בשיעור הקודם עסקנו במצות חליצה, והעלנו שלוש הבנות במהות החליצה:

א.מעשה של ביזוי והוקעת היבם על מיאונו לייבם[1].

ב.מעשה המפקיע את הזיקה ומתיר את היבמה לשוק.

ג.מעשה מצוה, המהווה תחליף ליבום.

בשיעור זה נעסוק בדין כוונה ביבום, ונבחן אותו על פי ההבנות שהתבררו בשיעור הקודם.

הגמרא מביאה מחלוקת בדין חליצה הנעשית ללא כוונה:

תנו רבנן, חליצה מוטעת כשרה. אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה. אמר ליה ר' יוחנן: אני שונה, בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד, ואת אמרת חליצתה כשרה. אלא כל שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. [יבמות קו.]

ריש לקיש מכשיר חליצה שנעשתה ללא כוונה, ואילו רבי יוחנן פוסל.

שיטת ריש לקיש צריכה עיון: כיצד יש לחליצה תוקף גם כאשר היא נעשית ללא כוונה? במה שונה חליצה מקידושין, גירושין ומעשי קניין, שאין להם משמעות כאשר הם נעשים ללא כוונה?

ביאור העניין נמצא בדברי רבנו חיים הלוי:

דחלוק דין גירושין וקידושין מדין חליצה... דבגירושין וקידושין צריך דעת בעלים על עצם הגירושין והקידושין, ומשום דעיקר הקידושין וגירושין נעשה על ידי הבעלים, והם האוסרים והם המתירים, ועל כן צריך דעתם... מה שאין כן בחליצה... אין בהם דין דעת בעלים.

[חידושי רבנו חיים הלוי הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז]

לדבריו, קיים הבדל עקרוני בין חליצה לבין קידושין, גירושין וקניינים: בקידושין, גירושין וקניינים האדם הוא המחיל את החלות, ולכן דעתו נצרכת להחלת החלות. בחליצה, לעומת זאת, לא האדם מחיל את החלות אלא התורה הקובעת שלאחר החליצה הזיקה פוקעת והאישה מותרת לשוק. בשל כך, חליצה כשרה גם כאשר היא נעשתה ללא דעת[2].

על פי זה יש לעיין בשיטת רבי יוחנן הפוסל חליצה שנעשתה ללא דעת: האם הוא חולק על הבחנה זו מעיקרה ומשווה בין חליצה לקידושין, גירושין וקניינים, או שהוא מודה להבחנה עקרונית זו ואף על פי כן פוסל חליצה הנעשית ללא כוונה.

שתי דרכים אלו בהבנת שיטת רבי יוחנן, תלויות בדין חליצת קטן כאשר 'גדול עומד על גביו'.

מוצא הדברים בסוגיית הגמרא בטעם פסול חרש וקטן:

אמר רבא: השתא דאמרת קריאה לא מעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן כשרה. תנן, החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן פסולה, מאי טעמא, לאו משום דלא בני קרייה נינהו. לא, משום דלאו בני דעה נינהו. אי הכי אלם ואלמת נמי. אמר רבא: אלמת ואלמת בני דעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו. והא אמרי דבי ר' ינאי: לפי שאינו ב'אמר ואמרה'. אלא כי אתמר דרבא אסיפא אתמר, חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה. אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה. [יבמות קד:]

ממסקנת הגמרא עולה כי חרש אינו חולץ משום שאינו בר קריאה.

תוספות מקשים על כך:

ואם תאמר, מנא ליה לרבי ינאי האי טעמא, דלמא משום דלאו בני דעה נינהו, ותניא (דבעינן שיתכוונו שניהם. ואמאי נמי אמרינן לקמן דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוה חליץ אי לאו ד'איש' כתיב בפרשה, כיון דלאו בני דעה נינהו. [תוס' שם, ד"ה והא]

תוספות מקשים, מדוע חרש וקטן אינם פסולים משום שאינם בני דעה.

תוספות מתרצים:

ויש לומר, שבית דין עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתיקנה, דהכי נמי אמרינן בפרק ב' דגיטין, דחרש שוטה וקטן שכתבו גט וגדול עומד על גבם דכשר. [שם]

לדבריהם, הגמרא נזקקת לטעמים שונים כדי לפסול חרש וקטן, כדי ללמוד שהם אינם יכולים לחלוץ גם כאשר 'גדול עומד על גבם'.

מדברי תוספות עולה כי חסרון הכוונה בחליצת מי שאינו בר דעת יכול להתמלא כאשר 'גדול עומד על גביו'. רבנו חיים הלוי מקשה על כך:

וצריך עיון, דמאי שנא מגירושין וקידושין עצמן דלא מהני בהו גדול עומד על גבן... ומאי שנא חליצה ולשמה דמהניא בהו אחרים עומדים על גבן.

[חידושי רבנו חיים הלוי הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז]

רבנו חיים הלוי לומד מדברי תוספות, שעל אף שחליצה טעונה כוונה (לפי רבי יוחנן), קיים חילוק עקרוני בינה לבין גירושין וקידושין:

ונראה מוכרח מזה, דחלוק דין גירושין וקידושין מדין חליצה ולשמה, דבגירושין וקידושין צריך דעת בעלים על עצם הגירושין והקידושין, ומשום דעיקר הקידושין וגירושין נעשה על ידי הבעלים, והם האוסרים והם המתירים, ועל כן צריך דעתם, ולא מהניא מה שאחרים מלמדין אותן, כיון דהם בעצמן לאו בני דעה נינהו. מה שאין כן בחליצה ולשמה, אין בהם דין דעת בעלים, ורק כוונה הוא דבעינן על עצם מעשה החליצה, והפטור ממילא בא מדין תורה. וזהו שהביאו התוספות, דהיכא דאין צריך רק כוונה לחוד מהני מה שאחרים מורים אותם, וכמו דמהני לאשוויי לשמה, ושם גם כן לא בעינן רק כוונה לחוד. [שם]

לדברי הגר"ח, על אף שרבי יוחנן מצריך כוונה במעשה החליצה, הוא מחלק באופן עקרוני בינה ובין גירושין וקידושין: גירושין וקידושין הן חלויות אותן האדם מחיל, ואילו בחליצה האדם עושה את המעשה הטכני בלבד והחלות נעשית מאליה – הזיקה פוקעת והיבמה ניתרת לשוק. בהתאם לכך, גירושין וקידושין טעונים דעת להחלת חלות, וזו אינה קיימת במי שאינו בר דעת, גם כאשר 'גדול עומד על גביו'. בחליצה, לעומת זאת, די בכוונה המגדירה את זהותו של המעשה, וכוונה זו יכולה להתקיים על ידי מי שאינו בר דעת כאשר 'גדול עומד על גביו'.

נמצא, אם כן, כי לפי הגר"ח, רבי יוחנן אינו חולק באופן עקרוני על ריש לקיש: גם לשיטתו האדם החולץ אינו מחיל חלות, אלא עושה את מעשה החליצה והחלות נעשית מאליה. עם זאת, לשיטתו, יש צורך בכוונה כדי להגדיר את זהותו של המעשה, וחליצה הנעשית ללא כוונה כלל אינה מוגדרת כמעשה חליצה. ולכן, כעיקרון 'גדול עומד על גביו' יכול להקנות את הכוונה הדרושה להגדרת זהותו וצביונו של המעשה[3].

דברי הגר"ח בנויים על שיטת תוספות, על פיה קיים חילוק בין חליצה לקידושין וגירושין לגבי 'גדול עומד על גביו'. אמנם, הריטב"א נוקט כדבר פשוט שחליצה שווה לקידושין ולגירושין, ו'גדול עומד על גביו' אינו מועיל לגביה:

ואי קשיא לך, ומאי שנא הכא דבעינן כוונה וסגי בגדול עומד על גביו, ואלו התם ביבמות אמרינן דחרש שוטה וקטן אין חולצין אף על פי שגדול עומד על גביו. ואיכא למימר, דהתם שאני דבעינן כוונה לדעת עצמן, שיהא להם כוונה בחליצתן על מנת לפטור, ומשום הכי לא סגי בגדול עומד על גביו. אבל הכא דלא צריכי כוונה אחרת אלא שיכתבו לדעתם, סגי בגדול עומד על גביו. [ריטב"א גיטין כב: ד"ה והא לאו]

בדבריו מבואר שבחליצה נצרכת כוונה לפטור את האישה ולהפקיע את זיקת היבום, ולכן 'גדול עומד על גביו' אינו מועיל. מכאן שלפי הריטב"א, רבי יוחנן חולק באופן עקרוני על ריש לקיש, ולשיטתו חליצה – בדומה לקידושין וגירושין – היא חלות אותה מחיל האדם, ולכן היא יכולה להיעשות אך ורק על ידי בר דעת.

שתי דרכים אלו באופן פעולת החליצה, האם האדם רק עושה את המעשה הטכני או גם מחיל את החלות ומפקיע את הזיקה, עומדות ביסוד סוגיית תנאי בחליצה.

הגמרא במסכת כתובות אומרת:

אמר רב אחא בר יעקב אמר רבי יוחנן: המקדש על תנאי ובעל, דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה: חליצה מוטעת כשירה. איזו היא חליצה מוטעת... אמר רבי יוחנן: כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה, הכא נמי כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה. [כתובות עד.]

לפי רב אחא בריה בדרב איקא, באומר 'חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז' החליצה כשרה והתנאי בטל, משום שהיבם מחל על התנאי – "כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה". בשל כך, רב אחא טוען שבדומה לכך, הבועל לאחר קידושין שנעשו על תנאי – "אחולי אחליה לתנאיה".

רב אחא בר יעקב חולק ומבאר באופן שונה מדוע אין תנאי בחליצה:

אמר ליה: בר בי רב, שפיר קא אמרת?! מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם לא הוי תנאה. [שם]

לדבריו, הואיל וחליצה אינה יכולה להתבצע על ידי שליח, תנאי אינו מועיל בה.

תוספות במסכת כתובות כותבים בביאור סברה זו:

דהיינו טעמא, דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח, סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה. אבל חליצה שאין בידו לקיימה על ידי שליח, לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה, ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים.

[תוס' כתובות עד. ד"ה תנאי]

האחרונים [שערי יושר ז, ח; קובץ הערות עו, ז] מבארים – בדומה לדברי הגר"ח דלעיל – כי יש חילוק בין שני סוגי חלויות: חלויות אותן מחיל האדם וחלויות אותן מחילה התורה בעקבות המציאות שנוצרה או מעשה שנעשה. סימן ההיכר המבחין בין שני סוגים אלו הוא האפשרות לעשות את המעשה על ידי שליח, שכן שליחות שייכת רק בחלויות אותן מחיל האדם[4]. לפי זה, כוונת הגמרא לומר, שתנאי שייך רק בחלויות אותן האדם מחיל, ולא בחלויות אותן מחילה התורה.

משיטה זו עולה כי חליצה היא חלות אותה מחילה התורה (כדברי הגר"ח דלעיל). אמנם, הרא"ש מבאר בדרך שונה מדוע תנאי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח אינו תנאי:

דמן הדין אין כח בשום תנאי לבטל המעשה, ואפילו לא נתקיים התנאו ראוי המעשה להיות קיים, אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן. הלכך בעינן דוקא כי התם שיוכל המעשה להתקיים על ידי שליח, שציווה משה ליהושע אם יקיימו התנאי שיתנו להם ארץ הגלעד. אבל חליצה דאי אפשר על ידי שליח, דבעינן 'וחלצה נעלו מעל רגלו', אף על פי שלא נתקיים התנאי המעשה קיים. [רא"ש יבמות פי"ב סי' טו]

לדבריו, האפשרות להתנות תנאים היא חידוש מיוחד של התורה, ואפשרות זו התחדשה רק בדברים שאפשר לעשותם על ידי שליח[5]. מדרכו של הרא"ש עולה כי לולי טעם זה היה אפשר להתנות תנאים בחליצה, ומכאן שלשיטתו חליצה היא חלות הנעשית על ידי האדם (כשיטת הריטב"א דלעיל)[6].

נראה כי שיטת הריטב"א, המשווה בין חליצה לקידושין וגירושין, מבוססת על ההבנה שהחליצה ביסודה היא מעשה משפטי של התרת הזיקה. בשל כך, החליצה דומה במהותה לגירושין: כשם שבגירושין הבעל מגרש את אשתו על ידי הגט, כך בחליצה היבם מפקיע את הזיקה שעל יבמתו על ידי החליצה. לעומת זאת, לפי שיטת תוספות (שהתבארה על ידי הגר"ח), ניתן להציע שתי אפשרויות בהבנת מהותה של החליצה:

א.גם לפי שיטה זו חליצה וגירושין דומים במהותם – מעשים המתירים את האישה לשוק. עם זאת, קיים ביניהם הבדל בדרך פעולתם: בגירושין ההיתר נעשה על ידי הבעל, ואילו בחליצה רק המעשה הטכני נעשה על ידי היבם ואילו החלות נעשית מאליה.

ב.לשיטה זו, מעשה החליצה שונה במהותו ממעשה הגירושין: מעשה גירושין הוא מעשה של התרת האישה לשוק, ואילו מעשה החליצה ביסודו כלל אינו מעשה של התרת האישה לשוק; החליצה היא מצוה המוטלת על היבם הממאן לייבם, אלא שלאחר קיום מצוה זו היבמה ניתרת לשוק.

מלשון הגר"ח משתמע כהבנה הראשונה, אך הנצי"ב נוקט להדיא כהבנה השנייה:

למדנו מזה, דעיקר מצות חליצה אינו בא כדי לפוטרה מן הזיקה, כמו גט שאינו מצוה אלא בא לפוטרה ממנו, אבל חליצה עיקרה למצוה וממילא היא נפטרת. [העמק שאלה קנג, א][7]

דברי הנצי"ב מבוססים על שתי הנחות:

א.החליצה מהווה מעשה מצוה.

ב.היתר היבמה נעשה מאליו, מחמת קיום מצות החליצה.

ההנחה הראשונה תלויה במחלוקת שהובאה בשיעור הקודם במהות מעשה החליצה: האם החליצה במהותה היא 'מתיר' או 'מצוה'[8]. ההנחה השנייה תלויה בגדר איסור יבמה לשוק: אם האיסור נובע מחמת הזיקה, יש לראות את החליצה כמפקיעה את הזיקה. לעומת זאת, אם האיסור נובע מחמת מצות היבום, ניתן להבין שהחליצה אינה 'מתיר' אלא 'מצוה': היבמה אסורה לשוק עד שהיבם יקיים את מצוותו (יחלוץ או ייבם), ולכן לאחר שהיבם חלץ היבמה מותרת לשוק[9].

דברים אלו שופכים אור על דברי תוספות לגבי תנאי בחליצה:

ואומר ר"י, דלענין התרה לשוק לכולי עלמא הויא חליצה, כדקיימא לן דאין תנאי בחליצה, אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע לה זיקה לגמרי, שלא יועיל אחריה מאמר בלשון זיקת יבמין, קאמר דיש תנאי. [תוס' נג. ד"ה רבינא][10]

לדברי תוספות, לכולי עלמא חליצה שעשה בה תנאי מתירה את היבמה לשוק, אלא שנחלקו האמוראים האם חליצה זו מפקיעה את ה'זיקה' לגמרי.

הרב מטבריג, רבי אברהם אהרן בורשטין, תמה בספרו 'נר אהרן' על דברי תוספות:

ודברי התוספות תמוהים מאוד, איך שייך לחלק את החליצה, לומר דהיא מותרת לשוק וזיקה אינה מפקיעה. ממה נפשך, אם מהנה החליצה, לא שייך עוד שיור זיקה, ואם יש שיור זיקה עליה, נאמר דלא הועילה החליצה כלום. וזה אחד מהתמוהים בש"ס. [נר אהרן עמ' קיט]

על פי ההגדרות דלעיל, ניתן לבאר את דברי תוספות[11]: חליצה ביסודה היא מעשה מצוה[12], וביחס לעניין זה לא שייך תנאי, שכן בשעה שעשה האדם את מעשה החליצה, הוא קיים את מצוותו והיבמה מותרת לשוק מאליה. עם זאת, הואיל ורובצת 'זיקה' על היבמה, במעשה החליצה יש רובד נוסף – הפקעת ה'זיקה' מן היבמה. בשל כך, החליצה מהווה גם חלות אותה מחיל היבם, ולכן חליצה שאינה נעשית באופן כזה היא 'חליצה פסולה'[13]. לפי זה, חליצה שנעשתה בתנאי אמנם חלה ומתירה את איסור היבמה לשוק – איסור הנובע, לשיטת תוספות, מחמת מצות היבום והחליצה[14] – אך היא לא מפקיעה את ה'זיקה' לגמרי, ולכן ניתן לקדש ב'זיקת יבמין' גם לאחר החליצה.