בשעה טובה אנו פותחים את עיסוקנו בנושא האחרון של המסכת: דיני עגונות.

דיני עגונות עוסקים בשני תחומים:

א.הנאמנות להעיד על מיתת הבעל כדי להתיר את האישה מעגינותה.

ב.תוכן העדות: הוודאות במיתה וזיהוי הגופה.

אנו נעסוק בעיקר בתחום הראשון – גדרי עדות להתרת עגונה. שיעור זה יוקדש לדין התרת עגונה על פי עד אחד.

מקור דין זה בדברי המשנה בסוף המסכת:

אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי, אמר לי: שמעתי שאין משיאין את האישה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא יהודה בן בבא. ונומיתי ל: כן הדברים. אמר לי: אמור להם משמי, אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האישה על פי עד אחד. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר, מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא. מתוך הדבר נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל נשותיהן על פי עד אחד, והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אישה מפי שפחה. [משנה קכב.]

המשנה מספרת כי בתחילה מקובל היה "שאין משיאין את האישה בארץ ישראל על פי עד אחד", ולאחר מכן, בעקבות עדותו של נחמיה איש בית דלי, החלו להשיא על פי עד אחד[1].

המשנה אינה מפרשת את טעם הדבר: העגונה מוחזקת כאשת איש, ו'אין דבר שבערווה פחות משניים'; כיצד, אם כן, כיצד ניתן להתירה על פי עד אחד?

הגמרא דנה בכך בהרחבה בסוגיה הפותחת את הפרק העשירי [פז:-פח.], והגמרא מסיקה:

אמר רבי זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה, הקלת עליה בתחילה. לא ליחמיר ולא ליקיל? משום עיגונא אקילו בה רבנן. [יבמות פח.]

נמצא כי ההיתר נובע מקולא שהקלו חכמים מחמת העיגון, אך דברים אלו אינם ברורים דיים: נימוק זה מבאר את המניע להקל אך לא את האפשרות להקל; ואם כן, שאלתנו עומדת בעינה: כיצד יכלו חכמים להקל ולהתיר עגונה על פי אחד, על אף דברי התורה המפורשים [דברים יט, טו]: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר"[2]?

הראשונים עסקנו בכך בהרחבה, והם הלכו בדרכים שונות בביאור העניין. את השיטות ניתן לחלק לשתי גישות מרכזיות:

א.היתר עגונה בעד אחד הוא תקנת חכמים מיוחדת.

ב.היתר עגונה בעד אחד הוא דין תורה.

לפי הגישה הראשונה, יש לבאר את תוקפה של תקנה זו: כיצד בכוחה של תקנה זו "לעקור" את דברי התורה שאין נאמנות אלא לשני עדים? ולפי הגישה השנייה, יש לבאר את מקור דין זה: במה שונה עדות זו משאר עדויות שבתורה? מדוע כאן נתנה התורה נאמנות לעד אחד?

בגישה הראשונה נוקטים רש"י ותוספות.

רש"י כותב:

לעדות אישה – לומר לאישה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקועי רבנן לקידושין מיניה. [רש"י שבת קמה: ד"ה לעדות]

לדבריו, היתר עגונה בעד אחד הוא תקנת חכמים, ותוקפה של תקנה זו מבוסס על דין 'הפקעת קידושין': כאשר מגיע עד אחד ומעיד על מות הבעל, חכמים מפקיעים את הקידושין מעיקרא, וכך היא מותרת להינשא גם מדאורייתא[3].

תוספות נוקטים בדרך שונה בביאור העניין:

נראה לר"י, דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה, אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן, ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין, כמו שאפרש לקמן בפרקין, שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה.

[תוס' פח. ד"ה מתוך]

גם לדבריהם היתר עגונה בעד אחד הוא תקנת חכמים, אך לדבריהם תקנה זו היא בסמכותם של חכמים: "שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה"[4].

בגישה השנייה נוקטים חכמי ספרד.

הריטב"א כותב בשם רבו הרא"ה:

ויש לומר, דקים להו לרבנן דבמילתא דעבידא לאגלויי שהחמרת עליה בסופה כל כך, ודאי קושטא קא מסהיד. וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא, ואנן סהדי במילתא, ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא, והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות. וזה כפתור ופרח ממ"ה הר"ם ז"ל. והא דאמרינן 'משום עיגונא אקילו בה רבנן', כלומר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקילו בזה לחושבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה כראוי.

[ריטב"א פח. ד"ה מתוך]

לדבריו, עד אחד נאמן בעגונה מדאורייתא: אמנם אין מקור מן התורה לחלק בין עדות על עגונה לשאר עדויות שבתורה, אך זוהי סברתם של חכמים להגדיר שבעניין זה רמת הנאמנות של עד אחד שווה לנאמנות של שני עדים בתחומים אחרים – "והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות". סברה זו מבוססת על הסיבות המיוחדות בעדות זו: "מילתא דעבידא לאגלויי' ו'אישה דייקא ומינסבא'[5].

במסכת גיטין מביא רבנו קרשקש הסבר שונה בשם הרמב"ן:

ותירצו בשם הרמב"ן, דבדבר שהוא משום עדות בעינן שנים ואין עד אחד נאמן, אבל ההיא דהתם אינו אלא גילוי מלתא בעלמא שאנו צריכין לדעת אם מת בעלה, וכל שנראה שאינו משקר נאמן. [רבנו קרשקש גיטין ב: ד"ה והא דאמרינן]

נראה כי לפי שיטה זו, עדות נצרכת רק ביחס לעניינים משפטיים: דיני ממונות, דיני נפשות או 'דבר שבערווה'. לעומת זאת, עניין מציאותי, כמיתת הבעל, אינו זוקק עדות – די לו ב'גילוי מילתא' בעלמא, ולכן גם עד אחד נאמן[6].

בשיטת הרמב"ם בעניין זה קיימת מבוכה. בפרק י"ב מהלכות גירושין מביא הרמב"ם את נאמנות עד אחד בעגונה:

וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה, תנשא על פיו שהדבר עשוי להיגלות. אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין, נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתייבם על פיהם. [הל' גירושין פי"ב הט"ו]

בהלכה זו מנמק הרמב"ם את נאמנות עד אחד: "שהדבר עשוי להיגלות".

ובהלכה החותמת את הלכות גירושין כותב הרמב"ם:

אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלווה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה, כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות. [הל' גירושין פי"ג הכ"ט]

פעמיים בהלכה זו חוזר הרמב"ם על האמירה שזהו היתר שקבעו חכמים, ופעמיים אחרות כותב הרמב"ם שלא הקפידה התורה בעדות זו על שני עדים. בנוסף, בגוף ההלכה מאריך הרמב"ם לבאר את החילוק בין עדות זו לשאר העדויות – הואיל וזהו "דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד... דבר רחוק הוא שיעיד בו העד שקר", ולכאורה זהו נימוק להאמין לעד אחד גם מדאורייתא. לעומת זאת, בסוף ההלכה מסיים הרמב"ם: "לפיכך הקלו חכמים... כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות", ומכך נראה שזהו היתר מיוחד שקבעו חכמים, החורג מדיני התורה. ואם כן, שיטת הרמב"ם בעניין זה טעונה ביאור.

התשב"ץ והריב"ש נחלקו בביאור שיטת הרמב"ם. התשב"ץ כותב:

שאין ספק בדעתו של הרמב"ם ז"ל שהוא סובר שעד אחד במילתא דעבידא לאגלויי, כגון מת פלוני או זהו פלוני או אחי פלוני, שהוא נאמן דבר תורה... וזהו שכתוב בסוף הלכות גרושין: 'אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים' וכו' עד סוף הפרק, ולא הוקשה לרב ז"ל כלום בין בהאמנת עד אחד, שהרי דבר ברור הוא אל הרב ז"ל שהוא נאמן, שהרי כתב בפרק י"ב מהלכות גרושין וז"ל: 'בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות' עכ"ל, וכיון שהוא נתן טעם בעיקר האמנת עד אחד משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי אינו צריך לחזור למקהי קהייתא בזה. אבל הוקשה לו איך נתרחב זה העניין למעיד מפי אחרים, שזה ודאי ליכא למימר דמדאורייתא הוא... לפיכך פירש הטעם ואמר, שמכיון שמן התורה עד נאמן נאמן במעיד מפי עצמו... חכמים הוסיפו קולא על זה להאמין מעיד מפי אחרים משום תקנת עגונות עם צירוף איהי דייקא ומנסבא... דמשום עגונא דוקא אקילו רבנן. [תשב"ץ ח"א סי' פג]

לדברי התשב"ץ, הרמב"ם סובר שנאמנות עד אחד בהיתר עגונה היא מדאורייתא, ודבריו בסוף הלכות גירושין – המגדירים את ההיתר כקולא מדרבנן "משום עיגונא" – אמורים ביחס לעד מפי עד בלבד[7].

אמנם, קשה על הבנה זו מדברי הרמב"ם בהלכות עדות:

בשני מקומות האמינה תורה עד אחד: בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תיערף כמו שביארנו. וכן מדבריהן בעדות אישה שיעיד לה שמת בעלה. [הל' עדות פ"ה ה"ב]

מפורש בדברי הרמב"ם כי נאמנות עד אחד בעגונה היא מדרבנן[8].

ואכן, הריב"ש חולק על דרכו של התשב"ץ בביאור שיטת הרמב"ם, ולטענתו נאמנות עד אחד בעגונה אליבא דהרמב"ם היא מדרבנן בלבד:

נראה לי ברור... שאין עד אחד נאמן בעדות אשה מן התורה, אף על פי שהוא דבר העשוי להגלות, אלא מדרבנן, ומשום דאיהי דייקא, ומתוך חומר שהחמירו עליה בסופה.

[שו"ת ריב"ש סי' קנה][9]

אמנם, כאמור, מפשטות לשון הרמב"ם בהלכות גירושין נראה שזהו דין תורה, ואם כן הקושי בדברי הרמב"ם עומד בעינו[10].

נראה להציע כי הרמב"ם מבחין בין שני מושגים: מקור הדין ותוקף הדין. לשיטתו, אין מקור בתורה להבחנה בין עדות להיתר עגונה לשאר עדויות, ולא נמסרה הלכה מסיני בעניין זה. בשל כך, הבחנה זו היא חידושם של חכמים, ומקור הדין הוא מדרבנן (כדברי הרמב"ם בהלכות עדות). ועם זאת, תוקף הדין הוא מדאורייתא, שכן התורה קבעה את העיקרון הכללי של דיני עדות: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", אך הגדרים המדויקים ופרטי הדינים נמסרו לחכמים. בהתאם לכך, במקום בו קיימת סברה לחלק ולקבוע שחלק מדיני העדות אינם נדרשים, בסמכותם של חכמים להחליט האם דין התורה נאמר גם ביחס אליו, או שבו יהיה הדין שונה. במצבים אלו, שאינם מפורשים בתורה, החלטתם של חכמים מושפעת משיקולים שונים.

על פי דברינו, זהו פשר דברי הרמב"ם: הואיל וקיימת סברה לחלק בין עדות להיתר עגונה לשאר העדויות, יכלו חכמים לקבוע שדיני העדות שקבעה התורה בשאר עדויות לא יהיו קיימים בעדות זו, וחכמים ראו לנכון לקבל סברה זו ולהבדיל את העדות להיתר עגונה משאר עדויות – "כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות".

הבנה זו בשיטת הרמב"ם מערערת על ההבחנה המוחלטת בין שתי הגישות דלעיל הנחלקות האם נאמנות עד אחד בעגונה היא מדאורייתא או מדרבנן. על פי הבנה זו, אמנם רבנן חוקקו דין זה, אך תוקפו הוא מדאורייתא.

בדרך עקרונית זו הולך גם החזון איש:

דמתחילה ניתנה תורה על דעת חכמים להכריע מה נקרא ידיעה ועד להתיר אשת איש, וחכמים יקבעו בזה חוקים קבועים לכל ישראל, או כל בית דין לבני עירם, וכל שלא קבעוה בית דין לא מקרי עדות, זולת ב' עדים שאמרה תורה בפירוש. אבל כשישבו בית דין והסכימו על מופת מן המופתים שיהא חשוב כעדים, הרי זה רצוי לפני המקום על פי התורה.

[חזון איש אהע"ז סי' כא ס"ק ג][11]

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בגדרי עדות עד אחד בעגונה.