בשני השיעורים הקודמים עסקנו בנאמנות להיתר עגונה. בשיעור זה נתחיל לעסוק בתוכן העדות על מיתת הבעל.

המשנה אומרת:

אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. [משנה קכ.]

מבואר במשנה כי זיהוי הגופה אינו יכול להסתמך על סימנים, אלא הזיהוי צריך להיעשות על סמך ראיית "פרצוף פנים עם החוטם".

הגמרא מקשה על דברי המשנה שאי אפשר להתיר עגונה על פי סימנים, מברייתא האומרת שאפשר לברר את זהותו של גט – כדי לוודא שהוא נכתב לשם אותה אישה (כנדרש מחמת דין 'לשמה' הקיים בגט) – על פי סימנים:

למימרא דסימנין לאו דאורייתא, ורמינהי, מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת או שנמצא בין כליו אפילו לזמן מרובה, כשר. [יבמות קכ.]

הגמרא מביאה את דברי אביי הטוען ששאלת תוקפם המברר של הסימנים שנוי במחלוקת תנאים:

אמר אביי: לא קשיא הא רבי אליעזר בן מהבאי הא רבנן, דתניא, אין מעידין על השומא. רבי אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר סימנין דאורייתא ומר סבר סימנין דרבנן. [שם]

הגמרא מוסיפה ומביאה את דברי רבא המציע דרכים אחרות בביאור מחלוקת התנאים:

אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דאורייתא, הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי, מר סבר שומא מצויה בבן גילו ומר סבר אינה מצויה בבן גילו. ואיכא דאמרי, הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי, מר סבר עשויה להשתנות לאחר מיתה ומר סבר אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ואיכא דאמרי אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק קא מיפלגי, מר סבר סימן מובהק ומר סבר לאו סימן מובהק. [שם]

מדברי הגמרא עולה השוואה בין הבירור הנדרש לזיהוי גופה לצורך התרת אישה מעגינותה לגדר הבירור הנדרש לזיהוי גט כדי לגרש בו: אם "סימנים דאורייתא", הם מועילים להיתר עגונה ולזיהוי גט. לעומת זאת, אם "סימנים לאו דאורייתא" – הם אינם מועילים לא להיתר עגונה ולא לזיהוי גט[1].

סוגיה נוספת בעניין זה נמצאת במסכת בבא מציעא. במשנה מבואר שמחזירים אבדה על פי סימנים:

אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעי, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז.

[ב"מ כז.]

והגמרא דנה האם "סימנין דאורייתא או דרבנן":

איבעיא להו, סימנין דאורייתא או דרבנן? מאי נפקא מינה, לאהדורי גט אישה בסימנים. אי אמרת דאורייתא, מהדרינן. ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא בממונא, אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא. [שם]

קיים דמיון רב בין סוגיה זו לבין סוגייתנו, אמנם קיים הבדל מסוים ביניהם: בסוגייתנו נאמר שאם "סימנים דאורייתא", אפשר להתיר עגונה על פי סימנים. לעומת זאת, בסוגיה זו אין זכר להתרת עגונה בסימנים, והגמרא מביאה כנפקא מינה רק את החזרת גט אישה בסימנים.

במסכת חולין מופיעות שתי סוגיות נוספות העוסקות בתוקף הסימנים.

בסוגיה אחת הגמרא לומדת ש"סימנים דאורייתא" מהאפשרות לקבוע את מין בעל החיים על פי סימניו:

אמר ליה רבי אבא לשמעיה: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק, עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא. [חולין עט.-:]

בסוגיה שנייה הגמרא נוקטת כדבר פשוט שלא ניתן להרוג על פי סימנים:

אמר רבא: מרישא הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטביעות עינא. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי היאך סומא מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי בטביעות עינא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע, דאילו אתו בתרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה, ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה. [חולין צה:-צו.]

הנחה זו, כי לא ניתן להרוג על פי סימנים, טעונה ביאור: אם "סימנים דאורייתא", במה שונה עדות על הריגה מהתרת עגונה וזיהוי גט, שניתן לעשותם על פי סימנים?

בעל החידושים המיוחסים לריטב"א עומד על קושי זה:

וצריך עיון למאן דאמר סימן מובהק דאורייתא, היכי אמרו בגיטין דאילו אמרי עדים פלוני דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה. ושמא יש לומר, דשני לן בין היכא דצריך לבדוק כל החיים שבעולם שהם רבים ואי אפשר דליכא חד דהאי סימניה, ובין היכא דלא צריך לבדוק אלא המתים שבאותו עת דמועטין נינהו ושומא אין מצויה. מפי רבי. אי נמי, דסתמא אין מכוונין כל כך באדם ההורג, לפי שהוא טרוד לברוח כמו באותו מת, וספק נפשות להקל, וצריך עיון. [המיוחס לריטב"א ב"מ כז. ד"ה וצ"ע]

מדבריו עולה כי כעיקרון סימנים מהווים ראיה גמורה, אלא שלגבי סימנים על זהות הרוצח יש נימוקים הגורמים לערעור על עוצמת הבירור שבסימנים[2].

לעומת דברים אלו, הקובץ הערות מבאר באופן שונה מדוע לא הורגים על פי סימנים:

ונראה דקושטא דמילתא כן הוא, דלא מהני סימנין רק היכא דמהני עד אחד, אבל במקום דצריך שני עדים כשרים לא מהני סימנין כלל, דקרא דסימנין כתיב גבי השבת אבידה, ועל כן היה פשוט להו לתוס' דבהוצאת ממון מיד המוחזק, דבעינן לזה דיני עדות, לא מהני סימנין. והא דמהדרינן גט אשה בסימנין, הטעם הוא, דהתם גם כן מועיל עד אחד... והא דמהני סימנין במיתת הבעל, אף דהוא ודאי דבר שבערווה, היינו לאחר שתיקנו חכמים דעד אחד וכל הפסולין נאמנין, ואקילו בה משום עיגונא שלא יהא כדבר שבעבירה אלא כשאר איסורין, על כן מהני גם סימנין למאן דאמר סימנין דאורייתא, כמו דמהני בשאר איסורין.

[קובץ הערות עז, ו]

נראה שכוונתו היא, שסימנים אינם מהווים ראיה משפטית, כשני עדים, אלא הם מהווים בירור בעלמא. בשל כך, סימנים מועילים רק לגבי זיהוי גט והיתר עגונה[3], ולא לגבי התחומים הדורשים עדות גמורה: דיני ממונות, דיני נפשות ו'דבר שבערווה'[4].

מפשטות הסוגיות דלעיל משתמע כי הדיון האם "סימנים דאורייתא" הוא מצד הבירור שבסימנים – האם הם מהווים בירור גמור. אמנם, הרמב"ן משיג על רש"י [עט: ד"ה וסימנין] המשווה בין דין סימנים לגבי אבדה וכדו' לבין דין סימנים לגבי זיהוי מינו של בעל חיים:

ומה שפירש"י ז"ל 'וסימנין דאורייתא מסימני אבדה קאמר', תמיה אני בו מה ענין זו לזו, אפילו כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא, יש לומר שאין מחזירין אבידה בסימנין, דילמא מיחזא חזא אי נמי כסומא בארובה. [רמב"ן חולין עט. ד"ה מה שפירש"י]

הרמב"ן מציע שדווקא לגבי אבדה סימנים אינם דאורייתא – "דילמא מיחזא חזא, אי נמי כסומא בארובה".

קצות החושן לומד מדבריו כי אין ריעותא בכוח הזיהוי של הסימנים, אלא הריעותא הקיימת – למאן דאמר "סימנים דרבנן" – היא מחמת החשש לשקר: שמא נותן הסימנים ראה את האבדה או שמא הוא ניחש נכונה את סימני האבדה, וכך נתינת הסימנים אינה מהווה ראיה שהאבדה שייכת לו.

על פי זה כותב קצות החושן:

והנה בזה נראה לפי עניות דעתי הא דבעי לה לאהדורי גט אשה בסימנין, ולא קאמר נפקא מינה לעדות אשה במיתת הבעל בסימנין. ולפי מה שכתב הרמב"ן, יש לומר דסבירא ליה דגבי הכרת מת ודאי מהני סימנין מן התורה, אלא דבעי לה לאהדורי גט אישה, דיש לומר מחזא חזא או כסומא בארובה, ובעדות אשה דנאמן עד אחד ולא חשיד למשקר אלא להכרה בסימנין, וסימנין ודאי מהני מן התורה. [קצות החושן רנט, ב]

לדברי קצות החושן, הגמרא בבבא מציעא מביאה כנפקא מינה רק את החזרת גט אישה בסימנים ולא את היתר עגונה, משום שגם אם "סימנים לאו דאורייתא", אין מניעה מלהתיר עגונה בסימנים, הואיל ובעגונה אין חשש לשקר, ולכן אין כל ריעותא בכוחם של הסימנים[5].

לרמב"ם שיטה ייחודית בעניין זה. בהלכות גזילה ואבדה כותב הרמב"ם:

הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמידה או המשקל או המנין או מקום האבדה, סימנין מובהקין הן. [הל' גזילה ואבדה פי"ג ה"ה]

המגיד משנה [שם] לומד מדבריו שסימנים דאורייתא.

אמנם, בהלכות גירושין כותב הרמב"ם:

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם ניטל אחד מאלו, אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא, אין מעידין עליו שמא אחר הוא. [הל' גירושין פי"ג הכ"א]

מפורש בדבריו כי לא ניתן להתיר עגונה על פי סימנים, ולכאורה דברים אלו עומדים בסתירה לפסיקתו המפורשת בהלכות גזילה ואבדה דלעיל: "הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה"[6].

המשכנות יעקב [אהע"ז סי' ט] כותב, כי היישוב לדברי הרמב"ם נמצא בדבריו בהלכות נחלות:

מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו, אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחילה, הרי היורשין נוחלין על פיהם. וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן, אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לעניין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואחר כך נשמע שמת, הרי אלו נוחלין על פיהן. וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין, ולא שמענו מי שחלק בדבר זה.

[הל' נחלות פ"ז ה"ג]

מדברי הרמב"ם עולה כי מעיקר הדין סימנים מהווים ראיה גמורה, ואף על פי כן מדרבנן אין להתיר עגונה על פי סימנים – "מפני איסור כרת".

המשכנות יעקב מבאר, כי שיטת הרמב"ם מבוססת על סוגיית הגמרא במסכת בכורות:

אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה. מאי טעמא? 'יכיר' אמר רחמנא. ורבי יוחנן אמר: אפילו לנחלה... תא שמע, פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין, עד שיהו שניהם עם החוטם. ואמר אביי ואיתימא רב כהנא: מאי קראה? 'הכרת פניהם ענתה בם'. שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. ומי אחמירו, והא תנן, הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אישה מפי עבד מפי שפחה. כי אקילו רבנן בסופה, בתחילתה לא אקילו רבנן. ואיבעית אימא, 'יכיר' לחוד והכרת פנים לחוד.

[בכורות מו:]

הגמרא אומרת שחכמים החמירו בגדרי זיהוי הבעל להיתר אשתו מעגינותה. ואם כן, זהו מקור דברי הרמב"ם: כעיקרון "סימנים דאורייתא" (כדבריו בהלכות גזילה ואבדה), ולכן "סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה". עם זאת, לגבי היתר עגונה קיימת חומרה מדרבנן – כדברי הרמב"ם בהלכות נחלות: "מפני איסור כרת" – שלא די בכך, ולכן לא ניתן להתיר אישה מעגינותה על סמך סימנים[7].

על פי דברים אלו, לשיטת הרמב"ם, הסוגיה במסכתנו [קכ.] הקושרת את דין היתר עגונה על פי סימנים לדיון הכללי האם "סימנים דאורייתא", אינה נפסקת להלכה; והלכה כסוגיה במסכת בכורות, על פיה "סימנים דאורייתא", ואף על פי כן לא ניתן להתיר עגונה על פיהם[8].

תפיסתו העקרונית של הרמב"ם, כי רבנן החמירו בתוכן העדות הדרוש להיתר עגונה, עולה גם מדבריו ביחס לרמת הבירור הנדרשת לווידוא מיתת הבעל:

כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאישה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אישה ומשיאין על פיו. אבל אם אמר העד או האישה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת, שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת. אם העיד בדבר ברור, נאמן. ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו, שאין מעידין על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק. [הל' גירושין פי"ג הט"ו]

מבואר בדברי הרמב"ם, כי להיתר עגונה לא די בעדות "בדברים שרובן למיתה"; רק ראיה ישירה של הבעל המת מתירה את אשתו.

דברים אלו עומדים ביסוד דין 'מים שאין להם סוף'. בעזרת ה' נעסוק בעניין זה בשיעור הבא, ובו נחתום את סדרת שיעורי 'יסודות יבמות'.