בשעה טובה אנו עומדים בסיום עיסוקנו במסכת קידושין. במהלך הלימוד הקפנו את יסודות דיני הקידושין, ועסקנו בארבעה נושאים מרכזיים:

א.מהות האישות והקידושין

ב.מעשה הקידושין:

·מעשה הקניין (כסף, שטר וביאה)

·אמירה

·דעת

·עדות

ג.חלות הקידושין:

·קידושין שחלים לאחר זמן ('לאחר שלושים יום')

·שליחות

·תנאי

·קידושין לחצאין

ד.זכות האב בקידושי בתו

כעת, בשיעור האחרון לשנה זו, נסכם בקצרה את עיקרי הדברים שלמדנו במהלך השנה, נשזור את הסוגיות השונות למסכת אחת ונציג את התמונה הכוללת העולה מהן.

מעשה הקידושין וחלות הקידושין

ביצירת האישות יש שני שלבים: אירוסין ונישואין. בשעת האירוסין האישה עדיין אינה בבית בעלה אך היא מתייחדת לו ונעשית 'אשת איש', ואילו הנישואין נעשים בשעה בה האיש מכניס את האישה לביתו. בהתאם לכך, הנישואין הם בעלי אופי מציאותי: האיש אינו עושה מעשה קניין או מחיל חלות הלכתית, אלא האיש מכניס את האישה לביתו, הם מתחילים לחיות חיי אישות וממילא האישה נעשית נשואה. לעומת זאת, מעשה האירוסין הוא מעשה משפטי-פורמלי: מבחינה מציאותית האישה עדיין אינה בביתו של האיש, הם עדיין אינם חיים חיי אישות, אלא שהתורה חידשה שמעשה הקידושין מחיל חלות הלכתית ומגדיר את האישה כ'אשת איש'[1].

ההגדרה שמעשה הקידושין הוא מעשה משפטי-פורמלי המחיל חלות הלכתית, יוצרת הבדל בין חלות הקידושין לחלויות אחרות: בדינים רבים – רק המעשה מסור בידי האדם, אך את החלות מחילה התורה; ואילו בקידושין (בדומה לקניינים ולחלויות משפטיות אחרות) – האדם אינו עושה רק את המעשה, אלא גם החלות מסורה לו. את המעשה הוא עושה בגופו, ואילו את החלות הוא מחיל בדעתו[2].

הגדרה זו עשויה לבאר דינים שונים המבוססים על האפשרות ליצור הפרדה בין המעשה לבין החלות: האפשרות לקבוע שהחלות תחול רק לאחר זמן, האפשרות להגביל את החלות בתנאי והאפשרות לבצע את המעשה על ידי שליח ולהגדיר שהמעשה ייעשה על ידי אדם אחד והחלות תתייחס לאדם אחר[3]. עם זאת, במהלך השיעורים ראינו דרכים אחרות בביאור דינים אלו:

·לדעת תוספות [כתובות פב. ד"ה הא] בקידושין לאחר זמן אין נתק בין המעשה לחלות אלא מעשה הקידושין נעשה רק בשעת החלת החלות[4].

·לדעת הרמב"ן [ב"ב קכו: ד"ה הרי זו] תנאי חל משום שיש דעת להחיל את הקידושין רק כאשר התנאי התקיים[5].

·לדעת הריב"ש [סי' רכח] דין שליחות מבוסס על האפשרות להעניק לשליח את זהותו המשפטית של המשלח כך שגם המעשה עצמו יהיה מיוחס למשלח[6].

לסיום קטע זה נציין שיש הסוברים שההגדרה דלעיל, שמעשה הקידושין הוא מעשה משפטי-פורמלי באמצעותו מחיל האיש את חלות הקידושין, אמורה רק ביחס לחלק מדרכי הקידושין:

·מדברי התוספתא [א, א] והירושלמי [יבמות יד, א] עולה שקידושי ביאה אינם מעשה קניין פורמלי אותו מחיל האיש, אלא זו תחילת חיי האישות הגורמת שהאישות תחול מאליה[7].

·הרב יוסף אליהו הנקין [פירושי איברא סי' ג] טוען ששיטת רב הונא ש"חופה קונה" מבוססת על הבנה שחיי האישות עצמם מחילים את חלות האישות ומגדירים את האישה כ'אשת איש', גם ללא אחד מדרכי הקידושין[8].

עם זאת, נראה שזו אינה התפיסה המקובלת להלכה: מסוגיית הבבלי [י.] עולה שקידושי ביאה אינם שונים מדרכי הקידושין האחרות, וגם ביאת הקידושין היא מעשה משפטי-פורמלי[9]. כמו כן, רוב הראשונים אינם פוסקים כרב הונא ש"חופה קונה", וגם ביאורו של הרב הנקין לשיטתו אינו מוסכם. בנוסף, מדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"א הל' א-ד] עולה בבירור שחיי אישות ללא מעשה קניין מקדים אינם אישות אלא זנות, ומכאן שהוא חולק על תפיסה זו מיסודה[10].

מהות האישות וגדר מעשה הקידושין

מן האמור עולה שקיימים שני מושגים שונים: אישות וחיי אישות. חיי האישות מתחילים בשעת הנישואין, אך האישות מתחילה מיד בשעת הקידושין. אמנם הגדרה זו צריכה ביאור: ברור מהם חיי האישות, אך המושג 'אישות' אינו ברור דיו – מהי אותה אישות שחלה עוד בטרם החלו חיי האישות?

לכאורה הקידושין יוצרים קניין ממוני, וכך אמנם חיי האישות מתחילים רק בנישואין אך הקניין הממוני של הבעל באשתו מתחיל משעת הקידושין. הבנה זו נתמכת בפשטי המקראות, בהם נראה שמעשה הקידושין ביסודו נעשה בין האב לבין הבעל והאישה היא "הגורם הנקנה", אותה מקבל האיש בתמורה ל"מוהר הבתולות" אותו הוא נותן לאב. אמנם חז"ל אינם לומדים כך, ומדבריהם עולה בבירור שכעיקרון מעשה הקידושין נעשה בין האיש לבין האישה, וזכות האב בבתו היא דין מיוחד שאמור ביחס לנערה וקטנה[11]. יתרה מזאת; מדברי חז"ל [קידושין ו:] מפורש שגופה של האישה אינו קנוי לבעלה[12], ומכאן שהקידושין אינם מחילים קניין ממוני אלא חלות שונה.

מדברי הראשונים עולות שלוש שיטות בהבנת מהות האישות:

א.שיטת תוספות[קידושין יג: ד"ה לכ"ע; כא: ד"ה אשת]:התורה לא חידשה את מושג האישות, אלא יצרה רובד איסורי נוסף – החלת איסור על כל העולם באישה, כך שהיא מתייחדת לבעלה בלבד[13].

ב.שיטת הרמב"ן[קידושין כא: ד"ה אשת] ותלמידיו: האישות היא חלות הלכתית שחידשה התורה. חלות זו משנה את מעמדה של האישה ומגדירה אותה כ'אשת איש'[14].

ג.שיטת הרמב"ם[הל' אישות פ"א הל' א-ג]: התורה לא חידשה ולא העמיקה את מושג האישות. חיי האישות הם האישות, אלא שהתורה מצווה לפני תחילת חיי האישות להקדים ולהסדיר אותם באופן משפטי על ידי הקידושין[15].

ההבדל בין הראשונים הוא גם בהבנת גדר מעשה הקידושין:

א.לשיטת תוספות [קידושין ב: ד"ה דאסר], קידושין שייכים לעולם ההפלאה – האיש מייחד את האישה לו ואוסר אותה על כל העולם[16].

ב.לשיטת הרמב"ן [קידושין טז. ד"ה זאת אומרת] ותלמידיו, קידושין שייכים לעולם הקניינים – האיש קונה את האישה והיא נעשית קניינו. עם זאת, הקניין אינו קנין ממוני, שהרי אין גופה קנוי, ולכן מחדש הרמב"ן מושג חדש: 'קניין איסור' – קניין שאינו מקנה זכויות ממוניות אלא מחיל חלות איסורית ומשנה את מעמדה של האישה[17].

ג.לשיטת הרמב"ם [הל' אישות פ"א הל' א-ג], מעשה הקידושין הוא מעשה מצווה שציוותה התורה להקדים לאישות מעשה המבטא את ייחוד האישה לבעלה, כדי להבחין באופן ברור בין אישות לבין זנות[18]. [אמנם התורה חידשה שהייחוד אוסר את האישה על כל העולם, כאילו חיי האישות התחילו בפועל, אך האיסור אינו עצם הקידושין אלא תוצאה שלהם[19]].

התפיסות השונות עומדות ביסוד מחלוקות רבות בדיני הקידושין:

·מחלוקת תוספות [יג: ד"ה לכ"ע; כא: ד"ה אשת] ורמב"ן [כא: ד"ה אשת] אם יש אישות בבני נח[20].

·מחלוקת הרמב"ם [סהמ"צ מ"ע ריג; הל' אישות פ"א ה"א; שם, פ"ג הכ"ג] והרא"ש [כתובות פ"א סי' יב] אם יש מצווה במעשה הקידושין [מחלוקת רמב"ם ורא"ש [כתובות פ"א סי' יב]][21].

·מחלוקת הרמב"ם [סהמ"צ ל"ת שנה; הל' אישות פ"א ה"ד] והרמב"ן [בראשית כה, ו; השגות לספר המצוות, שם; תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפד] אם יש איסור בחיי אישות ללא קידושין[22].

·מחלוקת הרשב"א [יבמות ע: ד"ה אלמא] ותוספות הרא"ש [ה. ד"ה והאי; י: ד"ה ארוסה] בטעם הדין שמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה[23].

·מחלוקת הפני יהושע [גיטין מג. ד"ה אמר רב חסדא] והאבני מילואים [סי' מד ס"ק ד] מדוע אין תפיסת קידושין באשת איש[24].

גדר קידושי כסף

שלוש התפיסות השונות בראשונים ממשיכות בהבנת גדר קידושי כסף:

א.דעת הרמב"ן [ג. ד"ה חליפין] וסיעתו: מעשה קניין ('קניין אישות') הנעשה על ידי כסף, בדומה לקניין שדה[25].

ב.דעת תוספות [ב. ד"ה וכסף]: חלות איסורית הנעשית על ידי נתינת כסף[26].

ג.דעת הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הי"ג; שם, הכ"ד]: נתינת הנאה לאישה שמחמתה היא תייחד עצמה לאיש זה[27].

תפיסות אלו משפיעות על שלושה דינים מרכזיים:

·נתינת כסף הקידושין וקבלתו: האם הקידושין נעשים על ידי זכיית האישה בכסף הקידושין [רמב"ן קידושין ח: ד"ה היתה; גיטין עח. ד"ה ארבע], בעצם נתינת הכסף לידי האישה [תוס' רי"ד קידושין ח: ד"ה ואם היה; פסקי רי"ד גיטין עח: ד"ה א"ר אסי], או בכל אופן האישה קיבלה הנאה מחמת האיש המקדש[28].

·גדר כסף הקידושין: האם הקידושין נעשים בנתינת ממון (=דבר בעל ערך ממוני) [רמב"ן ב. ד"ה בפרוטה; יב. ד"ה חיישינן], בנתינת מטבע בשיעור פרוטה [תוס' ב. ד"ה בפרוטה; יג. ד"ה כשם], או בהנאה השווה פרוטה שהאישה מקבלת [רמב"ם הל' אישות פ"ד הי"ט][29].

·הבעלות על כסף הקידושין: האם הקידושין יכולים להיעשות רק בממון שבבעלותו של האיש [תוס' נב. ד"ה והוא; נב: ד"ה המקדש], או גם בממון שאינו שייך לו [רמב"ם הל' אישות פ"ה הל' ז-ח][30].

אמירה בקידושין

תפיסותיהם השונות של הראשונים בהבנת מהותם של הקידושין משפיעה על הבנתם את מקומה של האמירה במעשה הקידושין:

א.לדעת בעלי התוספות, שמעשה הקידושין הוא מעשה הפלאה – האמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין, ובה האיש אוסר את האישה על כל העולם.

ב.לדעת הרמב"ן ותלמידיו ולדעת הרמב"ם, שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין – האמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין, והיא נדרשת רק כדי לוודא שדעת האיש והאישה לקידושין.

דעתם של הראשונים עולה ממחלוקותיהם בביאור דיני אמירה בקידושין:

·מחלוקת הר"ש [מע"ש ד, ז] והרמב"ם [הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ד ה"א] בהבנת דין "עסוקין באותו עניין"[31].

·מחלוקת התוספות [ד: ד"ה היכא] והרשב"א [ה: ד"ה אבל נתן] בהבנת ספק הגמרא [ה:] ב"נתן הוא ואמרה היא"[32].

·מחלוקת התוספות [נדרים ו: ד"ה יש], הר"ן [שם, ד"ה בעי] והרמב"ם [הל' אישות פ"ד ה"ב] בהבנת ספק הגמרא בנדרים [ו:] אם "יש יד לקידושין"[33].

·מחלוקת רש"י [נ: ד"ה חוששין] ותוספות [שם, ד"ה חוששין] אם יש חשש קידושין בסבלונות שניתנו ללא אמירה[34].

דעת בקידושין

התפיסות השונות מולידות מחלוקת גם בהבנת תפקידה של דעת האישה בקידושין[35]:

א.לדעת הרמב"ן ותלמידיו [רשב"א ב: ד"ה תנא] שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין – כשם שקניין דורש את דעת המקנה, כך קידושין אינם יכולים להיעשות שלא מדעת האישה.

ב.לדעת תוספות [וכן עולה מתלמיד הרשב"א שם, ד"ה תנא] – מסתבר שזהו גדר בפני עצמו: אמנם מעשה הקידושין נעשה על ידי האיש לבדו, אך הואיל ואדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו – יש תוקף למעשה רק כאשר הוא נעשה מדעת האישה.

ג.לדעת הרמב"ם [הל' אישות פ"ד ה"א] – בניגוד לקניינים, בהם די בדעת (ולכן הסכמה בכפייה מועילה), בקידושין יש צורך ברצון (ולכן הסמכה בכפייה אינה מועילה).

עדות על הקידושין

שלוש תפיסות אלו עשויות להשפיע גם על הבנת הצורך בעדות על הקידושין:

א.לדעת תוספות – הואיל ומעשה הקידושין מחיל איסור על כל העולם, יש לו תוקף רק כאשר הוא נעשה באופן שיכול להתפרסם לכל העולם – בפני עדים.

ב.לדעת הרמב"ן וסיעתו – הואיל ומעשה הקידושין הוא מעשה קניין, הוא יוצר קשר בין האישה והאישה, ולכן הדרישה לעדות על הקידושין אינה ברורה מאליה. יש לבאר שזהו דין מיוחד שמקורו בדרשה, המלמד שאין תוקף למעשה קידושין שלא בנוכחות עדים הנותנים לו צביון משפטי ('עדי קיום').

ג.לדעת הרמב"ם – הואיל ומעשה הקידושין הוא הליך מקדים לאישות עצמה, מעשה הקידושין צריך להיות מעשה פומבי, ולכן עליו להיעשות בפני שני עדים.

ההגדרה האמורה מדברי הרמב"ם מדויקת בלשונו [הל' אישות פ"א ה"א][36]; בדברי תוספות אין אמירה מפורשת בעניין, אך ההגדרה האמורה מסתברת בשיטתם; לעומת זאת, מדברי הרמב"ן [סה: ד"ה הא דאמרינן] עולה שלא כהבנה המוצעת בשיטתו: הבנה זו אמנם עולה מדברי הרשב"א [שם, ד"ה א"ל] ההולך בדרכו העקרונית של הרמב"ן בהבנת גדר מעשה הקידושין, אך מדברי הרמב"ן עצמו עולה כהבנה הראשונה, אותה הצענו בשיטת תוספות. נראה ללמוד מכך שבין הרמב"ן לרשב"א יש מחלוקת עקרונית: לדעת הרשב"א – כשם שמעשה הקידושין הוא בעל אופי קנייני, כך גם חלות הקידושין היא בעלת אופי קנייני; אמנם הקידושין אינם יוצרים קניין ממוני, אך הם יוצרים קשר אישות בין האיש לאישה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן – יש להבדיל בין מעשה הקידושין לבין חלות הקידושין: מעשה הקידושין הוא בעל אופי קנייני, אך החלות אינה קניינית אלא איסורית, שכן היא משנה את מעמדה האיסורי של האישה מפנויה ל'אשת איש'[37].

קידושין לחצאין

ההבחנה בהבדל שבין הרשב"א לרמב"ן ביחס לחלות האישות, האם זו חלות קניינית או איסורית, מבארת שתי מחלוקות הקיימות בין הרשב"א לראשונים אחרים ביחס ל'קידושין לחצאין':

א.האם קיימת אפשרות להחלת קידושין חלקיים: לדעת רוב הראשונים [תוס' ס. ד"ה אפילו; רמב"ן שם, ד"ה אפי'] – אינו אפשרי. לעומת זאת, לדעת הרשב"א [גיטין פב: ד"ה הא דבעי, וד"ה הא דאמרי'; קידושין ס. ד"ה מותיב] – כעיקרון אפשר להחיל קידושין חלקיים, אלא שיש מיעוט מיוחד שאינו מאפשר לקדש חצי אישה.

ב.האם הליקוי ב'קידושין חלקיים' אמור גם לגבי האיש: לדעת הראב"ד [ברשב"א ז. ד"ה הכי קאמר] – הליקוי הוא רק באישה, ואילו לדעת הרשב"א [שם] – הליקוי אמור גם ביחס לאיש[38].

שיטת הרשב"א עולה גם מדבריו [גיטין פב: ד"ה הא דאמרינן] שיש תוקף גם לקידושין שאינם מחדשים איסור. לעומת זאת, מדברי הרא"ה [בריטב"א שם, ד"ה בא ראובן ; בחידושי הר"ן שם, ד"ה ראובן] עולה שאין תוקף לקידושין כאלה, ומכאן שהרא"ה סובר כשיטת רוב הראשונים שחלות הקידושין היא איסורית ולכן אין תוקף לקידושין שאינם מחדשים איסור[39].

האם האישות מורכבת מרבדים שונים?

מן האמור עולות דרכים שונות בראשונים במהות האישות ובגדר הקידושין:

·לבעלי התוספות – מעשה הפלאה המחיל איסור.

·לרמב"ן – מעשה קניין המשנה את מעמדה האיסורי של האישה.

·לרשב"א – מעשה קניין היוצר קשר אישות בין האיש לאישה.

·לרמב"ם – מעשה מקדים לאישות המבטא את ייחוד האישה לבעלה.

מדברי כל הראשונים עולה שהאישות היא בעלת גדר אחד פשוט. לעומת זאת, אחרונים רבים [שו"ת משיב דבר ח"ד סי' לה; חידושי ר' שמעון סי' יז; קובץ שיעורים אות נג; אבן האזל הל' אישות פ"ג ה"ב; קונטרסי שיעורים שיעור א; משאת משה סי' א; שו"ת אגרות משה ח"א סי' פא] נוקטים שהאישות מורכבת מרבדים שונים: קנייני, איסורי ואולי גם רובד אישותי[40].

הבנה זו נתמכת בדברי הירושלמי [קידושין א, א; קידושין ג, א; יבמות יד, א], ממנו משתמע ששלוש דרכי הקידושין מכוונים כלפי שלושת הרבדים הקיימים בקידושין: כסף – כנגד הרובד הקנייני, שטר – כנגד הרובד האיסורי, וביאה – כנגד הרובד האישותי. עם זאת, מסוגיות רבות בבבלי יש להוכיח שלא כדברי הירושלמי[41].

לסיום קטע זה נציין לדברי חלק מהאחרונים [ר"ש איגר בשו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קע; ר"י אייבשיץ, תפארת יהונתן ויקרא יט, כ; קונטרסי שיעורים שיעור י אות ג] שאישות של שפחה חרופה שונה מאישות רגילה: קיים בה רק הרובד הקנייני ללא הרובד האיסורי[42].

זכות האב בקידושי בתו

את עיוננו נחתום בגדר זכות האב בקידושי בתו. כפי שנאמר לעיל, מדברי חז"ל עולה שכעיקרון מעשה הקידושין נעשה בין האיש המקדש לבין האישה המתקדשת, והקידושין מסורים לאב רק בקטנותה של הבת ובנערותה.

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בגדר זכותו של האב:

·לדעת רש"י [ג: ד"ה ואיהי] ותוספות [שם, ד"ה וכי] – התורה נתנה לאב גדר של שליח ואפוטרופוס, כך שהוא יכול לקבל קידושיה במקומה, אך גם לפני בגרות – אין לאב בעלות על בתו.

·לפי הרמב"ן [שם, ד"ה ואימא] והריטב"א [שם, ד"ה ופרקינן] – התורה נתנה לאב בעלות על בתו, והוא מקבל את קידושיה בתורת בעלים[43].

מחלוקת זו משליכה על הבנת סוגיות שונות:

·היחס בין זכות האב לקדש את בתו לבין זכותו בכסף קידושיה[44].

·מחלוקת הראשונים [רי"ף גיטין ל:; רמב"ם הל' גירושין פ"ב הי"ח; תוס' קידושין מג: ד"ה תנן] אם קטנה יכולה לקבל את גיטה בעצמה[45].

·מחלוקת האמוראים [קידושין מג:] אם נערה יכולה רק לקבל את גיטה או גם לקבל את קידושיה[46].

·טעמו של שמואל [קידושין מד:] שיש לחשוש לקידושי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה[47].

אפשר לראות את יסוד המחלוקת בגדר זכות האב בבתו, אך ייתכן שהיא תלויה בגדר מעשה הקידושין: אם מעשה הקידושין בעל אופי איסורי – החלות מתייחסת לבת, ולכן כוחו של האב הוא כשליח ואפוטרופוס בלבד. לעומת זאת, אם מעשה הקידושין הוא בעל אופי קנייני – מעשה הקידושין מוציא את הבת מרשות האב ולכן החלות מתייחסת לאב ויש לו זכות כבעל דבר ובעלים.

הרדב"ז [ח"ו סי' ב אלפים שלב] נוקט בהבנה האחרונה, ועל פיה הוא טוען שיש חילוק בין זכות האב בקבלת גיטה ובקבלת קידושיה: מעשה הקידושין הוא בעל אופי קנייני, ולכן בו האב הוא בעל דבר ובעלים והמעשה נעשה בין האב לבין האיש המקדש – במעשה הקידושין האיש "לוקח" את הבת מהאב. לעומת זאת, מעשה הגירושין הוא בעל אופי איסורי, ולכן המעשה נעשה בין הבעל לבין האישה ויש לו סמכות כשליח ואפוטרופוס בלבד[48].

לסיום נציין, שבפשטות ההגדרה העולה מדברי הרדב"ז, שמעשה הקידושין הוא בעל אופי קנייני, נכונה לכל מעשי הקידושין. אמנם האור שמח [הל' אישות פ"ט ה"כ] טוען שהגדרה זו נכונה רק לגבי קידושי האב את בתו, אך כאשר אישה מקבלת את קידושיה בעצמה – הקידושין אינם בעלי אופי ממוני אלא איסורי[49].