בפרשת כי תצא אומרת התורה:

כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל, בית חלוץ הנעל. [דברים כה, ה-י]

פרשייה זו מלמדת על מצות היבום – הקמת שם לאח המת על ידי לקיחת אשתו לאישה, ועל החליצה הנעשית כאשר האח ממאן לייבם.

מכתובים אלו משתמע שהמצוה היא מעשה היבום, ואילו החליצה היא מעשה המוקיע את היבם על סירובו לקיים את מצות היבום המוטלת עליו, על ידי ביזויו: היבמה חולצת את נעלו, יורקת בפניו ואומרת לו: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

כעין דברים אלו מביא ההגהות מיימוניות בשם בה"ג בביאור טעמה של החליצה:

ופירש הטעם בה"ג וז"ל: 'מפני מה חולצת נעלו? שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור ליבם שלא ירצה ליבם: רשע, בגופך היית יכול לקיים ומיאנת, לפיכך תחלוץ מנעליך כאבל וכמנודה שדרכן להיות יחפים. וגם מטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה. והדיינים עונין: חלוץ הנעל כאבל, חלוץ הנעל כמנודה, חלוץ הנעל כמורד במצוה. [הגהות מיימוניות הל' יבום וחליצה פ"ד אות ט]

על פי זה, יש לחלק את פרשיית החליצה לשני חלקים:

א.מיאון אחי המת לייבם[פס' ז-ח]: תלונת היבמה אל הזקנים על מיאון היבם להקים לאחיו שם, ניסיון הזקנים לשכנעו לקיים את מצות היבום וסירובו.

ב.מעשה ההוקעה והביוש[פס' ט]: חליצת נעל האח על ידי היבמה, היריקה בפניו ואמירת היבמה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

אמנם, מדברי המשנה משתמע שהיא אינה מקבלת חלוקה זו:

מצות חליצה, בא הוא ויבמתו לבית דין, והן משיאין לו עצה ההוגנת לו, שנאמר 'וקראו לו זקני עירו ודברו אליו'. והיא אומרת: 'מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי'. והוא אומר: 'לא חפצתי לקחתה'. ובלשון הקדש היו אומרים. [משנה קו:]

מדברי המשנה עולה כי היבם והיבמה צריכים לומר את הנוסח המדויק המופיע בכתוב – אותו מקרים להם מילה במילה[1] – ונוסח זה צריך להיאמר בלשון הקודש. בנוסף, המשנה [קד.] נזקקת לחדש שהקריאה אינה מעכבת[2], והגמרא מציינת כי אף על פי כן חליצת מי שאינו בר קריאה פסולה:

חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן, חליצתה פסולה... אמרי דבי רבי ינאי: לפי שאינו באמר ואמרה... אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה, ומתניתין כרבי זירא, דאמר רבי זירא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת. [יבמות קד:]

עולה מכך כי דברי היבמה אינה דברי תלונה בעלמא, וכן דברי היבם אינם רק ביטוי לסירובו להישמע לה ולייבם, אלא הם מהווים חלק בלתי נפרד מ'טקס החליצה': בנוסף לחליצה וליריקה, יש צורך באמירת הנוסח הכתוב בתורה[3].

נראה כי הגדרה זו ביחס למקומה של האמירה, נובעת מתפיסה עקרונית יותר במהותו של מעשה החליצה. לעומת פשטות הכתובים, חז"ל אינם רואים בחליצה מעשה של ביוש והוקעה, אלא 'טקס' הנעשה כאשר היבום אינו מתבצע. 'טקס' זה הוא בעל שלושה שלבים: אמירה, חליצה ויריקה[4], ובהתאם לכך נחלקו התנאים אלו מעשים ממעשי ה'טקס' הם לעיכובא:

חלצה ורקקה אבל לא קראה, חליצתה כשרה. קראה ורקקה אבל לא חלצה, חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה, רבי אליעזר אומר: חליצתה פסולה. רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה. אמר ליה רבי אליעזר: 'ככה יעשה' – כל דבר שהוא מעשה מעכב. אמר ליה רבי עקיבא: משם ראיה?! 'ככה יעשה לאיש' – כל דבר שהוא מעשה באיש. [משנה קד.-:]

כחלק מתפיסה עקרונית זו, כי החליצה אינה מעשה של ביוש והוקעה, חז"ל מפרשים את הכתוב "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו", לא כניסיון לשדל את היבם לייבם את אשת אחיו, אלא כנתינת עצה ההוגנת לו:

בא הוא ויבמתו לבית דין, והן משיאין לו עצה ההוגנת לו, שנאמר 'וקראו לו זקני עירו ודברו אליו'. [משנה קו:]

כמו כן, המשנה מלמדת כי קיימים מצבים בהם לכתחילה "חולצת ולא מתייבמת":

כלל אמרו ביבמה: כל שהיא איסור ערווה, לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה ואיסור קדושה, חולצת ולא מתייבמת. [משנה כ.]

אם אכן החליצה היא מעשה של ביוש והוקעה, קשה להלום דין זה: כיצד ייתכן שמן הדין נאסר על היבם לייבם, ויש להוקיעו ולביישו על כך[5]?! ואם כן, דין זה מהווה ראיה נוספת שבניגוד לנראה מפשטות הכתובים, כי החליצה היא ביטוי ליחס השלילי כלפי יבם שאינו מקיים את חובתו ומייבם את אשת אחיו, חז"ל אינם רואים את הבחירה שלא לייבם כהחלטה שלילית בהכרח; ישנם מצבים בהם המעשה הנכון הוא ההימנעות מלייבם. בהתאם לכך, משתנה אופיו וצביונו של מעשה החליצה: החליצה אינה ביטוי של ביוש והוקעה, אלא 'טקס' הנעשה כאשר היבם אינו מייבם את אשת אחיו[6].

נראה כי הגדרה זו, כי החליצה היא מעין 'טקס', עומדת גם ביסוד הצורך בבית דין בחליצה:

מצות חליצה בשלושה דיינין, ואפילו שלושתן הדיוטות. [משנה קא.]

מאי טעמא דתנא קמא? 'זקני' שנים, 'זקנים' שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלושה. [יבמות קא.][7]

חלצה בלילה חליצתה כשרה, ורבי אלעזר פוסל... מר סבר חליצה כתחילת דין דמיא, ומר סבר חליצה כגמר דין דמיא. [יבמות קד.]

חליצה היא מעין 'טקס' בעל אופי משפטי, בשל כך עליו להיעשות בפני בית הדין, והוא מהווה מעין 'דין'[8].

הגדרה זו במהותה של החליצה עדיין טעונה ביאור: מה טיבו של 'טקס' זה? אם החליצה אינה באה כדי להוקיע את היבם ולבייש אותו, מהי מהותה ומהי מגמתה?

ביאור העניין עולה מדברי ספר החינוך בטעם מצות חליצה:

משרשי המצווה, לפי שהאישה הזאת היתה ראויה לשימוש האיש הזה תחת אחיו... והוא אינו רוצה בה, ציוותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל, שהוא שימוש העבד הקנוי בפרסום לפני בית דין, להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי, וכי ראוי היה לו ליבם אותה... ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל להקים לאחיו שם היא יוצאת מתחת ידו, וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלרוק בפניו, ותלך לה מעתה ותינשא לכל מי שתרצה. [ספר החינוך מצוה תקצט]

מדברי החינוך עולה, כי החליצה לא נועדה כדי לבזות את היבם ולהוקיע אותו על סירובו לייבם, אלא 'טקס החליצה' מבטא את ניתוק הקשר בין היבם ליבמתו, וכך הזיקה פוקעת והיבמה ניתרת לשוק[9].

הבנה זו מפורשת בדברי המאירי:

והרי אין חליצה אלא סילוק הזיקה, וכמו שאמרו בתלמוד המערב: 'מה את סבור חליצה קנין, אינה אלא פטור'. [מאירי כ: ד"ה כל זה][10]

חיזוק להבנה זו מדברי המשנה הפותחת את מסכת קידושין:

האישה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה... וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. [משנה קידושין ב.]

המשנה מקבילה בין חליצה לבין גט: אישה קונה את עצמה בגט, ואילו יבמה קונה את עצמה בחליצה. מכך נראה שמעשים אלו דומים במהותם: שניהם מפקיעים את קשר האישות ומתירים לשוק[11].

ואכן, הגמרא דנה מדוע חליצה אינה מועילה להתיר אשת איש לשוק:

ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מקל וחומר, ומה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה, זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה. אמר קרא 'ספר כריתות' – ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. [קידושין יד.]

נראה מכך כי החליצה מפקיעה את קשר האישות שעל היבמה, ולכן יש לדון מניין שאין בכוחה להפקיע קשר אישות של כל אשת איש[12].

עד כה הוצגו שתי דרכים בביאור מהות החליצה:

א.מעשה של ביזוי היבם והוקעתו על מיאונו לייבם.

ב.מעשה של הפקעת הזיקה והיתר היבמה לשוק.

אמנם, נראה שקיימת הבנה שלישית במהות מעשה החליצה: מעשה מצוה בעל משמעות חיובית מצד עצמו. על פי הבנה זו, כאשר אדם מת ללא בנים, בפני אחיו מוטלות שתי מצוות: יבום או חליצה[13]. באופן זה, אמנם היבום הוא האפשרות המועדפת, ו"חליצה במקום יבום לאו מצוה היא"[14], אך יש קיום מצוה גם במעשה החליצה[15].

הבנה זו עולה מדברי הגמרא במסכת קידושין ביחס למקור הדין שהחליצה מתירה את היבמה לשוק:

בחליצה מנלן? דכתיב 'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל' – כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל. [קידושין יד.]

מדברי הגמרא עולה כי דברי התורה ביחס לחליצה אינם מלמדים בהכרח שהחליצה מתירה את היבמה לשוק, ולשם כך יש צורך בדרשה מיוחדת.

בביאור הדברים כותב רש"י:

מנלן דחלוצה מותרת להינשא, דילמא מצות חליצה הוא דרמא רחמנא עלה ולעולם לא משתריא. [רש"י שם, ד"ה מנלן]

מדבריו עולה, כי החליצה יכולה להתפרש כמצוה שאינה מתירה את היבמה לשוק. ולפי זה, ייתכן שגם למסקנה, שיש מקור המלמד שהחליצה מתירה את היבמה לשוק, החליצה ביסודה היא מעשה מצוה[16].

מחלוקת זו בהבנת מהותה של החליצה, האם החליצה ביסודה היא מתיר או מצוה, משליכה על דין יבמה שאינה רוצה להינשא, האם חובה לחלוץ לה.

בפשטות, מחלוקת בעניין זה עולה מביאורי הראשונים לטעם דין המשנה במסכת סנהדרין [יח.] שלא חולצים לאשתו של מלך.

הרמב"ם כותב בטעם דין זה:

וכן אם מת הוא כיון שאי אפשר ליבם את אשתו כך אין חולצין לה, אלא תשב לעולם בזיקתה. [הל' מלכים פ"ב ה"ג]

מדבריו משתמע שמצד הדין ראוי היה לחלוץ, אף על פי שגם לאחר החליצה היא אסורה להינשא לאחר[17], אלא שאין אפשרות לחלוץ במקום בו היבום אסור[18]. עולה מכך כי היבום מהווה מצוה חיובית[19].

לעומתו, רש"י מנמק דין זה באופן אחר:

ולא חולצין לאשתו – מפני שאסורה לינשא. [רש"י סנהדרין יט: ד"ה ולא]

משתמע מדבריו שאין מצוה עצמית בחליצה, אלא היא מתירה את היבמה לשוק. בשל כך, כאשר האישה לא תהיה מותרת לשוק לאחר החליצה, אין טעם לחלוץ[20].

לסיום נציין לדברי הירושלמי בסוף פרקנו:

אית תניי תני חליצה גנאי. אית תניי תני חליצה שבח... מאן דאמר חליצה גנאי, על ידי שפגם דבר אחד מן התורה יבוא ויטול פגמו, 'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל'. ומאן דאמר חליצה שבח, נאמר כאן קרייה ונאמר להלן 'ויקרא בהם שמי' – מה קרייה שנאמר להלן שבח אף כאן שבח. [ירושלמי פי"ב ה"ו]

הירושלמי מביא מחלוקת האם "חליצה גנאי" או "חליצה שבח". השיטה הסבורה ש"חליצה גנאי" רואה בחליצה מעשה של ביוש, ביזוי והוקעה – "על ידי שפגם דבר אחד מן התורה יבוא ויטול פגמו". לעומתה, השיטה הסבורה ש"חליצה שבח" רואה בחליצה מעשה חיובי. על פיה, החליצה אינה מוקיעה את היבם על הימנעותו מלהקים את שם אחיו, אלא להיפך: יש בה משום 'קריאת שם' – "נאמר כאן קרייה ונאמר להלן 'ויקרא בהם שמי' – מה קרייה שנאמר להלן שבח אף כאן שבח".

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בדין כוונה בחליצה, ונעמיק את הבנתנו במהותה של החליצה.