ריטב"א מד: ד"ה אתמר
אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. פי' שלא בידיעתו ואין אנו יודעים אי ניחא ליה או לא. אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. ואמרינן מאי טעמא ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב כלומר בקידושין ונתקיימו הקידושין, וכי תימא במה נתקיימה דהא לא זכה האב באותן קידושין כלל דהא קטנה לית לה זכייה מדאורייתא כדי שיזכה בהן לאביה, ולאו בת שליחות היא שתעשה לו שליח, ואיהי גופה לית לה יד מעצמה, ואיכא למימר דגמרי קדושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך או תן ככר לכלב ותתקדש לך, דכיון שנתן על פיו מקודשת אף על פי שלא אכלו הכלב ולא נהנה האב מאותן קידושין דמקדשא בההיא הנאה שעשה דברו דשויא פרוטה כדכתיבנא בפ"ק (לעיל ח' ב'), הכא נמי כשנתרצה האב בקידושין הרי הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה ותתקדש לך, ומיהו בעינן שיהא הכסף בעין בשעה שמתרצה האב דאי לא במאי מקדשה שהרי לא נתן ולא הניח לה כלום על פיו, ומה שנתן תחלה מאליו נתן לה על דעת קידושין שלו, אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אילו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספיה מינה דלית לה זכייה למזכי בהו ועכשיו מניחן בשביל (אביו) [אביה], ואף על פי שאין דעת המקדש לכך בההיא הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקני לה, ואפשר שהמקדש מתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נישואין כדאיתא בפרק המדיר (כתובות ע"ג ב'), ובבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת רצוי, דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושיה מכל מקום בת זכייה היא וכי מקבלה להו הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו, וכן באומר לראובן זכה בכסף זה לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצתה הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה, והאי נתרצה האב דאמרינן הכל הולך אחר שמיעה ראשונה, כלומר שאם כששמע תחלה נתרצה נתקיימו הקידושין אף על פי שצווח אחר כך ואם כששמע תחלה צווח נתבטלו הקידושין אף על פי ששתק אחר כך.
וכי תימא כיון שנתרצה האב מקודשת הא דאמרינן בפ"ק (לעיל י"ט א') אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי רבי יוסי ברבי יהודה, למה לי מדרבי רבי יוסי אפילו רבנן נמי שהרי נתרצה האב, ואיכא למימר דאילו מדין נתרצה האב דאמרינן הכא הא פרישנא דלא מהני עד דלהוו מעות בעין בשעת רצוי ולכי שמע דלישתוק ולירצי, אבל באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מכיון שקבלה קידושיה גמרו הקידושין אף על פי שלא נתרצה האב אחר כך כלל ואין המעות בעין, והיינו דאיצטרכינן למיתי עלה מרבי יוסי ברבי יהודה כדפרישנא התם.
רשב"א שם, ד"ה אתמר
אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וטעמא כדמפרש ואזיל צריכה גט חוששין שמא נתרצה אביה בקדושיה וצריכה מיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה, ופי' הראב"ד ז"ל דהא דאמר שמואל דחוששין לקדושין כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה דהו"ל כאלו א"ל צאי וקבלי קדושיך, וההיא דלקמן דהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל כשהי' הבן עמהם ושתק הוא, ואפ"ה אמרי' דאין חוששין שמא נתרצה הבן דמימר אמר במאי דעביד אבא מאי איכפת לי וכי לא אמרו לי מידי מאי אצוח, נראה שפי' כן לפי שהוקשה לו אם נתקדשה שלא בפניו כיון דאין לה יד לקבל קדושיה ובשעת נתינתן לא חלו הקדושין ואינן ראוין לחול כי שמע האב והודה מה בכך בשעת נתינתו לא הודה בשעת הודאתו לא נתן לה כלום, ואין פירושו מחוור לי חדא דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת וה"נ בשהלך אביה למ"ה ועמדה היא ונתקדשה, ועוד דאמרי' נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן, מדפירש התם ואביה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן משמע דהכא בשאין אביה כאן, ועוד דאמרי' נמי לקמן נתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב ור"א אמר אביה ולא היא, ואותביני' מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן אביה לתתה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין כו', ומפותה ודאי לא באפי אביה הוה אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה, ועוד מפותה עצמה הויא תיובתיה למאי דס"ד מעיקרא שפתה לשם אישות, ומיהו ההיא איכא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, אלא שהרב ז"ל בעצמו לא פי' כן הא דאביי אלא צריכה שיודה אביה באותן קדושין עצמן דהיינו כקדושין אחרים, וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו לקמן שפי' נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה שלא הי' אביה שם בשעת קדושין.
ואחרים פירשו חוששין שמא נתרצה האב קודם שתתקדש והוא צוה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך, וגם זה אינו מחוור מדאמרי' בהנהו תרי דהוו שתו חמרא אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואקשי' ודלמא ארצויי ארצי קמיה, כלומר מעיקרא, ואם איתא מכיון דאמר רבינא אין חוששין שמא נתרצה הבן מעיקרא מאי קא מקשה תו ודלמא איתרצי מעיקרא הא אמרי' דלא חיישי', אלא ודאי הא דאמרי' נתרצה ולא נתרצה לאחר מעשה קאמר, והפי' הנכון שמא נתרצה כששמע וכגון ששתק כששמע ואף על גב דצוח לבסוף אפ"ה חיישי' שמא נתרצה בקדושיה כששמע ונתקיימו קדושיה, דה"ל כהתקדשי לי ע"מ שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה ואף על פי שלא חלו בשעת נתינה, וטעמא דחיישי' שמא נתרצה האב ולא חיישי' שמא נתרצה הבן כדפרש"י ז"ל לקמן דאב בכל דהוא ניחא להו משום טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו, אבל בן מידק דייק ונסיב, והכא אף על פי שנתאכלו המעות קודם ששמע האב נמי חוששין לה דה"ל כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ואף על פי שנתאכלו המעות מקודשת, ורבותי' בעלי התוס' כתבו דהא דאמרי' חוששין שמא נתרצה האב דוקא בששתק אף על פי שצווח לבסוף כמו שכתבנו אבל בצוח מעיקרו אין חוששין לה כלל, והביאו ראיה דהא רב גופי' דאמר הכא צריכה גט שמא נתרצה האב איהו הוא דאמר לקמן נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אלמא כל שבא האב ועכב אין חוששין לה, ואמרי' נמי בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע, אלמא זרה גמורה הויא מדחיישי' אפילו בדרבנן דמדאורייתא כיון שנתארסה אוכלת דקנין כספו היא.
ולדידי קשיא לי דאם איתא היכי סתמי סתומי וחסרו עיקרו של דבר דהיינו שמע האב ושתק הו"ל לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צווח חוששין שמא נתרצה האב, ובההוא מעשה דאיהו אמר לקריבאי מן הסתם צוח מעיקרו הוה מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ואי בששתק רגלים לדבר שנתרצה או שהסכים על ידו, אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרו אמרו חוששין, וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיו קדושין אלא א"כ נתרצה האב בקדושיה ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש, והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך, ובמתנה בפירוש כך אף על פי שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת שהרי נתפייס דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושיה ומתפייס לבסוף ויאמר אין קאמר, ואף על פי שמת האב חוששין שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו, והכי איתא בתוספתא במכילתין בפ"ג על מנת שירצה פלוני אף על פי שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה כו', ע"מ שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת, מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו. ומתני' לקמן בפרק האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אינה מקודשת גמורה קאמר עד שיאמר האב אין, למאי דקס"ד מעיקרא דע"מ שירצה ע"מ שיאמר אין קאמר, ולמאי דאוקימנא במסקנא דכולה מתני' בדא"ל ע"מ שלא ימחה אבא כ"ש דלא תיקשי לן כלל דה"ק ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום ולפיכך רצה האב שלא מחה מקודשת לא רצה האב אלא שמחה אינה מקודשת אלא נתבטלו קדושין לגמרי, והא דאמר רב לקמן בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר דלא הוו קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוו, וכ"פ בתוס', וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע אף על פי שאין כאן אלא איסורא דרבנן מ"מ אין מאכילין אותה על הספק שמא יתרצה האב לאחר מחאתו, דלחומרא אמרו שמא יתרצה, לקולא לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה, וזה א"צ לפנים, ודאמרי' בירושלמי נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת זה הי' מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת ודאי מקפד קפיד וחזקה שלא יתרצה לעולם הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולקמן בשמעתין מחלק בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת לבין נתקדשה ונשאת שלא לדעת, כנ"ל.