רקע

בשיעור הקודם עסקנו בדין המשנה [יט.] שאפשר לכתוב גט בכל דבר, גם שלא "על הספר ובדיו", ועמדנו על טעם ההבדל בין כתיבת גט לכתיבת סת"ם. בשיעור זה נמשיך לעיין בדברי המשנה ונעסוק בעולה ממנה ביחס לדיני הנייר עליו נכתב הגט.

הסבר הסוגיה

על הכל כותבין: על העלה של זית, ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד. רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.

[משנה יט.]

המשנה [יט.] מביאה מחלוקת בין רבנן לרבי יוסי הגלילי אם גט יכול להיכתב על אוכלים ועל דבר שיש בו רוח חיים.

יסוד מחלוקת התנאים: לפי הבבלי ולפי הירושלמי

הגמרא מבארת שרבי יוסי הגלילי לומד את דינו מהכתוב "ספר":

מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? דתניא, 'ספר' – אין לי אלא ספר, מניין לרבות כל דבר? תלמוד לומר 'וכתב לה' מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר 'ספר'? מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. [גיטין כא:]

לשיטת רבי יוסי הגלילי, אמנם יש דרשה המלמדת שאפשר לכתוב גט על כל דבר, אך היות והגט נקרא "ספר", עליו להיכתב על דבר הדומה לקלף (שהוא הספר המקובל) – "דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל".

שיטת רבי הגלילי מבוססת על שתי הנחות:

א.גט צריך להיחשב "ספר".

ב.אוכל ודבר שיש בו רוח חיים אינו יכול להיחשב "ספר".

מהו, אם כן, טעמם של רבנן? על איזו הנחה הם חולקים?

מדברי הבבלי והירושלמי עולה מחלוקת בעניין זה. הבבלי כותב:

ורבנן, אי כתיב 'בספר' – כדקאמרת, השתא דכתיב 'ספר' – לספירת דברים הוא דאתא. [גיטין כא:]

לדברי הבבלי, רבנן חולקים על ההנחה הראשונה: הואיל ולא כתוב 'וכתב לה בספר כריתות', יש ללמוד שאין הכוונה שהגט צריך להיחשב ספר, אלא "לספירת דברים הוא דאתא" – הפסוק אומר שיש לכתוב את סיפור דברי הגירושין – ולכן אפשר לכתוב גט על כל דבר.

לעומת זאת, בירושלמי נאמר:

מה טעמא דרבנין? 'ספר' – מה ספר שהוא בתלוש, אף כל דבר שהוא בתלוש. [ירושלמי ב, ג][1]

לדברי הירושלמי, רבנן מודים להנחה הראשונה, שהגט צריך להיחשב "ספר", אלא שהם חולקים על ההנחה השנייה, שאוכל או דבר שיש בו רוח חיים אינם נחשבים "ספר": לדעתם, הפסוק ממעט רק דבר מחובר לקרקע, אך אוכל ודבר שיש בו רוח חיים נחשבים "ספר"[2].

נעמיק במחלוקת הבבלי והירושלמי לאור מה שלמדנו בשיעור הקודם, על מחלוקת הראשונים בהבנת היחס בין כתיבת גט לכתיבת סת"ם:

·לדעת תוספות[כ: ד"ה לא]ורוב הראשונים – הדין שאפשר לכתוב את הגט בכל דבר מלמד על הבדל עקרוני בין כתיבת גט לכתיבת סת"ם: בסת"ם יש קדושה, ולכן הם צריכים להיכתב על "ספר"; בגט, לעומת זאת, אין קדושה ולכן "דיני ספר" אינם אמורים לגביו והוא יכול להיכתב כמסמך בעלמא.

·לדעת האור זרוע [סי' תשטו] – האפשרות לכתוב את הגט בכל דבר הוא קולא מיוחדת שחידשה התורה, אך כעיקרון יש להשוות בין כתיבת גט לכתיבת סת"ם.

לכאורה מחלוקת זו זהה למחלוקת הבבלי והירושלמי בביאור דעת רבנן:

·שיטת תוספות ורוב הראשונים מתאימה לדעת הבבלי, שגט אינו "ספר" ולכן "לספירת דברים הוא דאתא".

·שיטת האור זרוע מתאימה לדעת הירושלמי, שגט הוא "ספר" גם לדעת רבנן.

כמובן תלייה זו אינה נכונה, שכן האור זרוע אומר את דבריו להלכה, וברור שאין כוונתו לפסוק כירושלמי כנגד דעת הבבלי. מכאן שהוא מפרש את דעת הבבלי באופן שונה: דברי הבבלי, "ספר לספירת דברים הוא דאתא", אינם באים להפקיע מגט את הגדרתו כ"ספר", אלא זו אמירה נקודתית לגבי הכשר כתיבת הגט על אוכלים ועל דבר שיש בו רוח חיים; אך ביחס לדינים אחרים – גט צריך להיכתב, בדומה לסת"ם, כ"ספר".

טעם פסול גט מחובר

שתי דרכים אלו בהבנת דברי הבבלי בטעמם של רבנן, מפורשים בדברי הראשונים בטעם פסול גט מחובר.

בהמשך הפרק אומרת המשנה שגט מחובר פסול:

אין כותבין במחובר לקרקע[משנה כא:]

הבבלי אינו מבאר את טעם הפסול ומקורו, ואילו הירושלמי כותב שדין זה נלמד מהכתוב "ספר":

'ספר' – מה ספר שהוא בתלוש, אף כל דבר שהוא בתלוש. [ירושלמי ב, ג][3]

הרמב"ן נוקט שהבבלי חולק על דרשתו של הירושלמי:

ומיהו בגמרא דילן לא דרשי הכא 'ספר' כלל. [רמב"ן שם, ד"ה יצא]

הריטב"א מוסיף שהבבלי, לשיטתו, אינו יכול לקבל דרשה זו:

ונראה דלפום גמרא דילן אינו משום האי טעמא, דהא אמרינן בגמרא ד'ספר' לרבנן לספירת דברים איצטריך. [ריטב"א שם, ד"ה אין כותבים]

לדבריו, הבבלי סבור שגט אינו מוגדר "ספר" אלא כ"סיפור דברים", וממילא אין לפסול מחובר משום שאינו "ספר"[4].

שיטה זו עולה גם מדברי הרמב"ם, שבתחילת הלכות גירושין [הל' א-ו] מונה את עשרת הדברים שהם "עיקר הגירושין מן התורה", ולומד דינים אלו מן הכתובים. הרמב"ם מפרט כיצד כל מילה בפרשיית הגירושין מלמדת על אחד הדינים, מלבד מילה אחת – "ספר". בכך נאמן הרמב"ם לדברי הבבלי, כי גט אינו "ספר" אלא "סיפור דברים".

מנגד, הרשב"א סבור שהבבלי מודה לדרשת הירושלמי:

ואף על גב דבגמרין אמרינן ד'ספר' לספירת דברים בעלמא הוא דאתא, מכל מקום מדאפקיה בלשון 'ספר' קא משמע לן דספירה בתלוש בעינן. [רשב"א שם, ד"ה אין כותבין]

לטענתו, דברי הגמרא "ספר לספירת דברים הוא דאתא" רק באים ללמד שיש להכשיר גט שנכתב על אוכלים ועל דבר שיש בו רוח חיים, אך הגדרה זו אינה מפקיעה מגט את הגדרתו כ"ספר". בשל כך, גם לדעת הבבלי, יש לפסול גט מחובר משום שהוא אינו "ספר"[5].

לסיום נציין לתשובת הרשב"א אם גט צריך שרטוט:

שאלת: גט מה טעם צריך שרטוט ושלא יהיו האותיות דבוקות זו בזו. דע, כי הטעם הוא משום דכתב 'ספר כריתות', וכל שנקרא ספר צריך לשרטט... והוא הדין לדיבוק האותיות, מן הטעם הזה דבעיא גויל מקיף כל אות ואות. ואף על גב דקיימא לן כרבנן דאמרי בפרק המביא תניין ד'ספר' לספירת דברים הוא דאתא, מכל מקום כיון דאפקיה רחמנא בלשון 'ספר' – מאי דכתביה ליה עבדינן כספר. ואף על גב דדברים אלו אין להם עיקר מדין הגמרא, ואדרבה יש בזה מן הקושיות, ואפילו הכי בערווה האמורה בתורה צריך לחוש לכתחילה כדי שלא יעמוד בית דין ויערער. [שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רכ]

הרשב"א מעלה את האפשרות שגט צריך שרטוט משום שנקרא "ספר", וגם רבנן מודים להגדרה זו. דברים אלו מתאימים לתפיסתו העקרונית של הרשב"א בביאור שיטת רבנן ולהבנת היחס בין הבבלי והירושלמי בעניין זה.

סיכום

התנאים נחלקו אם אפשר לכתוב גט על גבי דבר שיש בו רוח חיים ועל גבי אוכלים: רבי יוסי הגלילי פוסל ורבנן מכשירים. רבי יוסי הגלילי מבסס את שיטתו על הכתוב "ספר", ובביאור שיטת רבנן נחלקו הבבלי והירושלמי: לפי הירושלמי – המחלוקת אם "ספר" ממעט גיטין אלו, ולפי הבבלי – "ספר" מתפרש "כ"ספירת דברים בעלמא".

רוב הראשונים נוקטים שבין הבבלי לירושלמי מחלוקת עקרונית: לדעת הירושלמי – גט מוגדר "ספר", ואילו לדעת הבבלי – רק סת"ם, שיש בו קדושה, מוגדר כספר; אך גט אינו "ספר" אלא "ספירת דברים בעלמא". לעומת זאת, לדעת האור זרוע והרשב"א, מחלוקת הבבלי והירושלמי היא מקומית בלבד, וגט נחשב "ספר" לכולי עלמא.