בשיעור שעבר עסקנו בטעם היתר עגונה בעד אחד, וראינו את שיטות הראשונים כיצד עגונה ניתרת בעד אחד על אף ש"אין דבר שבערווה פחות משניים". בשיעור זה נעמיק בגדרי עדות זו וביחס בינה לשאר עדויות שבתורה.

המשנה אומרת:

אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי, אמר לי: שמעתי שאין משיאין את האישה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא יהודה בן בבא. ונומיתי ל: כן הדברים. אמר לי: אמור להם משמי, אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האישה על פי עד אחד. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר, מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא. מתוך הדבר נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל נשותיהן על פי עד אחד, והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אישה מפי שפחה. [משנה קכב.]

המשנה מחדשת שני חידושים:

א."משיאין את האישה על פי עד אחד" – אין צורך בשני עדים.

ב."משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אישה, מפי שפחה" – אין צורך בעדות כשרה.

המשנה ממשיכה ומביאה את דברי רבי עקיבא:

רבי עקיבא אומר: לא על פי אישה, ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה, ולא על פי קרובים.

[שם]

רבי עקיבא מקבל את החידוש הראשון בלבד – "שמשיאין את האישה על פי עד אחד", אך לשיטתו העד המעיד על מיתת הבעל צריך להיות עד כשר[1]. מדבריו עולה כי נאמנות עד אחד בעגונה היא בתורת עדות, אלא שבעגונה קיים דין ייחודי – שכפי שהתבאר בשיעור הקודם, נחלקו הראשונים האם הוא מדאורייתא או מדרבנן – שאין צורך בשני עדים ודי בעד אחד.

לפי זה, יש להציע שתי דרכים בהבנת השיטה שהתקבלה להלכה, ש"משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אישה מפי שפחה":

א.גם לשיטה זו נאמנות עד אחד בעגונה היא מתורת עדות. עם זאת, כשם שהתירו לקבל עדות עד אחד, כך התירו לקבל עדות מעד פסול.

ב.לשיטה זו, נאמנות עד אחד אינה מתורת עדות: בשונה משני עדים, שהם 'מקיימי דבר' ודבריהם מהווים אמת משפטית גמורה, עד אחד אינו 'מקיים דבר', אלא דבריו מהווים מעין 'גילוי מילתא' לכך שהבעל מת. בשל כך, דבריו, יחד עם העובדה שזהו 'מילתא דעבידא לאיגלויי' או החזקה שהאישה 'דייקא ומנסבא', מעניקים לבית הדין את הידיעה שהבעל אכן מת, ועל בסיס ידיעה זו בית הדין מתיר את האישה מעגינותה.

הבנות אלו תלויות בשיטות השונות בדברי הראשונים בטעם נאמנות עד אחד בעגונה[2]. הרמב"ם כותב:

אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלווה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה, כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות. [הל' גירושין פי"ג הכ"ט]

הרמב"ם מנמק מדוע "העדת שני עדים ושאר משפטי העדות" אינם קיימים בעדות להיתר עגונה. מדבריו משתמע כי הנאמנות על היתר עגונה היא בתורת עדות, אלא שדיני העדות הרגילים אינם אמורים לגביה[3].

לעומת זאת, רבנו קרשקש כותב בשם הרמב"ן:

ותירצו בשם הרמב"ן, דבדבר שהוא משום עדות בעינן שנים ואין עד אחד נאמן, אבל ההיא דהתם אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שאנו צריכין לדעת אם מת בעלה, וכל שנראה שאינו משקר נאמן. [רבנו קרשקש גיטין ב: ד"ה והא דאמרינן]

מפורש בדבריו כי נאמנות עד אחד אינה "משום עדות", אלא היא מהווה "גילוי מילתא בעלמא".

כן נראה גם לפי שיטת הריטב"א בשם הרא"ה:

דקים להו לרבנן דבמילתא דעבידא לאגלויי שהחמרת עליה בסופה כל כך, ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא, ואנן סהדי במילתא, ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא. [ריטב"א יבמות פח. ד"ה מתוך]

הריטב"א טוען כי עד אחד נאמן בעגונה משום שיש לנו ידיעה שעדותו אמת. האור שמח לומד מכך שנאמנות עד אחד אינה "משום עדות":

דבאמת נאמנות עד אחד באשה אינו מצד חשיבות העד להאמינו, כמו עד אחד באיסורים ותרי בממונא, דהוי דבר שבערווה ואיתחזק איסורא, ועל כרחך דהוא משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, דהא אפשר להתברר, וכן משום דאיתתא דייקא ומינסבא. אם כן, עניין הנאמנות מצד עצמות העניין, דנראה שאמת שהוא מת.

[אור שמח הל' גירושין פי"ב הכ"ד]

לדברי האור שמח, נאמנות עד אחד אינה מחמת תוכן דברי העד, אלא משום שהמציאות מוכיחה שהאמת כדבריו. בשל כך, אין מקום לחלק בין עד כשר לעד פסול, ושניהם נאמנים מדאורייתא[4].

מחלוקת זו משליכה גם על הבנת טעם פסול גזלן לעדות להיתר עגונה. מקור דין זה בדברי הגמרא במסכת ראש השנה:

אמר רב אשי: זאת אומרת גזלן דדבריהם כשירין לעדות אישה. [ר"ה כב.]

מדברי הגמרא עולה כי גזלן דאורייתא פסול לעדות היתר עגונה. דברים אלו מגבילים את הנאמר במשנה דלעיל: "והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אישה מפי שפחה" – אמנם עד מפי עד, עבד ואישה כשרים לעדות זו, אך גזלן פסול.

בביאור טעם הדברים כותב הריטב"א:

גזלן של תורה פסול לעדות אישה, שיש לו ריעותא מגופו דמסהיד בשקרא, שלא הכשירו בו מפסולי דאורייתא אלא אישה ועבד שפסולין בגזירת הכתוב והם נאמנים במילי דעלמא גבי ברייתא. [ריטב"א שם, ד"ה זאת אומרת]

מדבריו עולה כי רק הפסולים לעדות מבחינה פורמאלית, מחמת 'גזירת הכתוב', כשרים לעדות היתר עגונה. לעומת זאת, הפסולים לעדות מחמת בעיה באמינותם, פסולים גם לעדות זו.

בשיטה זו נוקט קצות החושן, ועל פיה הוא מחדש חידוש גדול:

דאף על גב דהגזלנין וחמסנין פסול בעדות אישה, אפילו הכי רשע דאינו חמס כשר בעדות אישה, ומשום דאינו חשוד למשקר כמו גזלן וחמסן נאמן, ואין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב, כמו קרוב דפסלה תורה. [קצות החושן מו, יז]

לדבריו, דברי הגמרא דלעיל אמורים רק לגבי 'רשע דחמס', הפסול מחמת שחשוד לשקר, אך 'רשע דאינו חמס' כשר לעדות אישה[5].

המנחת חינוך חולק וסובר שכל רשע פסול לעדות אישה, והוא מוסיף ומבאר:

אך באמת טעמא בעי, כיון דאין צריך עדות דאישה וקרוב נאמנים, אמאי פסולים אלו הפסולים... אך זה נקל לתרץ אם נאמר דמן התורה בעינן עדות כשרים לעדות אשה ועד אחד דנאמן הוא רק מדרבנן... וחז"ל האמינו גם כן אישה וקרוב, ואם כן רב מנשה סובר ביבמות דגזלן דאורייתא אינו נאמן, היינו דחז"ל אוקמוה אדין תורה, אם כן אינו נאמן ופסול מן התורה, וכן שאר בעל עבירה דאין חילוק וכמו שביארנו, ולענין רשע הוי ליה עדות אישה כדיני נפשות וכדיני ממונות, על כן פסולים כל הפסולים בעבירה מגזירת הכתוב. ואפילו נימא דעד אחד מהימן מן התורה בעדות אישה, על פי הספרי ד'לא יקום עד אחד באיש – אבל קם הוא לעדות אישה', מכל מקום הוי ליה כמו שבועה דצריך עד כשר... ואישה או קרובים כשרים מדרבנן. [מנחת חינוך מצוה לז אות טו]

המנחת חינוך מבאר לפי שיטת הראשונים [רש"י שבת קמה: ד"ה לעדות; תוס' יבמות פח. ד"ה מתוך] שנאמנות עד אחד בהיתר עגונה היא מדרבנן: מדין תורה יש צורך בעדות גמורה, אלא שרבנן הכשירו עד אחד וכן הכשירו עדות אישה או קרוב, אך לגבי רשע השאירו את הפסול על כנו. המנחת חינוך מוסיף ומבאר לפי השיטה שהנאמנות היא מדאורייתא: התורה הסתפקה בעדות עד אחד, אך העד צריך להיות כשר (כדי שלדבריו תהיה תורת עדות). רבנן הוסיפו והכשירו גם עדות אישה או קרוב[6], אך רשע לא הכשירו. מדברי המנחת חינוך עולה כי נאמנות עד אחד בהיתר עגונה היא מתורת עדות[7].

שתי הבנות עקרוניות אלו בגדר נאמנות עד אחד בהיתר עגונה, האם הוא נאמן בתורת עדות או בתורת 'גילוי מילתא בעלמא', משליכות על ספק האחרונים לגבי דין 'נמצא אחד קרוב או פסול' לגבי עדות אישה.

רבי עקיבא איגר מסתפק בעניין זה:

דזה ימים רבים נסתפקתי בעדות נשים ונמצא אחד מהם גזלן דאורייתא דפסול לעדות אישה, אם בטל כל העדות, או דנימא דהך דמזירת הכתוב פסולים הם רק כמו פסולי עדות דקורבא וכדומה, אבל מכל מקום לא חשידו לשקר ולא הורע חזקתייהו למחשדינהו למשקרים, וכיון דבעדי נשים כל פסולי עדות שבעולם שאינן מחמת עבירה כשרים להעיד, אם כן יש לומר דאם אחד גזלן לא יתבטל כל העדות, דמכל מקום אינך העדים לא חשידי לשקר, והויין כפסול קורבא דכשרים לעדות נשים. [שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סי' פז][8]

נראה שספק זה שייך רק לפי ההבנה שנאמנות עד אחד בעגונה היא מתורת עדות, ולפי זה יש לדון האם דין 'נמצא אחד קרוב או פסול' נאמר בעדות זו. אולם, לפי ההבנה שנאמנותו כלל אינה מתורת עדות, נראה שאין מקום להחיל דין זה, שיסודו בדיני עדות, לגבי בהיתר עגונה.

כדברים אלו כותב השערי יושר:

בעדות אישה דהאמינו חכמים לכל הפסולים ועד מפי עד הוא שלא בתורת עדות, אלא בתורת הוכחה ורגלים לדבר משום דאשה דייקא ומינסבא... ומשום הכי לא שייך בנידון כזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פסול של נמצא אחד קרוב או פסול. [שערי יושר ו, ו]

וכן כותב הנודע ביהודה בביאור השיטה המתירה עגונה על פי שני עדים המכחישים זה את זה בחקירות[9]:

דבשלמא בדיני ממונות בעינן עדות ממש, ובלי עד אי אפשר לפסוק ולא מהני אמיתות העניין, והתורה פסלה עדות קרובים אפילו כמשה ואהרן, אף שהדבר בודאי אמת אין הדיין יכול לפסוק בלי עדים, והדין שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון שאלו שני העדים מכחישים זה את זה ואחד מהן משקר והוא פסול בטלה גם עדות השני, אבל בעדות אישה לא בעינן עדים כלל, רק שנדע אמיתת הענין שמת בעלה, ואפי' מפי נכרי מסיח לפי תומו או קטן המסיח לפי תומו, והרי לא מקרי עד כלל ומהני, שאין אנו מדקדקין בזה בעדים, רק שנדע שמת בעלה. אם כן באמת אם רבים העידו לאשה שמת בעלה ונמצא אחד מהן פסול בעבירה שבטלה עדותו, אפילו הכי נלע"ד דמותרת על פי שאר העדים דלא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואם כן, גם במכחישים זה את זה בגוף ענין המיתה בחקירות, כיון שלדברי שניהם על כל פנים כבר מת ואחד מהם אומר אמת, מותרת על פי העד האמת יהיה מי שיהיה. [נודע ביהודה מהדו"ק אהע"ז סי' מא][10]

הבנות אלו משליכות גם על הצורך בבית דין להיתר עגונה.

הרשב"א כותב:

משום דכל הנישאת על פי עד אחד אינה יכולה להינשא אלא ברשות בית דין, וכל שלא עמדה בפני בית דין אין דברי העד כלום. [שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קיט]

הרמ"א לומד מכך שזהו עניין הלכתי, שצריך שהיתר האישה ייעשה על ידי שלושה דיינים כשרים:

והבית דין צריכין להיות ג' כשרים, ולא קרובים זה לזה ולא לעדים. [רמ"א יז, לט]

החלקת מחוקק משיג על פסק הרמ"א וכותב:

דסגי בחכם אחד ככל הוראות דעלמא, ומיד שהורה חכם אחד להתיר לא תצא מהיתרא, רק לעניין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין, היינו צריך ג' לקבלת עדות.

[חלקת מחוקק שם, ס"ק עח]

לפי דבריו, אין צורך בבית הדין לא בשביל קבלת עדות ולא בשביל גוף ההיתר[11].

הבית שמואל חולק:

ובחלקת מחוקק מאריך בזה, וכלל דבריו דאין צריך כאן בית דין אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד, גם אין צריך לקבל העדות, דהא עד מפי עד כשר אפילו לא אמר העד הראשון עדותו לפני הבית דין... אבל יש להביא ראיה לדין זה מש"ס סוף יבמות, שם איתא פלוגתא עידי נשים אם צריך דרישה וחקירה, ורבי עקיבא סבירא ליה דצריך דרישה וחקירה, ופליגי אם היתר נשים דומה לדיני ממונות או אם דומה לדיני נפשות...ולכולי עלמא נשמע דהוא דין ממש ולא דמי לשאר הוראת איסור והיתר, דליתא שום דין אבל כאן איכא דין... אף על גב עד מפי עד כשר לעדות אישה, אין למידין אפשר משאי אפשר.

[בית שמואל שם, ס"ק קכד]

לדבריו, יש צורך בבית דין גם בשביל קבלת העדות וגם בשביל גוף ההיתר.

רבי עקיבא איגר נוקט בשיטה ממצעת:

ומ"ש בחלקת מחוקק... דלא בעי ב"ד של שלשה, דהרי הטעם דהצריכו ג' לקבלת עדות ולא סגי ב' דהוי כעד מפי עד, ובעגונה דעד מפי עד כשר לא בעי ג', לענ"ד יש לומר הא דאמרינן בעלמא דלא סגי בב' דהוי עד מפי עד, היינו דבלאו הכי היה באפשרי לב' לקבל עדות ויעידו בפני בית דין של ג' שהועד כן בפניהם ויהיה אז שם עדות, לזה צריכים לטעם דעד מפי עד, וכהאי גוונא בעדות אישה מהני, אבל מכל מקום כל שלא הועד בפני בית דין לא גמר ההיתר. ומ"ש החלקת מחוקק ראיה ממה דמבואר בתשובת בית יוסף בעסק עיגונא דהסכימו כולם לאסור זולת המבי"ט וחד דעמיה, וכתב המבי"ט מאחר שהוא התירה לא תצא מהתירה הראשון, לעניות דעתי זהו אמת, דההוראה זו הוי רק כהוראת איסור והיתר ולא בעי ג', אבל מכל מקום בעי ההוראה על ידי קבלת עדות בג', דצריך שיקבל העדות בפני ג'.

[שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סי' קכג]

לדברי רבי עקיבא איגר, קבלת העדות צריכה להיעשות בפני בית דין (כבית שמואל), אך גוף ההיתר אינו דורש בית דין (כדברי החלקת מחוקק)[12].

נראה כי לפי ההבנה שלעד אחד בעגונה יש תורת עדות, מסתבר שעדות זו צריכה להימסר לפני בית דין. לעומת זאת, לפי ההבנה שלעד אחד אין תורת עדות אלא זו נאמנות מיוחדת או תקנת חכמים מיוחדת, מסתבר שאין צורך בקבלת עדות בפני בית דין, וייתכן וגוף הפסק הוא שטעון בית דין.

כדברים אלו כותב אבן האזל:

דבנאמנות עד אחד נקרא 'נישאת על פי בית דין', ובשני עדים נקרא 'נישאת על פי עדים', אלמא דבעד אחד הבית דין הם שמתירים... דאם באו שני עדים והעידו בבית דין על מיתת הבעל, אפילו אם לב הדיין נוקפו על כל פנים אינו יכול לעכב את האשה ולהינשא, כיון שאינו יודע ברור ששקר העידו... ורק אם בא עד אחד, ולב הדיין נוקפו לא יתיר את האישה, דכל זמן שאינו מתירה אסורה מלהינשא... ולכן באמת דין היתר של עד אחד הוא חלוק מדין היתר של ב' עדים, ולא נמסר היתר של עד אחד אלא לבית דין, וחכמים אמרו שבית דין שבכל מקום יתירו על פי האומדנא דמילתא דעבידא לאיגלויי.

[אבן האזל הל' גירושין פי"ג הכ"ט][13]

לסיום נציין, כי הבנות אלו ביסוד נאמנות עד אחד בעגונה מתקשרות לסוגיית הגמרא לגבי הכחשה בעדות אישה.

המשנה אומרת:

עד אומר מת ושנים אומרים לא מת, אף על פי שנשאת תצא. [משנה קיז:]

הגמרא אומרת על כך:

פשיטא, דאין דבריו של אחד במקום שנים. לא צריכא בפסולי עדות, וכדרבי נחמיה, דתניא, רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. [יבמות קיז:]

הגמרא אומרת שבמקום שעד אחד נאמן – "הלך אחר רוב דעות", ולכן שני עדים פסולים יכולים להכחיש עד אחד.

רש"י כותב בביאור הדברים:

כל מקום שהאמינה תורה עד אחד אין שם תורת עדות, כי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי, הלכך הלך אחר רוב דעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים.

[רש"י שם, ד"ה כל מקום]

מפורשת בדבריו ההבחנה בין נאמנות בעלמא ל'תורת עדות': במקום בו עד אחד נאמן (כעדות אישה) אין 'תורת עדות', ולכן שני עדים פסולים יכולים להכחיש עד אחד.

אמנם, הגמרא מביאה לישנא נוספת:

ואיבעית אימא, כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא, אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין, אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא, ותרצה לדרבי נחמיה הכי, רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי. [גמ', שם]

לפי לישנא זו, עד אחד כשר אינו מוכחש על ידי שני עדים פסולים, ושני עדים פסולים יכולים להכחיש רק עד אחד פסול.

השב שמעתתא מבאר את החילוק בין עד כשר לעד פסול:

ולכן נראה, דאף על גב דאישה ועבד כשרים לעדות מיתה, אינו בתורת עדות, דאין עדות לפסולים, אלא שראו חכמים להאמין בתורת אומדנא ודיעה... ומבואר דאפילו במקום שנאמנים אשה וקרוב ופסול וכשר, החילוק ביניהם דבפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות, ומשום דהם לאו בני עדות נינהו אלא אומדנא ודיעה שראו חז"ל להאמין, ומשום הכי הלך אחר רוב דיעות, ועד כשר שהוא בגדר עדות ממש הרי הוא נגד מאה פסולים כמחצה על מחצה, וכיון דפסולים אינו בגדר עדות אלא בתורת אומדנא ודיעה. [שב שמעתתא ז, א]

מדבריו מתחדש שקיימים שני גדרים בנאמנות עד אחד בעגונה: לעד כשר יש 'תורת עדות', ולכן הוא אינו מוכחש על ידי שני עדים פסולים. לעומת זאת, לעד פסול אין 'תורת עדות', אלא נאמנות בעלמא, ולכןבמציאות זו הולכים אחר 'רוב דעות'[14].