רקע

בחסדי ה' אנו מתחילים את לימוד מסכת גיטין. מושג הגירושין הוא הנושא המרכזי של המסכת, ועיקרי דיני הגירושין מרוכזים בפרקים שני-שלישי ובפרקים שישי-תשיעי:

·פרקים ב-ג עוסקים בדיני כתיבת הגט.

·פרק ו עוסק בדיני שליחות בגירושין.

·פרק ז עוסק בדיני תנאים בגירושין.

·פרק ח עוסק בדיני נתינת הגט.

·פרק ט עוסק ברובו בנוסח הגט.

במסגרת זו נתמקד בפרקים אלו. לא נעיין בכל פרט, אך ננסה להתמקד בסוגיות המרכזיות, במגמה לקבל תמונה שלמה של מושג הגירושין.

המסכת מבוססת על פרשת הגירושין שבתורה [דברים כד, א-ד]. פרשייה זו עוסקת ברובה באיסור החזרת גרושתו לאחר נישואיה לאדם אחר, אך ממנה יש ללמוד גם מהי דרך הגירושין שקבעה התורה. כפתיחה למסכת נעיין בפרשת הגירושין שבתורה, ונבחן על פיה מה טיבו של הגט. בעזרת ה' בשיעורים הבאים נתחיל במסכת המסכת עצמה [מדף יט.]. "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".

הסבר הסוגיה

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ, וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר.

[דברים כד, א-ב]

התורה מתארת מציאות בה איש רוצה לגרש את אשתו ומפרטת כיצד הגירושין נעשים: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ".

לאור פסוק זה ניתן היה להבין שהגירושין הם הליך הכולל בתוכו שלושה שלבים:

א."וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" – כתיבת הגט.

ב."וְנָתַן בְּיָדָהּ" – נתינת הגט ביד האישה.

ג."וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" – שילוח האישה מביתו.

על פי הבנה זו, הגירושין אינם מעשה אחד אלא תהליך מתמשך: כבר בכתיבת הגט מתחיל הליך הגירושין, אך ההליך מגיע לסיומו רק לאחר שילוח האישה מהבית.

אמנם עיון במסכת גיטין שולל הבנה זו. במסכת גיטין לא מופיעה דרישה שהאישה תשולח מהבית באופן פיזי; המשנה עוסקת בדיני הגט בלבד, וברור ממנה שעצם נתינת הגט ליד האישה מפקיעה את קשר האישות ומתירה את האישה לשוק, גם כאשר האישה עדיין עומדת בבית האיש.

נעמיק במשמעות הדברים. על פי ההבנה המוצעת בפשט הכתוב, הגירושין מתקיימים על ידי שילוח האישה מהבית (באופן פיזי או באופן מילולי), אלא שהתורה דורשת שתקדם לכך נתינת גט – "סֵפֶר כְּרִיתֻת" – המעניק לשילוח את משמעותו ומלמד שזו אינה הוצאה מהבית לזמן מסוים, אלא ניתוק קשר האישות באופן מוחלט[1]. לעומת זאת, לפי הבנתם של חז"ל, לגט יש תפקיד שונה. הגט אינו בא להגדיר את משמעות השילוח, אלא הוא המפקיע את קשר האישות והוא המתיר את האישה לשוק.

הגדרה זו, שהגט עצמו הוא היוצר את הגירושין, עולה מדברי המשנה בתחילת מסכת קידושין:

האישה נקנית בשלוש דרכים...... וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. [משנה קידושין ב.]

וכן כותב הרמב"ם בתחילת הלכות גירושין:

אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט. [הל' גירושין פ"א ה"א]

הרמב"ם [שם] מוסיף ומפרט עשרה דינים הקיימים מן התורה בגט, ולאחר מכן כותב הרמב"ם:

זה שנאמר בתורה 'ושלחה מביתו', אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו אלא משיגיע הגט לידה גמרו גירושיה ואף על פי שעדיין היא בביתו כמו שיתבאר. לא נאמר 'ושלחה' אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו, לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר. [שם, ה"ה]

הרמב"ם מדגיש שאין ללמוד מהכתוב "וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" שהגירושין מסתיימים רק לאחר יציאת האישה מהבית; הגירושין נעשים מיד בשעת הגעת הגט לאישה, אלא שהישארות האישה בבית יוצרת נישואין חדשים, וכך האישה תזדקק לגט נוסף[2].

נתינת הגט – כנגד הקידושין או כנגד הנישואין?

נעמיק בדברים אלו לאור השוואה לשני מושגי האישות – הקידושין והנישואין. הקידושין הם מעשה משפטי-פורמלי המגדיר את האישה כאשת איש, אך אין בהם התחלה של חיי האישות עצמם. נישואין, לעומת זאת, אינם מעשה משפטי-פורמלי אלא מצב מציאותי – תחילת חיי האישות[3]. לאור הבחנה יש לשאול: מה טיבם של הגירושין? האם הם דומים באופיים לקידושין או לנישואין? האם מעשה הגירושין הוא מעשה משפטי-פורמלי או מצב מציאותי?

נראה כי לפי התפיסה שהוצגה בראשית הדברים, הגירושין נעשים כנגד הנישואין: בנישואין האיש מכניס את האישה אל ביתו וחי עמה חיי אישות, ובגירושין הוא עושה את הפעולה ההפוכה – משלח את האישה מביתו ומפסיק לחיות עמה חיי אישות. לעומת זאת, לפי התפיסה העולה מדברי חז"ל, הגירושין נעשים כנגד הקידושין: מעשה הקידושין הוא המעשה המשפטי היוצר את קשר האישות ומגדיר את האישה כאשת איש, ולעומתו מעשה הגירושין הוא המעשה המשפטי המפקיע את קשר האישות ומתיר את האישה לשוק[4].

נראה כי דברים אלו עומדים ביסוד סוגיית הירושלמי הדנה אם יש לבני נח גירושין:

הרי למדנו גוים אין להן קידושין, מהו שיהא להם גירושין? רבי יודה בן פזי ורבי חנין בשם רבי חונה רובה דציפורין: או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה. רבי יוחנן דצפרין רבי אחא רבי חיננא בשם רבי שמואל בר נחמן: 'כי שנא שלח' וגו' עד 'את ה' אלהי ישראל' – בישראל נתתי גירושין, לא נתתי גירושין באומות העולם. [ירושלמי קידושין פ"א ה"א]

האמוראים מציגים שתי אפשרויות: "או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה" – או שכלל אין מושג של גירושין בבני נח, או שגירושין יכולים להיעשות בין על ידי האיש ובין על ידי האישה[5]. נראה שהדברים נובעים מההבדל העקרוני בין אישות של ישראל לאישות של בני נח: בישראל האישות היא תוצר של הגדרה הלכתית-פורמלית, ולכן האישות פוקעת על ידי נתינת גט מהאיש לאישה. לעומת זאת, בבני נח האישות היא מציאותית, ומקורה בעצם קיום חיי האישות. בשל כך ברור שהם אינם פוקעים על ידי נתינת גט מהאיש לאישה, ויש להסתפק אם קשר האישות של גויים אינו בר ביטול[6], או שהוא פוקע על ידי עצם הפסקת חיי האישות, בין כאשר הדבר נעשה על ידי האיש ובין כאשר הוא נעשה על ידי האישה[7].

שיטת הרמב"ן

הגדרה זו, שהגירושין הם בעלי אופי פורמלי, משפיעה גם על הבנת מהותו של הגט: הגט אינו רק כתב הניתן מהבעל לאישה המגלה על החלטתו לגרשה, אלא הוא מסמך משפטי המחיל חלות הלכתית. בהתאם לכך, מלבד תכניו ודיניו הייחודיים של הגט, הוא צריך להיחשב גם כ'שטר' – בדומה לשטר ראיה ולשטר קניין – ודיני שטרות צריכים להתקיים גם בו.

על אף הגדרה זו, קיים הבדל בין גט לשטרות ממוניים: הגט אינו 'שטר ממוני' אלא 'שטר איסורי' המפקיע את קשר האישות מעל האישה ומתיר אותה לשוק. ואכן, הגמרא [גיטין ט:] מלמדת שדיני הגט (פסול לשמה ופסול מחובר) קיימים גם בשטר שחרור של עבד, ומבאר רש"י [שם, ד"ה האיכא] שקיימת 'גזירה שווה' בין גט אישה ובין שטר שחרור של עבד. נראה שהשוואה זו נובעת מכך שגט אישה ושטר שחרור דומים זה לזה במהותם: שניהם אינם שטרות ממוניים רגילים, אלא הם באים לשנות את מעמדו האיסורי של הגברא – גט אישה מפקיע את מעמדה האיסורי של האישה ועושה אותה מאשת איש לפנויה, ושטר שחרור מפקיע את מעמדו האיסורי של העבד ועושה אותו מעבד לבן חורין.

דברים אלו מפורשים בדברי הרמב"ן בחידושיו למסכתנו:

ששני קניינין יש בעבד: אחד קניין ממון, דהיינו למעשה ידיו, ואחד קניין הגוף, שהוא איסור, דומיא דקניין אישות אשת איש, ולא פקע אלא בגיטא דחירותא אף על גב דפקע קנין ממון שבו, כגון שהפקירו או שנתייאש ממנו. [רמב"ן לח: ד"ה גופיה][8]

וכן כותב הרמב"ן בחידושיו למסכת קידושין:

דשני קנינין הן בעבדות, אחד קניין ממון והוא קניין דמעשה ידיו, ואחד קניין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות. וקניין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירותואינו נפקע בדיבור,דומה לקניין אישות שהוא צריך גט להתירו. [רמב"ן קידושין טז. ד"ה זאת אומרת]

נראה שבשיטה זו נוקטים רוב הראשונים.

שיטת הרמב"ם

$8שיטת הרמב"ם שונה משיטת הרמב"ן ורוב הראשונים. הרמב"ם מונה את הגירושין כמצות עשה, והוא מגדיר שהמצוה היא שמעשה הגירושין ייעשה על ידי ספר:

והמצוה השתים ועשרים ומאתים, הציווי שנצטווינו לגרש בספר דווקא אם נרצה לגרש, והוא אמרו יתעלה 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה'. [ספר המצוות מ"ע רכב][9]

הרמב"ם חוזר על הגדרה זו גם בפתיחתו להלכות גירושין:

הלכות גירושין יש בכללן שתי מצוות, אחת מצות עשה והיא שיגרש המגרש בספר.

[פתיחת הרמב"ם להל' גירושין]

הגדרה זו טעונה ביאור, שכן הרמב"ם [סהמ"צ מ"ע צו] מבחין בין ציוויים לבין דינים: רוב מצוות התורה הן ציוויים שחובה לעשותן, אך בכלל מצוות העשה מנויים גם דינים – הגדרות הלכתיות שונות שאין בהם כל ציווי על האדם, כדוגמת הגדרה באלו אופנים נטמא האדם[10]. לכאורה, היה ראוי לכלול גם את מצות הגירושין בכלל הדינים – אין מצוה בגירושין אלא התורה קובעת את האופן בו קשר האישות פוקע והאישה ניתרת לשוק – אמנם בדברי הרמב"ם מבואר אחרת: מצות הגירושין היא מצות עשה גמורה המצווה שהגירושין ייעשו דווקא בכתב[11].

עולה מכך כי לשיטת הרמב"ם התורה לא חידשה את מושג הגירושין, אלא שינתה את צורתו: ללא חידוש התורה הגירושין היו נעשים באופן מעשי או באופן מילולי, והתורה חידשה שהגירושין צריכים להיעשות דווקא בכתב.

הגדרה זו משתמעת מדברי הרמב"ם לגבי גירושין בבני נח:

ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין. [הל' מלכים ומלחמות פ"ט ה"ח]

לדברי הרמב"ם, גם בבני נח יש גירושין, אך הגירושין נעשים באופן שונה: "אין להם גירושין בכתב", אלא הגירושין נעשים באופן פיזי – על ידי הוצאת האישה מהבית או עזיבתה את הבית מרצונה.

בדברים אלו יש חידוש רב. כפי שנאמר לעיל, ניתן היה להבין שאין כל דמיון בין גירושין בבני נח לגירושין בישראל, הואיל ואישות של ישראל שונה במהותה מאישות של בני נח: בבני נח האישות היא מצב מציאותי בלבד, ולכן האישות פוקעת בכל אופן בו חיי האישות מסתיימים; בישראל, לעומת זאת, האישות היא חלות איסורית על האישה המגדירה אותה כאשת איש, ולכן האישות פוקעת רק על ידי גט – שטר המפקיע את מעמדה האיסורי של האישה. אמנם, מדברי הרמב"ם נראה שההבדל בין ישראל לבני נח אינו במהות האישות אלא באופן יצירתה ובאופן הפקעתה: גם בישראל האישות ביסודה היא עצם חיי האישות, אלא שבישראל הגדירה התורה שלפני חיי האישות יש לייחד את האישה על ידי קניין, וחיי אישות ללא קניין הרי הם בגדר זנות[12]; כמו כן, בישראל הגדירה התורה שחיי האישות אינם פוקעים על ידי מעשה או אמירה, אלא רק באופן מוסדר ומתועד – בגט.

נמצא, אם כן, כי לעומת התפיסה שהוצגה לעיל (בה נראה שנוקטים רוב הראשונים), על פיה בישראל הגירושין באים להפקיע את חלות האישות שנוצרה בשעת הקידושין, הרמב"ם סבור שגם בישראל הגירושין באים לכרות את חיי האישות עצמם; בהתאם לכך, לשיטתו הגירושין ביסודם אינם מכוונים כנגד הקידושין אלא כנגד הנישואין[13].

האם דיני שטר קיימים בגט?

נחדד את הייחודיות שבשיטת הרמב"ם. לעיל הובאו דברי הרמב"ן מהם עולה שגט הוא שטר איסורי המשנה את מעמדה של האישה. על פי האמור, מסתבר שהרמב"ם חולק על הגדרה זו, ולשיטתו גט אינו שטר איסורי או משפטי אלא מסמך בין-אישי: מסר כתוב מהאיש הניתן לאישה שתוכנו הוא שילוח האישה מביתו.

חיזוק להבנה זו מדברי הרמב"ם בטעם הצורך לעדים על מסירת הגט:

ומנין שיתננו לה בפני עדים? הרי הוא אומר 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר', ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהיה מותרת בלא עדים. לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד, אינו גט כלל. [הל' גירושין פ"א הי"ג]

מדברי הרמב"ם עולה שהצורך בעדים על הגט הוא מחמת נימוק ייחודי לגירושין. דברים אלו צריכים עיון: לכאורה ללא עדים אין זה שטר, ואם כן גם ללא טעם זה הגט אינו תקף ללא עדים! בשם הגרי"ד סולוביצ'יק מובא [שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין עמ' 17] שגט אינו שטר, ולכן על אף שלשטר ללא עדים אין תוקף, הצורך בעדות על הגט הוא רק מחמת נימוקו של הרמב"ם, שלא ניתן להתיר אישה לשוק ללא שיש עדים על גירושיה[14]. דברים אלו מחזקים את האמור בשיטת הרמב"ם: גט אינו שטר אלא "ספר כריתות" – מסר כתוב מאת הבעל שתוכנו שילוח האישה מביתו[15].

סיכום

מפשט הכתוב ניתן היה להבין שהגירושין נעשים על ידי שילוח האישה מהבית, והגט בא רק כדי להגדיר את משמעות מעשה השילוח. עם זאת, מדברי חז"ל עולה שחלות הגירושין נעשית בעצם נתינת הגט.

מדברי הראשונים עולה שתי תפיסות עקרוניות בהבנת מהות הגט ומעשה הגירושין:

א.דעת הרמב"ן ורוב הראשונים: דרכם של חז"ל מבוססת על ההבנה שבשונה מבני נח, בישראל האישות אינה מצב מציאותי בלבד, אלא זו חלות הלכתית הנעשית בשעת הקידושין, ולכן הפקעתה נעשית על ידי מעשה הלכתי-משפטי המפקיע חלות זו – נתינת הגט מהאיש לאישה. נראה כי מחמת הגדרה זו לגט יש דין של 'שטר', אך בשונה משטרות אחרים הוא אינו שטר ממוני (כשטר קניין) אלא שטר איסורי (כשטר שחרור עבד), המפקיע את קשר האישות ומשנה את מעמדה האיסורי של האישה.

ב.דעת הרמב"ם:גם בישראל וגם בבני נח האישות היא עצם חיי האישות, וההבדל בין ישראל לבני נח אינו במהות האישות אלא בדרך יצירתה ובדרך הפקעתה. בהתאם לכך, לשיטתו גם בישראל הגירושין באים להפקיע את חיי הנישואין, אלא שהתורה מחדשת שהגירושין צריכים להיעשות בכתב. ואם כן, לשיטתו גט אינו מסמך משפטי או איסורי, והוא אינו צריך לעמוד בקריטריונים של דיני שטרות, אלא הוא דברי הבעל 'הנאמרים' לאישה על ידי הגט[16].