פרק י"ג עוסק בענייני מיאון. מושג זה התחדש על ידי חכמים ביחס לקטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה, כפי שמבאר רש"י:

קטנה שהשיאתה אמה לאחר מיתת אביה, דמדאורייתא אין קדושיה כלום; שהרי קטנה אינה בת דעת, ואת אמה לא זכתה תורה להיות לה כח לקדשה אלא לאב, שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה'. ומיהו, רבנן תקינו לה קדושין להצריכה מיאון, כדי שישאוה ולא תצא לזנות, לפיכך, אם מיאנה לאחר זמן ואמרה אי אפשי בו, יוצאת ומותרת לכל אדם, ואינה צריכה הימנו גט. [רש"י ברכות כז. ד"ה שממאנין]

כדי להבין את מושג המיאון לאשורו, נקדים ונעיין בגדר קידושי קטנה שהשיאוה אמה או אחיה.

המשנה מביאה את דעת רבי אליעזר, על פיה גם לאחר תקנת חכמים אין תוקף אמתי לנישואין אלו:

רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה. בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה. [משנה קז:]

הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את מחלוקת התנאים בעניין זה:

תניא, רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואין מיטמא לה. כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון. רבי יהושע אומר: בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה. כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון.

[יבמות קח.]

לפי רבי אליעזר, גם מדרבנן אין תוקף לנישואי קטנה, וביחס לכל הדינים היא נחשבת לפנויה. לעומת זאת, לפי רבי יהושע, מדרבנן יש תוקף לנישואי קטנה – "הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון"[1].

הברייתא מוסיפה:

אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, שרבי אליעזר השווה מידותיו בקטנה ורבי יהושע חילק. [שם]

והגמרא אומרת ביחס לדברי רבי:

מאי חילק? אי אשתו היא תיבעי גט. לרבי אליעזר נמי, אי לאו אשתו היא, מיאון נמי לא תיבעי. אלא בכדי תיפוק?! [שם]

עולה מכך, כי לפי רבי אליעזר, הואיל ואין תוקף לנישואי קטנה, אין קושי בהיתר הקטנה לשוק לאחר המיאון: אליבא דאמת "מיאון נמי לא תיבעי", ורק משום שלא ייתכן ש"בכדי תיפוק" אנו מצריכים מיאון כדי להתירה מאותם 'נישואין'. לעומת זאת, לפי רבי יהושע, מדרבנן יש תוקף לנישואי קטנה, ולכן קשה יותר להבין כיצד די במיאון כדי להתירה לשוק.

תמיהה מעין זו מעלה הירושלמי על בית הלל [במשנה קז.], הסוברים שמיאון מועיל גם לאחר נישואין:

וקשיא על דבית הלל: נישואין התירה, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כאשתו לכל דבר, ואת אמר הכין? [ירושלמי פי"ג ה"א]

תשובת הירושלמי היא:

משלך נתנו לך. בדין היה שלא היו נישואיה נישואין, והן אמרו שיהו נישואיה נשואין, והן אמרו שתמאן בו ותצא. [שם]

לדברי הירושלמי, הואיל וחלות הקידושין היא מדרבנן בלבד, בכוחם של חכמים ליצור מנגנון ייחודי להפקעת קידושין אלו – על ידי מיאון.

מדברים אלו עולה כי המיאון מהווה 'מתיר' המפקיע את חלות קידושי הקטנה.

הבנה זו עולה מדברי רש"י בביאור המשנה בתחילת מסכת סנהדרין "החליצה והמיאונין בשלושה":

יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, יוצאה בלא גט במיאון, כל זמן שלא גדלה תחתיו, ובשלשה בעינן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. [רש"י סנהדרין ב. ד"ה מיאונין]

מבואר בדבריו כי המיאון צריך להיעשות בפני שלושה משום שחכמים תיקנו אותו 'כעין דאורייתא'. מכאן שהמיאון מהווה מעשה המתיר, כעין הדרכים שקבעה התורה להתרת האישה[2].

אמנם, הגמרא פוסקת שמיאון אינו צריך שלושה:

בית שמאי אומרים: בפני בית דין, ובית הלל אומרים: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ואלו ואלו מודים שצריך שלשה. רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון מכשירין בשנים. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג. [יבמות קז:]

מדברי הרמב"ם עולה כי חובה למאן בפני שניים:

כיצד ממאנת? אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי, וכיוצא בדברים אלו. [הל' גירושין פי"א ה"ח][3]

לעומת זאת, תוספות כותבים:

מכשירין בשנים – הוא הדין בחד, אלא שצריך לעדות שמיאנה. [תוס' קז: ד"ה מכשירין]

לשיטתם, המיאון יכול להיעשות גם בפני אחד[4].

נראה כי לפי תוספות, להלכה מיאון אינו מהווה מעשה של היתר והפקעת האישות, אלא המיאון מהווה 'גילוי מילתא' לכך שקידושין אלו מעולם לא היו לרצונה של האישה, ולכן הם בטלים מעיקרם[5].

תפיסה עקרונית זו בגדר המיאון מפורשת בדברי המאירי לגבי שיטת בית הלל [במשנה קז.] שהמיאון אינו צריך להיעשות בפני הבעל:

ובית הלל אומרים אף שלא בפניו, דגילויי מילתא בעלמא הוא, ומה לי בפניו מה לי שלא בפניו. [מאירי קז. ד"ה וחזרו וחלקו]

שתי תפיסות אלו בגדר המיאון, האם הוא 'מתיר' או 'גילוי מילתא', משליכות גם על הבנת אופן פעולתו למפרע.

המשנה אומרת:

הממאנת באיש, הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. נתן לה גט, הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. נתן לה גט והחזירה, מיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה, מותרת לחזור לו. מיאנה בו והחזירה, נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה, אסורה לחזור לו. זה הכלל: גט אחר מיאון אסורה לחזור לו, מיאון אחר גט מותרת לחזור לו. [משנה קח.-:]

מדברי המשנה עולה כי מיאון שונה מגט: גט מתיר את האישות רק מכאן ולהבא, ואילו מיאון מפקיע את האישות למפרע.

לפי ההבנה הרואה במיאון 'גילוי מילתא' שהקידושין אינם לרצון האישה, ברור מדוע הוא עוקר את הקידושין למפרע: אמנם האישה התקדשה לדעתה, אך הואיל והיא קטנה, איננו יודעים בוודאות שקידושין אלו הם אכן לרצונה, והם תלויים ועומדים: אם היא מתרצה בהם – מוטב, אך אם הוא ממאנת – 'איגלאי מילתא למפרע' שמעולם לא היה לה רצון בהם, ומטעם זה מתברר שהקידושין מעולם לא חלו[6].

הקהילות יעקב מגדיר על פי תפיסה זו:

דבאמת עניין המיאון אינו עקירה למפרע אלא בירור למפרע. [קהילות יעקב סי' יח][7]

לעומת זאת, על פי ההבנה הרואה במיאון מעשה המתיר ומפקיע את האישות, יש לראות את המיאון לא כ'בירור למפרע' אלא כ'עקירה למפרע'.

על גבי התפיסה הרואה את המיאון כ'עקירה למפרע', מחדש רבנו חיים הלוי מבריסק חידוש גדול:

דהנה ביסוד הדין דמיאון, הרי תנן ביבמות דף ק"ח [ע"א] 'הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו', והטעם בזה מבואר ברמב"ם בפי"א מהל' גירושין הט"ז שכתב ז"ל: 'הממאנת אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קדשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה' וכו'. הרי דדין המיאון הוא שמפקיע הנישואין למפרע, ומכל מקום הרי אמרינן ביבמות שם דקטנה שנישאת בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה, וגם לאחר המיאון גם כן אין חוזרין כל הנך דינים למפרע. וביאור הדבר נראה, דודאי דין המיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע, אלא דמכל מקום לא מהניא הפקעת המיאון לענין שנימא דגם בשעתה קודם המיאון לא היו הקידושין חלין וקיימין בה אז, כי אם רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם, ועל זה הוא דמהניא הפקעת המאון. ועל כן, לענין איסור קרובים, שפיר אמרינן דכיון דהשתא על ידי המיאון הופקעו הקידושין למפרע, על כן שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה, כיון דדיינינן לה השתא כאילו לא נתקדשה מעולם. מה שאין כן לענין זכותו במציאתה ומעשי ידיה והפרת נדריה שקודם המיאון, בזה אמרינן דמאחר דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז, על כן שפיר זכה בהן בשעתן ולא מהניא על זה כלל הפקעת המיאון, וכמו שנתבאר, דלענין דין הנישואין בשעתן לא מהניא הפקעת המיאון למפרע. [חידושי רבנו חיים הלוי הל' אישות פ"ב ה"ט]

לדבריו, הקידושין נעקרים 'מכאן ולהבא למפרע' – היתה שעה בה הקידושין חלו, אך מכאן ולהבא אנו רואים את הקידושין כאילו לא היו קיימים מעולם. בשל כך, המיאון אמנם מתיר את איסור הקרובים, אך האיש אינו צריך להחזיר לאישה את הדברים שזכה ממנה בשעה בה הנישואין היו קיימים[8].

על פי דרכו של הגר"ח, מעשי הביאה שנעשו לפני המיאון אינם בגדר 'בעילת זנות', שכן בשעה זו הקידושין היו קיימים. אמנם, בדברי הירושלמי מבואר לא כך. הירושלמי כותב בביאור שיטת בית שמאי [במשנה קז.] ש"אין ממאנין אלא ארוסות":

מה טעמא דבית שמאי? אם אומר את כן נמצאתה עושה כל הבעילות שבעל בעילת זנות. אמר רבי אבין: אתיא דבית שמאי כרבי לעזר, דתני, רבי לעזר אמר: אף הפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות הרי זו בעילת זנות. [ירושלמי פי"ג ה"א]

לדברי הירושלמי, בית שמאי סוברים שמיאון הנעשה לאחר הנישואין עושה את הבעילות ל'בעילת זנות'.

לעומת הירושלמי, בדברי הבבלי [נט:] מבואר שגם לפי רבי אלעזר הסובר ש"פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה", מיאון אינו מגדיר את האישה כזונה מחמת הבעילות שנעשו לפני המיאון. על פי הגר"ח, דברי הבבלי מבוארים בטעמם, אולם הריטב"א נותן לכך טעם שונה:

בממאנת – פירוש, דהשתא ליכא משום זונה ואפילו לרבי אלעזר, ואף על פי שנפקעו קדושיה ונשואיה למפרע, דמכל מקום לשום אישות היתה בעילתו, ורבי אלעזר לא עביד זונה אלא כשנבעלה שלא לשם אישות. [ריטב"א נט: ד"ה בממאנת]

לפי דבריו, על אף שהמיאון מבטל את הקידושין למפרע לחלוטין (שלא כדברי הגר"ח), האישה אינה נעשית זונה, משום שהבעילות נעשו לשם אישות ולא לשם זנות[9].

לסיום נוסיף כי ניתן להציע הבנה מורכבת יותר בגדר המיאון, הממצעת בין שתי ההבנות דלעיל, על פי דברי הרב שלמה פישר זצ"ל בביאור המושג 'מכאן ולהבא למפרע'.

הרב שלמה פישר טוען כי הגדרה זו מתקיימת במצבים בהם הסיבה לביטול החלות קיימת כבר מלכתחילה, אלא שיש דין מסוים המונע את ביטול החלות עד שעה מסוימת:

שזה כלל גדול, שכל דבר שכבר ישנו בכח, אלא נתעכב מלצאת לפועל מחמת איזה טעם, אזי כשהוא יוצא לפועל הרי הוא חל למפרע. [בית ישי סי' עב][10]

במצבים אלו, כאשר ייעשה המעשה הגורם לביטול החלות, החלות אמנם תתבטל למפרע, אך הגדרה זו אמורה רק ביחס לדינים התלויים בהגדרה ההלכתית. אמנם, במציאות היה זמן בה החלות היתה קיימת, ולכן הדינים התלויים בעניינים המציאותיים אינם מתבטלים למפרע.

ייתכן והגדרה זו שייכת גם לגבי מיאון. כאשר מתברר שקידושי קטנה שהתקדשה על ידי אמה או אחיה אינם לרצון האישה, סיבת ביטול הקידושין קיימת כבר משעה ראשונה – חסרון ברצון האישה במעשה הקידושין. ועם זאת, חכמים קבעו שהקידושין מתבטלים רק לאחר מעשה המיאון. בשל כך, המיאון מפקיע את הקידושין למפרע, אך הפקעה זו אמורה רק ביחס לדינים התלויים בהגדרה ההלכתית (כאיסור קרובים), ולא ביחס לעניינים המציאותיים (כזכיית הבעל במציאתה ובמעשי ידיה והפרת נדריה).