רקע

בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת הבבלי והירושלמי אם גט הוא 'ספר' או 'ספירת דברים'. בסוגיה זו נעסוק בדין כתב שאינו מתקיים, ונעמוד על הקשר בין דין זה לבין מחלוקת הבבלי והירושלמי בגדר הגט.

הסבר הסוגיה

בכל כותבים: בדיו, בסם, בסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא של קיימא. אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות, ולא בכל דבר שאינו מתקיים. על הכל כותבין: על העלה של זית, ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד.

[משנה יט.]

פסול 'אינו מתקיים' – בכתב או גם בנייר?

המשנה [יט.] עוסקת בדיני כתיבת הגט, והיא מחולקת לשני חלקים: הרישא עוסקת בכתב והסיפא עוסקת בנייר – הרישא מלמדת שגט יכול להיכתב בכל דבר, והסיפא מלמדת שגט יכול להיכתב על כל דבר. אמנם, ברישא מביאה המשנה הגבלה לכך: "אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים", ואילו בסיפא הגבלה מעין זו לא מופיעה.

ניתן להבין בשני אופנים מדוע פסול דבר שאינו מתקיים לא נאמר גם בסיפא:

א.ייתכן והמשנה קיצרה בלשונה והיא סמכה על כך שעיקרון זה כתוב ברישא, וממנו יש ללמוד שכשם שאין כותבים בדבר שאינו מתקיים כך אין כותבים על גבי דבר שאינו מתקיים.

ב.הדרישה לדבר המתקיים קיימת רק לגבי הכתב ולא לגבי הנייר, וגט שנכתב בחומר המתקיים על גבי מצע שאינו מתקיים – כשר.

ספק זה קיים בביאור דברי המשנה, אמנם בתוספתא נאמרים דברים מפורשים בעניין זה:

כתבו בקליפי אגוזים ובקליפי רמונים, בדם הקרוש, בחלב הקרוש, על עלי זית, על עלי דלעת, על עלי חרוב, על כל דבר שהוא של קיימא – כשר. על עלי חזרין, על עלי כרשין, על עלי בצלים, על עלי ירקות, על כל דבר שאינו של קיימא – פסול. זה הכלל: כתב דבר שהוא של קיימא על גבי דבר שאינו של קיימא, או דבר שאינו של קיימא על גבי דבר שהוא של קיימא – פסול, עד שיכתוב בדבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא. [תוספתא ב, ה]

מפורש בתוספתא שכשם שהגט צריך להיכתב בדבר המתקיים, כך הוא צריך להיכתב על גבי דבר המתקיים. עם זאת, עדיין יש להסתפק אם יש ללמוד מהתוספתא על פירושה הנכון של משנתנו, או שמא המשנה חולקת על התוספתא ולדעתה דין דבר המתקיים אמור לגבי הכתב בלבד.

רוב הראשונים [תוס' כא: ד"ה על; רמב"ן כ: ד"ה מתניתין; ר"ן ט. ד"ה על; ריטב"א כא. ד"ה על הכל; אור זרוע הל' גיטין סי' תשיז; הגהות מיימוניות הל' גירושין פ"ד אות ג; רבנו ירוחם נתיב כד חלק ב] פוסקים להלכה את דברי התוספתא. לעומתם, הרמב"ם [הל' גירושין פ"ד ה"א] מביא את דין המשנה בלבד ומשמיט את התוספתא[1]. מכאן שלשיטתו המשנה חולקת על התוספתא, ולדעתה דין דבר המתקיים אמור לגבי הכתב בלבד[2].

מסברה, שיטת רוב הראשונים ברורה, ואילו שיטת הרמב"ם טעונה ביאור: מה מקום יש לחלק לעניין דבר שאינו מתקיים בין הכתב לבין הנייר? הרי בשני אופנים אלו אין לגט קיום!

הפרי חדש מבאר את טעמו של הרמב"ם:

ואפשר שטעמו, משום דבקרא לא כתיב אלא 'וכתב', דהיינו שיהא הכתיבה בדבר שרישומו עומד, לאפוקי משקין ומי פירות דמהנהו לא מיקרי כתיבה, אבל לא מצי לכתוב על מאי דבעי, אפילו על דברים שאינן של קיימא, דאף על גב דכתיב 'ספר' הא אמרינן ד'לספירת דברים הוא דאתא'. [פרי חדש סי' קכד סעי' ב ד"ה ועל העלין]

לדבריו, פסיקתו של הרמב"ם מבוססת על דברי הגמרא [כא:] שגט אינו "ספר" אלא "ספירת דברים". בשל כך, דין דבר שאינו מתקיים אמור רק לגבי הכתב, ולא לגבי המצע עליו דברי הכריתות כתובים.

דברים אלו נתמכים בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה:

וחכמים אומרין כיון שאמר 'ספר' בסתם ולא אמר 'על הספר' או 'בספר', הרי הכשיר כל מה שאפשר לכתוב עליו. [פירוש המשנה לרמב"ם ב, ג]

דברי הרמב"ם ברור מללו: ההגדרה ש"ספר לספירת דברים הוא דאתא" מלמדת שאין הגבלות ביחס למצע עליו הגט כתוב, והגט יכול להיכתב על כל דבר.

האחרונים [אור שמח הל' גירושין פ"א ה"ו; דברי יחזקאל סי' ד אות כג] מוסיפים, שדברי התוספתא שפסול דבר שאינו מתקיים אמור גם לגבי הנייר, הואיל והתוספתא [פ"ב ה"ו] סוברת שגט מוגדר "ספר" (כשיטת הירושלמי [פ"ב ה"ג] שהובאה בשיעור הקודם). בשל כך, הרמב"ם הפוסק כבבלי שגט אינו "ספר" אלא "ספירת דברים", נוקט שמשנתנו חולקת על התוספתא ולדעתה דין דבר המתקיים נאמר לגבי הכתב בלבד.

דברים אלו מלמדים כי הרמב"ם סבור שדברי הגמרא [כא:]: "השתא דכתיב 'ספר' לספירת דברים הוא דאתא", אינם מלמדים רק שדיני "ספר" הקיימים בכתבי הקודש אינם אמורים לגבי גט, אלא על הגדרה עקרונית יותר: הגירושין אינם נעשים על ידי מסירת המסמך לאישה אלא על ידי הגעת התוכן הכתוב בגט אליה, והנייר הוא רק המצע עליו תוכן זה נכתב. בהתאם לכך, אין כל משמעות לסוג המצע עליו תוכן הגירושין כתוב; ממילא פסול 'דבר שאינו מתקיים' אמור לגבי הכתב בלבד, ואין פסול בכך שהנייר אינו מתקיים.

יסוד מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים

נעמיק בהבנת שיטתו הייחודית של הרמב"ם לאור השוואתה לשיטת שאר הראשונים. בשיעור הקודם ראינו שרוב הראשונים סוברים שהבבלי חולק על הירושלמי, ולפי הבבלי גט אינו "ספר" אלא "ספירת דברים". עם זאת, הם פוסקים את דברי התוספתא להלכה, ופוסלים גט שנכתב על נייר שאינו מתקיים.

נראה שביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית בהבנת ההגדרה שגט אינו "ספר" אלא "ספירת דברים". לשיטת רוב הראשונים, הבבלי מחלק בין דברים שבקדושה לשטרות: דברים שבקדושה (כדוגמת סת"ם) מוגדרים "ספר", ולכן יש דינים מיוחדים באופן כתיבתם; גט, לעומת זאת, אינו "ספר" אלא מסמך משפטי גרידא (כשאר שטרות), ולכן אפשר לכותבו בכל אופן. בשל כך, אמנם אפשר לכתוב את הגט בכל דבר ועל כל דבר, אך הכתב והנייר צריכים להיות ברי קיימא, כדי שהם ייחשבו לשטר בעל תוקף. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם, הבבלי מלמד שהנייר הוא רק המצע עליו כתובים ענייני הגירושין, אך הגירושין נעשים לא על ידי מסירת הנייר (ה"ספר") לאישה, אלא על ידי הגעת התוכן הכתוב בגט ("סיפור דברים") אליה. בשל כך, אין כל משמעות לסוג הנייר עליו תוכן הגירושין כתוב, וכל הדינים אמורים ביחס לכתב בלבד.

מחלוקת זו קשורה להבדל העקרוני בין הרמב"ם לשאר הראשונים בהבנת מהותו של הגט, עליו עמדנו בשיעור הראשון ['טיבו של גט']. לשיטת רוב הראשונים גט הוא סוג של שטר – שטר איסורי המשנה את מעמדה של האישה ומתיר אותה לשוק. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם גט אינו שטר אלא מסר כתוב מהאיש הניתן לאישה שתוכנו הוא שילוח האישה מביתו.

דין 'דבר שאינו מתקיים' בהלכות שבת

לסיום נציין שדברי התוספתא מובאים גם ביחס לגדרי מלאכת כותב בשבת:

כתב בקליפי אגוזין, בקליפי רמונים, בדם הקרוש, בחלב הקרוש, על עלה זית, ועל עלה חרוב, ועל עלה דלעת, ועל כל דבר שהוא של קיימא – חייב. על עלה חזרין, ועל עלה כרשין, ועל עלה בצלים, ועל עלה ירקות, ועל כל דבר שאינו של קיימא – פטור. זה הכלל: כתב דבר שהוא של קיימא על דבר שאינו של קיימא, או דבר שאינו של קיימא על דבר שהוא של קיימא – פטור. אינו חייב עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.

[תוספתאשבת יב, ו]

מבואר בתוספתא שהכותב בשבת חייב רק בכתיבה בדבר המתקיים על גבי דבר המתקיים. אפשר ללמוד מכך שאין משמעות לכתב הנכתב על גבי דבר שאינו מתקיים, והוא אינו נחשב 'כתב'. לפי זה ניתן לבאר את שיטת רוב הראשונים – הפוסקים את דברי התוספתא בגיטין להלכה – באופן שונה: אמנם גט אינו "ספר" ודי בכתב בעלמא, אך כתב שנכתב על דבר שאינו מתקיים אינו 'כתב'.

רוב הראשונים פוסקים גם את דין התוספתא בהלכות הגט וגם את דין התוספתא בהלכות שבת. אולם, הרמב"ם [הל' שבת פי"א הט"ו] פוסק את דברי התוספתא בהלכות שבת, על אף שאינו פוסק את דין התוספתא לגבי הגט. מכאן שלדעתו זו הגדרה ייחודית להלכות שבת: כעיקרון יש משמעות גם לכתב הנכתב על גבי דבר שאינו מתקיים, אלא שלגבי שבת יש דין של "מלאכת מחשבת", המלמד שאין חיוב על מלאכה שאינה מתקיימת, ולכן הכותב בשבת על דבר שאינו מתקיים – פטור.

כדברים אלו כותב המגיד משנה בהסבר דין זה:

וכבר כתבתי... שבכל מלאכת שבת בעינן דבר המתקיים. [מגיד משנה הל' שבת פי"א הט"ו]

ואם כן, דין זה אינו נובע מגדרי כתב שבכל התורה אלא מעיקרון ייחודי להלכות שבת.

סיכום

המשנה מלמדת על פסול גט שנכתב בכתב שאינו מתקיים, ובתוספתא נאמר שהפסול קיים גם בגט שנכתב על גבי נייר שאינו מתקיים.

רוב הראשונים פוסקים את דברי התוספתא להלכה, אך הרמב"ם פוסק שפסול כתב שאינו מתקיים אמור לגבי הכתב בלבד.

דברי הרמב"ם מבוססים על ההבנה שהגט אינו "ספר" אלא "סיפור דברים", ולשיטתו משמעות הדברים היא שהגירושין נעשים על ידי הכתב בלבד. נראה ששאר הראשונים חולקים וסוברים שגט נחשב שטר, ולכן כשם שהכתב צריך להתקיים – כך גם הנייר.

הלכה

השולחן ערוך מביא את דין פסול דבר שאינו מתקיים רק בסימן קכ"ה העוסק בדיני הכתב [בסעי' א], ולא בסימן קכ"ד שנושאו הוא "על מה נכתב הגט". מכאן שהשולחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם, שפסול דבר שאינו מתקיים אמור לגבי הכתב בלבד.

הרמ"א מביא את שיטת רוב הראשונים:

ויש אומרים, דוקא בדבר שהוא של קיימא, אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה לזה – פסול. [רמ"א סי' קכד סעי' ב]

הפרי חדש [שם, ד"ה ועל העלין] כותב ששיטת הרמב"ם היא דעת יחיד, ויש לפסוק כשיטת רוב הראשונים.