בשיעור שעבר עסקנו באיסור אשת איש שזינתה. איסור זה נאמר ביחס לאישה שזינתה ברצון. עם זאת, כהן אסור גם באישה שנטמאה באונס. בגדרי איסור זה יעסוק שיעורנו.

הגמרא אומרת בפרק שישי:

אמר רב עמרם: הא מלתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו לעיינין ממתניתין: אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. [יבמות נו.-:]

רב ששת קובע כי אישה שנאנסה פסולה לכהונה. הראשונים נחלקו בטיבו של איסור זה. רש"י כותב:

דפסיל לה האי זנות, כדתניא לקמן באלמנה לכהן גדול: 'כהנת לויה וישראלית שבא עליה גר עמוני' כו', ויליף טעמא מ'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' – כיון שנבעלה לפסול לה פסלה.

[רש"י לה. ד"ה נפסלו]

לדבריו, הפסול נלמד מהכתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ממנו למדו חז"ל: "כיון שנבעלה לפסול לה פסלה".

תוספות חולקים על רש"י, וטוענים שאין מקום ללמוד מכתוב זה את פסול אישה שנאנסה:

ולר"י נראה, דמ'בת איש כהן' לא שמעינן אשת איש וכל חייבי כריתות הנאסרות על ידי קידושין, משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא. [תוס' שם, ד"ה אע"פ]

בשל כך, תוספות מבססים את הפסול על מקור אחר:

אלא לר"י נראה דפסולה מן הכהונה מטעם טומאה וזונה, כדאמר בהבא על יבמתו. וללישנא דאמר התם דכל באונס לא מיקריא זונה, פסולה לכהונה משום טומאה גרידא. [שם]

לדבריהם, אישה שנאנסה אסורה משום 'טומאה' (וייתכן שגם משום 'זונה').

דברי תוספות מבוססים על הנאמר בהמשך סוגיית הגמרא:

אמר רבה: אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום זונה. משום זונה אין משום טומאה לא? אימא אף משום זונה... ואיכא דאמרי, אמר רבה: אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה. משום טומאה אין משום זונה לא, אלמא באונס לא קרינא ביה זונה.

[יבמות נו:]

מבואר בגמרא שאשת כהן שנאנסה אסורה משום 'טומאה', ונחלקו שתי הלישנות האם בנוסף לכך היא אסורה גם משום 'זונה'.

לדברי תוספות, האיסורים הנאמרים על ידי רבה עומדים ביסוד דברי רב עמרם האוסר אשת ישראל לכהן. עם זאת, דברי תוספות רחוקים להיות פשוטים, ויש להעלות עליהם שתי תמיהות:

א.דברי רבה אמורים לגבי אשת כהן, ומשתמע מדבריו שבאשת ישראל איסורים אלו אינם קיימים. אם כן, כיצד דבריו יכולים להוות מקור לדברי רב ששת הפוסל גם אשת ישראל שנאנסה?

ב.לפי הלישנא השנייה, רבה אוסר משום טומאה בלבד. לכאורה, איסור זה שייך רק ביחס לבעל – שכן הוא מגדיר את האישה כטמאה לגביו. ואם כן, כיצד איסור זה יכול להוות מקור לפסול אשת ישראל שנאנסה לכהונה?

התמיהה הראשונה מיושבת בדברי תוספות הרא"ש הכותב ביחס לדברי רבה:

לא פליג אדרב ששת, והכי פירושא: הכל היו בכלל זונה בין באונס בין ברצון, אשת כהן משום זונה ואשת ישראל משום טומאה, ועל ידי זנות נאסרה לבעל משום טומאה, אבל אשת כהן כדקיימא קיימא בין משום זונה בין משום טומאה. וממילא אשת ישראל אפילו באונס אסירא לכהן משום זונה ומשום טומאה, כיון דבאשת כהן אין חילוק בין באונס בין ברצון. [תוס' הרא"ש נו: ד"ה אמר]

לפי דבריו, כוונת רבה אינה לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל, אלא בין איסור האישה לכהן לאיסורה לישראל. באופן זה, בדברי רבה כלול איסור לכהונה גם על אשת ישראל שנאנסה[1].

התמיהה השנייה מיושבת בדברי תוספות עצמם:

ומיהו קשה לר"י, כיון דלא כתיב טומאה אאשת ישראל שנבעלה באונס, דכתיב 'והיא לא נתפשה' – הא נתפשה מותרת, אם כן אמאי פסולה לכהונה, דבכלל איסור טומאה הוי בעל ובועל ותרומה וגם כהונה, וכי שרי לבעלה תשתרי נמי לכהונה. ואמר ר"י, דההוא קרא ד'לא נתפשה' לא מיירי אלא בטומאה דבעל גרידא, ד'נטמאה' קמא אית לן לאוקמי לבעל, ולעניין בעל שרי אונס בישראל, אבל 'ונטמאה' בתרא דנפקא לן מינה איסור תרומה וכהונה, לא מפליג בה בין אונס לרצון בין אשת כהן לאשת ישראל, ויש לאסור בכל עניין. דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה, אין לנו לחלק בין אונס לרצון לעניין תרומה וכהונה, אפילו באשת ישראל. [תוס', שם]

לדבריהם, המיעוט של אונס נאמר רק ביחס לאיסור הבעל, אך לא ביחס לאיסור האישה לתרומה ולכהונה. ואם כן, הואיל ואיסור אשת איש שנטמאה אמור גם לגבי אישה שנבעלה באונס, אין סברה לחלק בעניין זה בין אשת כהן לאשת ישראל.

רבי דוד פוברסקי מבאר את התפיסה עליה מבוססים דברי תוספות:

התוספות סברי דדין טומאה לכהן הוי דין כמו שאר פסולי כהונה, דהכי נמי אשת איש שנבעלה הוי איסור לכהונה מחמת טומאה, וזהו דין איסור טומאה בעלמא. ולכן שפיר אף באשת ישראל שנאנסה, אף על פי שלא נעשית סוטה לבעלה, אפילו הכי שייך בה שפיר דין איסור טומאה לכהונה מחמת שהיא אשת איש שנבעלה באונס, דאין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל, כיון דלא הוי מחמת טומאת אישות לבעלה, אלא סתם איסור לכהונה מחמת שזינתה תחת בעלה. [שיעורי רבי דוד לה. אות קעו]

על פי דבריו, תוספות מנתקים את איסור אשת איש שנטמאה לכהונה (הקיים גם באונס) מאיסור אשת איש שנטמאה לבעלה (הקיים רק ברצון): האיסור לכהונה נובע מעצם העובדה שהאישה נבעלה בעילת זנות, ולכן הוא קיים בכל מצב – באונס כברצון, והוא אוסר אותה לא רק על בעלה אלא כל הכהנים (ומטעם זה האיסור קיים גם באשת ישראל).

ניתן להעמיק את ההבחנה בין איסור אשת איש שנטמאה לכהונה לאיסור אשת איש שנטמאה לבעלה, על בסיס השיטה שהובאה בשיעור הקודם, הרואה באיסור אשת איש שזינתה איסור הנובע מחמת פגם בקשר האישות. על פי שיטתם של תוספות, יש לחלק בעניין זה בין האיסור לכהונה לאיסור לבעל: רק האיסור לבעל נובע מחמת פגם בקשר האישות, אך האיסור לכהונה נובע מחמת עצם בעילת הזנות.

כאמור, רש"י מבאר את טעם פסול אשת ישראל שנאנסה באופן אחר: מדין "ובת כהן כי תהיה לאיש זר – כיון שנבעלה לפסול לה פסלה". רבי דוד פוברסקי טוען כי רש"י נזקק לכך משום שהוא חולק על תפיסתם של תוספות מיסודה:

ופירש"י, דהא דפסולה לכהונה ילפינן לה מקרא ד'כי תהיה אלמנה וגרושה'... והיינו דרש"י סובר, דהדין טומאה לכהונה הוי זה דין טומאת אישות, דמחמת שהאישות שלה נטמאה לבעל, זה אוסרה גם לכהונה. ואם כן, זה דוקא באשת ישראל שזינתה ברצון, שאז נטמאה האישות לבעלה, או באשת כהן שנאנסה, דאיכא נמי דין סוטה דנטמאת לבעלה, זה הוי פסול לכהונה, אבל באשת ישראל שנאנסה, דליכא טומאה לבעלה, אף לכהונה לא שייך דין טומאה. ולכן כתב רש"י דילפינן מקרא ד'כי תהיה אלמנה וגרושה'. [שם]

לפי דבריו, רש"י סובר שאיסור טומאה לכהונה אינו שנוה במהותו מאיסור טומאה לבעל: שניהם נובעים מחמת 'טומאת האישות', אלא שביחס לכהונה החמירה התורה יותר וקבעה שגם זנות הנעשית באונס מטמאת את קשר האישות. בשל כך, לשיטת רש"י, איסור טומאה שייך לגבי הבעל בלבד, ולכן לא שייך לפסול מטעם זה לכהונה אשת ישראל שנאנסה.

תפיסה עקרונית זו, המשווה בין איסור טומאה לבעל לאיסור טומאה לכהונה, עולה גם משיטת בעל המאור, הסובר כי רבה חולק על רב ששת ומכשיר אשת ישראל שנאנסה:

אמר רבה: אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה.... ופליגא אדרב נחמן אמר רב ששת, ולכאורה אף לישנא קמא פליגא. [המאור הגדול יח:][2]

לפי זה מתקשה בעל המאור בדברי המשנה במסכת כתובות:

אמר רבי יוסי: מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה. אמר רבי יוחנן בן נורי: אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה, הרי זו תינשא לכהונה. [כתובות יד:]

מדברי המשנה עולה כי ביאת פסול באונס פוסלת לכהונה, ואם כן כיצד יכול רב ששת לחלוק על כך?

כדי ליישב קושי זה כותב בעל המאור:

מיהו על כרחך לא פליג רבה אלא באשת ישראל, מתוך שהותרה לבעלה. אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלה לפסול לה, מודה דאפילו באונס מיפסלא, כמעשה דתינוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה. [המאור הגדול, שם]

לדבריו, קיים חילוק בין ביאה על אשת איש לשאר הביאות האסורות והפסולות: בשאר הביאות האסורות והפסולות אין חילוק בין אונס לרצון, והאישה נפסלת לכהונה בכל אופן. שיטת רב ששת, שאשת כהן שנאנסה אינה נפסלת, נובעת מדין ייחודי בביאה על אשת איש – "מתוך שהותרה לבעלה".

טעם החילוק בין ביאה על אשת איש לשאר הביאות הפסולות מבואר על ידי הרשב"א:

ודאי כל שנבעלה לפסול לה פסלה, לא שנא באונס ולא שנא ברצון. אבל הבא על אשת איש אינו פסול לה אלא מחמת דאגידא ביה בבעל, והבעל הוא הגורם. אם כן, היה בדין שאם נבעלה באונס שלא תפסול בכך לכהונה, דכלום לא נאסרה אלא מחמת הבעל, לבעל מותרת לאחרים לא כל שכן?! וזה שאמר רב ששת אף על פי שמותרת לבעלה אסורה לכהונה,. שעיקר חידוש הוא שאף על פי שמותרת לאוסרה אפילו הכי אסורה לכהונה.

[שו"ת הרשב"א ח"ו סי' סו]

הרשב"א מבחין באופן עקרוני בין איסור אשת איש לשאר האיסורים: איסור אשת איש נובע מחמת הבעל, ולכן קיימת סברה שכאשר הביאה אינה אוסרת אותה לבעל, הביאה כלל לא מחילה עליה טומאה, ולכן היא אינה נפסלת לכהונה.

הרשב"א מוסיף וכותב כי רב ששת מחדש שסברה זו אינה קיימת להלכה, ואשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה. אולם, לשיטת בעל המאור, סברה זו קיימת לפי רבה גם להלכה: רק אשת כהן שנאנסה נאסרת, אך אשת ישראל שנאנסה מותרת לכהונה.

נמצא, כי בעל המאור משווה בין איסור טומאה לכהונה לאיסור טומאה לבעל: לשיטתו גם איסור טומאה לכהונה נובע מחמת הפגיעה באישות, ולכן איסור זה אינו שייך באשת ישראל.

ההבנות השונות בגדר איסור אישה שנאנסה לכהן, משליכות על דינים נוספים.

הנימוקי יוסף מסתפק האם דינו של רב יהודה [בגמ' יא.]: "צרת סוטה אסורה, טומאה כתיב בה כעריות", אמור גם לגבי אשת כהן שנאנסה:

אמר רב יהודה צרת סוטה אסורה... ברצון מיירי ובאשת ישראל, אבל באשת כהן היכא דנאנסה צריך עיון אי אסרינן ואם מת חולצת. [נימוקי יוסף ב. ד"ה אמר]

הבית שמואל תמה על ספק זה:

ובנימוקי יוסף הניח בצריך עיון, אשת כהן אם צריכה חליצה. ולכאורה תמוה, הא איתא בש"ס להדיא פרק הבא על יבמתו דף נ"ו: 'אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה', דכתיב 'אחרי אשר הוטמאה', היינו שנבעלה, ובאשת כהן הוי אונס כרצון, נשמע אף באונס טומאה כתיב בה. אם כן, היא וצרתה פטורים מן החליצה כמו זנות ברצון. וצריך לי עיון. [בית שמואל קעג, י][3]

רבי חיים שמואלביץ מבאר את הסברה לחלק בין אשת ישראל שזינתה ברצון לאשת כהן שנאנסה:

דסוטה פטורה מן החליצה משום ד'טומאה כתיב בה כעריות', היינו דהך גרעון ופגם שחל באישות שלה משוי לה כערווה ליפטר אף מן החליצה, אבל עצם האיסור ביאה שיש בה לא הוי אלא כשאר חייבי לאוין, אבל אין בו תורת ערווה לפוטרה מן החליצה... ועל פי זה יש לדון באשת כהן באונס שאסורה לבעלה משום טומאה, אם יש בה אף דין טומאה של גרעון ופגם באישות, וכמו באשת ישראל שזינתה ברצון, כך הוא גם באשת כהן שנאנסה, או דילמא כיון שבאונס נבעלה ולא מעלה בבעלה, לא נפגמה האישות, ואין בה אלא איסורי ביאה כדין חייבי לאוין בעלמא. [שערי חיים כתובות סי' יא אות ג]

לדבריו, אישה שזינתה ברצון פטורה מחליצה מחמת הפגם שנוצר באישות שלה. לפי זה, ניתן לחלק בעניין זה בין אשת ישראל שזינתה לבין אשת כהן שנאנסה: רק בזנות מרצון נוצר פגם באישות, אך איסור אשת כהן שנאנסה אינו נובע מחמת פגם באישות אלא מאיסור נפרד הנובע מחמת קדושת הכהונה. ואם כן, ייתכן ואשת כהן שנאנסה צריכה חליצה.

רבי חיים שמואלביץ מוסיף וטוען על פי דרכו, כי ספקו של הנימוקי יוסף תלוי בשתי הדרכים העקרוניות בביאור איסור אשת כהן שנאנסה:

ונראה דזה הוא ספיקו של הנימוקי יוסף, דודאי אשת כהן שנאנסה יש בה איסור טומאה, וכדאמרינן ביבמות, אלא דהנימוקי יוסף מספקא ליה דאולי אין בה פגם באישות, ואם כן אף דיש בה איסור טומאה מכל מקום אין בה דין טומאה כעריות לפטור מן החליצה. וכמו שנתבאר, דדין טומאה כעריות שפוטר מן החליצה הוא רק מצד הפגם באישות... ואם כן גם אשת כהן שנאנסה, אם נימא דאין בה פגם באישות תהא זקוקה לחליצה. [שם][4]

רבי חיים שמואלביץ מציע כי הבנות אלו ביסוד איסור אשת כהן שנאנסה עומדות גם ביסוד ספקו של החלקת מחוקק בדין בועל אשת כהן:

ומיהו באשת כהן שנאנסה שאסורה לבעלה, יש לעיין אם אסורה לבועל.

[חלקת מחוקק יא, ט][5]

רבי חיים שמואלביץ מבאר את יסוד הספק:

דהנה יש לדון באיסור הבועל שנובע מאיסור הבעל, האם הוא נובע מאיסור דחייבי לאון שחל על הבעל, או דמצד איסור זה לא היתה נאסרת על הבועל, ורק מצד איסור בעל שהוא מחמת פגם באישות, נאסרת היא על הבועל. ונראה דהחלקת מחוקק נקט כהצד השני, דאיסור הבועל נובע רק מחמת האיסור בעל של פגם האישות, וספיקו באשת כהן באונס הוא דיש לדון דאף לבעלה לא חל גרעון ופגם באישות כיון דהיא אנוסה, ואין בה אלא איסור ביאה בעלמא. [שערי חיים, שם]

לדבריו, אם איסור אשת כהן שנאנסה אינו נובע מחמת פגם באישות, יש מקום לטעון שהאיסור לא יחול על הבועל. ולפי זה, גם ספקו של החלקת מחוקק תלוי בגדר איסור אשת כהן שנאנסה: האם באשת כהן גם אונס יוצר פגם באישות, או שזהו איסור נפרד מחמת קדושת הכהונה.

בשולי הדברים יש להעיר, כי השאלה העקרונית האם איסור אשת כהן שנאנסה דומה במהותו לאיסור אשת ישראל שזינתה ברצון, תלויה בהבנות השונות בגדר הטומאה הקיימת באשת איש שזינתה, בהן דנו בשיעור הקודם.

לפי ההבנה העולה מתשובת הרשב"א [ח"א סי' אלף קפט] שהטומאה נובעת מעצם ביאת הזנות, נראה להשוות בין שני האיסורים: שניהם נובעים מחמת ביאת הזנות, אלא שאשת ישראל נאסרת רק כאשר הביאה היתה ברצון, ואילו אשת כהן נאסרת גם כאשר הביאה היתה באונס. לעומת זאת, לפי המהרי"ק [שורש קסז] הנוקט שהטומאה נובעת מחמת המעילה בבעל, נראה שהדברים תלויים בשתי הדרכים הקיימות בהבנת מושג זה: לפי הבניין ציון [סי' קנד], הסבור שהמעילה בבעל נובעת מחמת הבגידה בו והזנות עם אחר, הטומאה קיימת רק בזנות הנעשית ברצון, ובהכרח איסור אשת כהן שנאנסה שונה במהותו מאיסור אשת ישראל שזינתה. לעומת זאת, לפי הגרי"ש אלישיב [קובץ תשובות ח"א סי' קצב], הסבור שהמעילה בבעל נובעת מחמת עצם הפגיעה בייחוד של האישה לבעלה, ניתן להשוות בין איסור אשת ישראל שזינתה לאיסור אשת כהן שנאנסה.

בכך אנו חותמים את עיסוקנו ביסודות איסורי הביאה. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל לעסוק במצות החליצה.