבכתב אנו למדים על חובת ההתמסרות לעשיית חסד, ועל התביעה העולה מן האחווה להקמת שם האח המת; מן התורה שבעל פה אנו למדים על החובה שערכים אלו לא ידחקו את הרגישות האנושית ואת השלום. "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

"הדרן עלך מסכת יבמות והדרך עלן. דעתן עלך מסכת יבמות ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת יבמות ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי".

בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל בלימוד 'יסודות כתובות'.