כתב ר"ת זצ"ל בתיקון סדר הגט ששלח לבני פרי"ש ונהגו לכתוב כתיבה גסה ובשירטוט כעין ספר וי"ב שורות והתיבות שלימות שלא יכתוב ישר' חסר עכ"ל. ואף על פי שכתב נהגו מנהג תורה היא שכל אות שאינה כתובה בכתיבה גסה ואין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדתנן בהקומץ רבה ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זא"ז ואפי' כתב אחד מעכבן ואמרי' בגמ' פשיטא א"ר יהודה א"ר לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ופיר' רבי' שלמה דהיינו רגל של ימין וליתא דפשיטא דאין זה אות ופי' רבינו אליקים זצ"ל קוצו של יוד היינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה דהיינו כתרו של יוד וכן פיר"ת זצ"ל כדאמר מפני מה כפוף ראשו והא דאמר בחלק נער יכתבם דהיינו עשרה שאם השליך נער אבן בקיר ונעשה רושם נעשית יו"ד לאו יו"ד ממש קאמר אלא כעין יו"ד אבל יו"ד קיי"ל דקוצו מעכב והיינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה. ובכתיבה דקה מה שקורין משטי"ט אינו עשוי כן הלכך פסול. ומעשה היה בגט חירות שנכתב כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט ופסלוהו רבותינו דילפי' לה [לה] מאשה דכתי' וכתב לה ואין זה קרוי כתיבה. ופי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דעל זה סומכי' שנהגו היתר לכתוב פסוקי' בכתבי הדיוטות בלא שירטוט משום דכתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב שהרי אינו מתוקן כהוגן. ותו פרכי' התם בפ' הקומץ הא נמי פשיטא לכאידך דרב יהודה דא"ר יהודה א"ר כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה פי' שאינה קרויה אות. ויש מרבותינו שרצו להביא ראיה משמעתא ולהכשיר מדמסיק בין שיטה לשיטה יהא שלי מהו ופריך ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ושני לא צריכא דמעורה ומשמע שהאותיות של שיטה זאת נוגעו' באותיות של שיטה תחתונה וכשר אף על פי שאין הגויל מקיף. ואומר רבי' יצחק בר"ש זצ"ל דלאו דוקא מעורה שנוגעין זב"ז אלא כגון שראשו של ל' של שיטה התחתונה נכנס בתוך אויר של חי"ת בשיטה של מעלה או רגל נ' פשוטה של שיטה עליונה נכנס בתוך אויר של טית או באויר של עין של שיטה תחתונה ולא נגעי כלל אהדדי ולעולם כל אות שאין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדאיתא בהקומץ רבה. ואין לחלק ולומר דדוקא בתפילין (כעין) [בעינן] שתהא אות מוקפת גויל אבל לא בגט דהא כתיבה כתובה בו ואין זו כתיבה. ומעשה בא לפני מורי אב"י העזרי זצ"ל בגט שלא הקיף גויל את האות ופסלו. ורבינו יצחק בר אברהם זצ"ל היה מצריך לעשות זיונין בגט כמו בס"ת והיה אומר שכל אות שאינה מזויינת בתגין של שעטנ"ז ג"ץ כדין ס"ת אינה קרויה אות כההיא דשלהי הבונה דתנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והא תניא פטור לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני פי' דלא בעי זיוני פטור דלא מיקריא אות עד שיזיין אות' ומדלשבת לא הויא אות ולא מיחייב לענין גט נמי לא הויא אות ופסול. ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי בכותב ס"ת שאותיותיה צריכות זיון א"נ בכותב בספר אחר ונתכוון לכתוב כמשפט אותיות של ס"ת שצריכות זיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וה"נ מסתברא דקאמר הא דבעי לזיוני הא דלא בעי לזיוני משמע דהכי קאמר הא דבעי הכותב לזיוני ולא קאמר הא באותיות שצריכות זיון הא באותיות שאין צריכות זיון. הלכך אין כאן ראיה להצריך זיון לאותיות של גט ואין לומר וליזיינו לאותיות ומה בכך שא"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים שכבר נהגו קדמונינו ורבותינו שלא לזיין. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב וצריך שיהי' מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב בו עד שידעו לקרותו הקטנים שמכירין אותו הכתב שאינן לא סכלים ולא נבונים אלא בינונים ולא יהיה הכתב מעוקם ומבולבל שמתדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה היה בו משמע עניינות או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקרא לענין גירושין ויש בו משמע גירושין ה"ז פסול עכ"ל. ונראה בעיני שט"ס הוא וכך אני סבור שיש כך להיות הואיל ונקרא לענין אחר אף על פי שיש בו משמע גירושין ה"ז פסול. מ"מ הרי הקפיד אפי' על כתב מעוקם וכ"ש על כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאינה כתיבה כלל.

וגט שאינו משורטט בי"ב שיטות או שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעת או שדבוקות האותיות פוסלין בארצנו, וכך היו עושין בצרפת, אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו.