רקע

בשעה טובה אנו עובר לעסוק בנושא האחרון שנותר לנו בענייני קידושין – זכות האב בקידושי בתו. הגמרא דנה בדין זה בהרחבה בתחילת הפרק השני [מג:-מו.] ובמקומות נוספים, והדיון נוגע לתחומים הלכתיים נוספים (כגון: זכות האב בהפרת נדרים, במכירת בתו לאמה ובתשלומי אונס, מפתה ומוציא שם רע). בשיעור נעיין ביסודות דין זה, וביחס בין הדין הרגיל שאישה היא המקבלת את קידושיה בעצמה, לבין זכותו של האב לקבל את קידושי בתו.

הסבר הסוגיה

וכי ימכר איש את בתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים. [שמות כא, ז]

וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה, מהר ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת. [שמות כב, טו-טז]

ואשה כי תדר נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום, וה' יסלח לה כי הניא אביה אתה. [במדבר ל, ד-ו]

כי יקח איש אשה, ובא אליה ושנאה. ושם לה עלילת דברים והוצא עליה שם רע, ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים. ולקח אבי הנער ואמה, והוציאו את בתולי הנער אל זקני העיר השערה. ואמר אבי הנער אל הזקנים, את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה. והנה הוא שם עלילת דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי, ופרשו השמלה לפני זקני העיר. ולקחו זקני העיר ההוא את האיש, ויסרו אתו. וענשו אתו מאה כסףונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. [דברים כב, יג-יט]

כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה, ונמצאו. ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.

[שם, כח-כט]

זכות האב בבתו מופיעה בתורה ביחס לשלושה תחומים: לגבי מכירת בתו לשפחה [שמות כא, ז-יא], לגבי הפרת נדרים [במדבר ל, ד-יז] ולגבי אונס [דברים כב, כח-כט], מפתה [שמות כב, טו-טז] ומוציא שם רע [דברים כב, יג-יט]. נפתח בעיון בפשט הכתובים ואת העולה מהם, ולאחר מכן נשווה בין פשט הכתובים לבין דברי חז"ל.

זכות האב בבתו לפי פשט הכתובים

בפרשת משפטים אין התייחסות לגילה של הבת הנמכרת לשפחה והמפותה, ומפשטות הכתובים נראה כי דינים אלו אינם תלויים בגילה של הבת: בכל אופן האב יכול למכור את בתו (לפני נישואיה) לשפחה, ובכל אופן הוא מקבל ממון מהמפתה את בתו הבתולה. לעומת זאת, ביחס להפרת נדרים וביחס לאונס ומוציא שם רע התורה מציינת שהבת היא נערה: "ואישה כי תדור נדר... בבית אביה בנעוריה" [במדבר ל, ד]. עם זאת, עיון מעמיק בפרשיית הפרת נדרים מעלה שלפי פשטות הכתובים מונח זה אינו מציין את גיל הבת אלא את מעמדה. לאחר שהתורה פותחת בדין אישה הנודרת "בבית אביה בנעוריה", היא עוברת לעסוק בדין אישה נשואה – "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" [שם, ו], ולבסוף [שם, י] עוסקת התורה בדין אלמנה וגרושה. נראה מכך שאלמנות וגירושין הם המצבים היחידים בהם האישה עומדת ברשות עצמה^[1], ומכאן שכל זמן שאישה לא נישאה הרי היא עומדת ברשות אביה, ואין חילוק אם היא קטנה או בוגרת.

על פי דברים אלו, הכתוב "בבית אביה בנעוריה" אינו מלמד על שני תנאים שונים (=אישה בגיל הנעורים לפני נישואיה), אלא הכתוב מכנה בשם 'נערה' את הבת העומדת בבית אביה, בין בקטנותה ובין בבגרותה. באופן זה מבחין הכתוב בין אישה לנערה: "אישה" היא אישה נשואה העומדת ברשות בעלה, ולכן בעלה הוא שמפר את נדריה; "נערה", לעומת זאת, היא בת לפני נישואיה העומדת ברשות אביה, ולכן אביה הוא שמפר את נדריה.

נראה לבאר באופן זה גם את פרשיית אונס ומוציא שם רע: לפי פשט הכתובים, הגדרתה של התורה שדינים אלו נאמרים לגבי 'נערה בתולה' אינה מגבילה אותם לגיל מסוים, אלא דינים אלו אמורים ביחס לכל בתולה העומדת בבית אביה: בתולה העומדת בבית אביה נקראת "נערה", וביחס אליה אומרת התורה שאם הבעל הוציא שם רע על אשתו וטען שהיא זינתה בתקופת נערותה (=בהיותה בבית אביה) – עליו לשלם לאב מאה כסף. כמו כן, ביחס אליה אומרת התורה שאם אדם אנס בת העומדת בבית אביה – עליו לשלם לאב חמישים כסף.

מדברים אלו עולה שבאופן עקרוני אישה אינה עומדת ברשות עצמה: היא תמיד ברשות אביה או ברשות בעלה, אלא אם כן היא התאלמנה או התגרשה (או התייתמה). ואכן, בפרשיית מוציא שם רע נאמר [דברים כב, טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה", ומכאן שהאב הוא המקדש את בתו – הואיל והבת עומדת ברשותו.

נחדד את העולה מפשטות הכתובים. הבת עומדת לפני נישואיה ברשות אביה: הוא המפר את נדריה, הוא היכול למוכרה לשפחות, הוא המקדשה והוא המקבל את התשלומים מהאונס, המפתה והמוציא שם רע. נראה מכך כי זכות האב בקידושי בתו דומה במהותה לזכות האב למכור את בתו לשפחה, ושניהם נובעים מעיקרון אחד: הבת עומדת ברשות אביה והתורה נותנת לאביה בעלות ושליטה עליה^[2].

נעמיק במשמעות הדברים. אנו רגילים לראות את הקידושין כנעשים בין האיש המקדש לאישה המתקדשת, כאשר האישה אינה רק הגורם הנקנה אלא גם המוכרת. אמנם, על פי העולה מפשטות הכתובים, הקידושין נעשים בין האב לבעל: הבעל הוא הקונה, האב הוא המוכר, ואילו האישה היא הגורם הנקנה.

יש להוסיף, שבכתובים לא מופיע כסף ביחס לקידושין מלבד תשלום ה"מוהר" – דמי הבתולים הניתנים לאב:

ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה, אמצא חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן. הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי, ותנו לי את הנער לאשה. [בראשית לד, יא-יב]

וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה, מהר ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת. [שמות כב, טו-טז]

בכתובים אלו קובעת התורה כי בפני המפתה עומדות שתי ברירות: לקחת את המפותה לאישה, או לשלם את "מוהר הבתולות" לאביה. נראה שדין זה נובע מכך שהמפתה לא עשה מעשה פלילי, שכן מעשיו נעשו בהסכמת האישה, אך מעשיו גרמו נזקלאב – כעת האב לא יקבל את "מוהר הבתולות" בעבור בתו. בשל כך, התורה אינה משיתה עונש על המפתה, אלא מציבה בפניו שתי ברירות: לקחת את המפותה לאישה ולשלם לאביה מוהר כנישואין רגילים[3], או לשלם לאב את "מוהר הבתולות" שהפסיד אותו^[4]. נראה להסיק מכך שלפי פשטות הכתובים כסף הקידושין הוא "מוהר הבתולות" – התשלום הניתן לאב על לקיחת בתו לאישה.

לסיכום, מפשטות הכתובים עולים ארבעה עקרונות:

א.לפי פשוטו של מקרא הבת עומדת עד נישואיה ברשות אביה והיא נתונה בבעלותו.

ב.זכות האב בקידושי בתו דומה לזכותו במכירת בתו לאמה.

ג.מעשה הקידושין נעשה, כדרך כלל, בין האב לבין הבעל: האב הוא המוכר, הבעל הוא המוכר ואילו הבת היא הגורם הנקנה.

ד."מוהר הבתולות" הוא כסף הקידושין – דמי קניין הבת לאישה.

זכות האב בבתו לפי חז"ל

כאמור, דברים אלו אמורים לפי פשטות הכתובים, אמנם מדברי חז"ל עולה תמונה שונה לחלוטין החולקת על ארבעת העקרונות העולים מפשוטו של מקרא:

·בת בוגרת אינה עומדת ברשות אביה אלא היא עומדת ברשות עצמה:

בדבר אחר יפה כוח הבעל מכוח האב, שהבעל מפר בבגר והאב אינו מפר בבגר.

[משנה נדרים ע.]

מאי טעמא? דאמר קרא 'בנעוריה בית אביה'. [גמ' שם]

משל משלו חכמים באשה: פגה, בוחל וצמל. פגה - עודה תנוקת, בוחל - אלו ימי נעוריה. בזו ובזו אמרו: אביה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה. צמל - כיון שבגרה, שוב אין לאביה רשות בה. [משנה נדה מז.]

·יש הבדל בין זכות האב בקידושי בתו לזכות האב למכור את בתו לאמה: אב יכול למכור את בתו לאמה רק בקטנותה, אך היא יוצאת לחופשי כאשר היא מביאה סימני נערות; ואילו מסירה לקידושין יכולה להיעשות גם בנערותה של הבת:

יתירה עליו אמה העבריה, שקונה את עצמה בסימנין. [משנה קידושין יד:]

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. [משנה קידושין מא:]

·קידושין רגילים נעשים בין הבעל לבין האישה, וכך האישה אינה רק הגורם הנקנה אלא היא המוכרת; קידושי האב את בתו הוא דין מיוחד שנאמר ביחס לקטנה ונערה בלבד:

האיש מקדש בו ובשלוחו, האישה מתקדשת בה ובשלוחה, האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. [משנה קידושין מא.]

·אין לזהות בין מוהר לבין דמי הקידושין: חז"ל מבחינים באופן ברור בין דמי הקידושין, הניתנים בשעת האירוסין ולגביהם נחלקו בית הלל ובית שמאי (בתחילת מסכת קידושין) האם שיעורם הוא פרוטה או דינר, לבין 'המוהר' - דמי הכתובה, ששיעורם הוא מאתים זוז ובהם מתחייב הבעל בשעת הנישואין (והם כלל לא ניתנים לאב, אלא הבעל מתחייב לתת אותם לאישה לאחר סיום חיי הנישואין)^[5].

נראה שבין פשטות הכתובים לבין דברי חז"ל עומד הבדל עקרוני בהבנת מהות הקידושין: לפי פשטות הכתובים אישה אינה ישות משפטית העומדת בפני עצמה, אלא תמיד רשות אחרים עליה – רשות אביה או רשות בעלה. באופן זה מעשה הקידושין הוא מעשה קנייני המעביר את הבעלות על האישה מן האב אלא הבעל. לעומת זאת, חז"ל רואים את האישה כישות משפטית אוטונומית. בשל כך, במעשה הקידושין האישה אינה הגורם הנקנה אלא המוכרת: הקידושין תלויים בדעת האישה, היא המקבלת את הקידושין והיא הגורמת שחלות הקידושין תחול.

נעמיק דברים אלו. לפי פשטות הכתובים מעשה הקידושין הוא מעשה קניין של לקיחת האישה על ידי בעלה – "כי יקח". לעומת זאת, חז"ל – כדברי הגמרא בתחילת המסכת [ב:] – מחדשים את המונח קידושין, המבטא מעשה בעל משמעות איסורית – "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש". ואם כן, לפי דברי חז"ל, הקידושין אינם מעשה של קניין ממוני אלא הם מעשה איסורי המשנה את מעמדה של האישה והאוסר אותה על כל העולם מלבד האיש אליו התקדשה[6].

על פי דברים אלו ניתן להבין שגם זכות האב בקידושי בתו מתפרשת באופן שונה: זכות האב אינה נובעת מבעלות על בתו, ואין כל דמיון בין זכותו בקידושי בתו לזכותו למכירתו לאמה. באופן זה, האב אינו מקדש את בתו בתור בעלים אלא בתור שליח ואפוטרופוס אותו הפקידה התורה על קידושי בתו. בהתאם לכך, האב הוא רק המנהל את עניינה של הבת, אך אין לו כל בעלות עליה[7]. אמנם, ניתן לחלוק ולטעון שגם לפי דרכם של חז"ל זכות האב בקידושי בתו נובעת מבעלותו על בתו הקטנה והנערה – כל זמן שהבת לא בגרה הרי היא עומדת ברשות אביה, ולכן הוא המקדש את בתו^[8].

זכות האב בקידושי בתו – כבעלים או כאפוטרופוס?

הבנות אלו תלויות במחלוקת הראשונים בהבנת סוגיית הגמרא הדנה במקור זכותו של האב בקידושי בתו:

הא דתנן, האב זכאי בבתו בקידושיה – בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא בכסף, וכסף דאבוה הוא? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'ויצאה חנם אין כסף' – אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? אב. [קידושין ג:]

הגמרא דורשת מהכתוב "ויצאה חנם אין כסף" שהאב זכאי בקידושי בתו: "אין כסף לאדון זה – אבל יש לאדון אחר, ומאן נינהו אב".

לכאורה, דרשה זו מבוססת על העיקרון שבת נמצאת בבעלותו של האב; הוא נקרא 'אדון'. ואם כן, חז"ל לומדים מכך שהתורה מציינת שאמה משתחררת בלא כסף – "ויצאה חנם אין כסף" – שכעיקרון ראוי היה שיציאתה מאת אדונה תהיה בכסף, אלא שקבעה התורה שאמה שהגיעה לנערות יוצאה בלא כסף. בשל כך, כאשר בת יוצאת מרשות אביה לרשות בעלה, יציאה זו צריכה להיות בכסף: האב אמור לקבל כסף על כך מאת הבעל, תשלום על העברת הבעלות על האישה ממנו לאב[9].

אמנם הגמרא מביאה דרשה זו ושואלת:

ואימא לדידה? [שם]

מניין שהאב זוכה בכסף הקידושין? הרי ייתכן שזכותו להחליט מי ייקח את בתו לאישה וביכולתו לקבל קידושיה, אך בכסף עצמו זוכה האישה! על פי האמור שאלה זו מחוסרת הבנה: כל עיקר דרשה זו מבוססת על כך שלאב יש בעלות על בתו ולכן הוא מקבל את קידושיה, ואם כן מה מקום יש לשאול מניין שהאב הוא הזוכה בכסף הקידושין? אם זכותו לקבל את קידושי בתו נובעת מבעלותו עליה – ברור שהוא שאמור לזכות בכסף הקידושין! על כורחנו שהגמרא מבינה דין זה באופן שונה. דרשה זו אינה מלמדת על בעלותו של האב על בתו, אלא על עצם הדין שקידושי בת היוצאת מרשות אביה לרשות בעלה נעשים על ידי כסף. ואם כן, גם לאחר דרשה זו יש לשאול מי זוכה בכסף הקידושין – הבת או האב.

דברים אלו אמורים לפי העולה משאלת הגמרא, אמנם הגמרא עונה על שאלתה:

הכי השתא, אביה מקבל קידושיה, דכתיב 'את בתי נתתי לאיש הזה', ואיהי שקלה כספא?!

[שם]

הגמרא אומרת שהואיל והאב הוא המקבל את כסף הקידושין, בהכרח שהוא גם הזוכה בו.

רש"י מבאר את תשובת הגמרא:

ואיהי תשקול כספא – בתמיה, אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה.

[רש"י שם, ד"ה ואיהי]

מדבריו עולה שטענת הגמרא היא שאין זה מסתבר שהתורה נתנה לאב את הזכות שמעשה קידושין ייעשה בין האיש המקדש לבינו (כלומר: שהאב יקבל את כסף הקידושין), אך האב לא יזכה בכסף אלא יצטרך להעביר אותו לבת המתקדשת. מכאן שלשיטתו גם למסקנת הגמרא אלו שתי זכויות שונות, אלא שאין סברה להפריד ביניהן.

תפיסה דומה, שגם למסקנת הגמרא אלו שתי זכויות שונות, עולה מדברי תוספות:

קטנה שייך לעשות אותו קל וחומר, דהשתא אביה מקבל קידושיה ואיהי שקלא כספא.

[תוס' שם, ד"ה וכי]

תוספות מכנים את סברת הגמרא 'קל וחומר'. מכאן שלהבנתם זכות האב לקדש את בתו וזכות האב בכסף הקידושין אלו שתי זכויות שונות, ואף על פי כן הגמרא טוענת כי אם התורה נתנה לאב את הזכות החמורה – לקבל קידושיה, ודאי שגם הזכות הקטנה יותר – הזכייה בכסף הקידושין – ניתנה לו^[10].

לעומת זאת, הריטב"א כותב:

ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא. פירוש כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בעל כרחה ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונו היא חשובה בענין זה, וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא ליהוי כסף דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשיבא בעל דבר ואין האב אלא כשליח ואם כן היאך אפשר לו לקדשה בעל כרחה. [ריטב"א שם, ד"ה ופרקינן]

לפי דבריו, הסברה מבוססת על כך שהאב הוא 'בעל דבר' – הוא הבעלים על ענייני הקידושין, ולכן ברור שכסף הקידושין אמור להגיע אליו.

נעמיק בדברי הריטב"א. הריטב"א מציע שתי אפשרויות להבין את מערכת היחסים בין הבת לבין האב ביחס לקידושין:

א."איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונו היא חשובה בעניין זה" – הבעלות על ענייני האישות מסורה לאב, והבת היא נחשבת לעניין זה כממונו.

ב."איהי חשיבא בעל דבר ואין האב אלא כשליח" – התורה מינתה את האב כאפוטרופוס האחראי על ענייני האישות, אך הבעלות נתונה בידי הבת.

הריטב"א מכריע כהבנה הראשונה, שהאב אינו מתפקד כאפוטרופוס וכשליח אלא הבעלות על האישות מסורה בידיו, מכוח הדין שהאב יכול לקדש את בתו בעל כורחה. אמנם, לכאורה ניתן לדחות את ראייתו ולטעון שהתורה מינתה את האב כאפוטרופוס וכשליח על כורחה של הבת, והיא נתנה לאב כוח פעולה בלתי מוגבל, גם בניגוד לרצונה של הבת (כשיטת רש"י ותוספות דלעיל)^[11].

היחס בין זכות האב בקידושין ובמכירה לאמה

נראה שתפיסתם של תוספות, שהאב אינו מקדש את בתו כבעלים אלא כשליח, עולה גם מדבריהם בביאור המשך הסוגיה:

ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין, תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא. [קידושין, שם]

הגמרא שואלת מניין שזכות האב בקידושי בתו קיימת גם בנערה, והרי ייתכן שדברי הכתוב דלעיל עוסקים בקטנה.

תוספות שואלים, הרי לקטנה אין צורך במקור לזכותו של האב לקבל קידושיה, שכן יש ללמוד מזכותו של האב למוכרה לאמה:

ואם תאמר, הא לקטנה לא איצטריך קרא, דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא, דכהאי גוונא אמרינן גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה. [תוס' שם, ד"ה ואימא]

תוספות מתרצים:

ויש לומר דלא דמי, דגבי מעשה ידיה ניחא, כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה, שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר – אף על פי שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה, אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב. [שם]

תוספות מחלקים בסכינא חריפא בין קידושין למכר, ונראה כוונתם שאין להשוות בין הזכויות: לאב יש בעלות על מעשה ידיה, ומחמתה הוא זכאי בהם; בקידושין, לעומת זאת, אין לאב כל בעלות אלא סמכות ואחריות: התורה מינתה אותו כאפוטרופוס על קידושי בתו.

לעומת דבריהם, הרמב"ן כותב:

איכא למימר, סלקא דעתך אמינא זבוני הוא דמצי מזבין לה, משום דנפקא בימי נערות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, אבל קידושי לא מצי מקדש לה, דהא לא נפקא מרשות בעל בנערות ובגרות כי היכי דנפקא מרשותיה דאב ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו, קא משמע לן. [רמב"ן שם, ד"ה ואימא]

הרמב"ן אינו מבחין באופן עקרוני בין קידושין למכר, אלא מחלק באופן עדין יותר: אמנם זכות האב במעשה ידי בתו נלמדת מזכותו למוכרה לאמה, אך אין ללמוד מכך את זכותו בקידושיה, שכן הקידושין קיימים גם בבגרותה של הבת, על אף שבשעה זו אין לאב זכות בה. נראה ללמוד מכך שהרמב"ן נוקט גם הוא בתפיסתו של הריטב"א, שזכות האב בקידושי בתו נובעת מבעלותו של אביה עליה, ולכן זכות זו דומה לזכותו למכירתה לאמה^[12].

סיכום

לפי פשט הכתובים בת עומדת ברשות אביה, ומטעם זה מעשה הקידושין נעשה בין האב לבין הבעל המיועד – בקידושין האב "מוכר" את בתו ומעביר אותה לרשות הבעל. עם זאת, חז"ל אינם מקבלים תפיסה זו, ולהבנתם קידושין רגילים נעשים בין האיש לבין האישה עצמה, וזכותו של האב מצומצמת לבת קטנה ונערה בלבד.

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בהבנת הגדר ההלכתי של קידושי האב את בתו:

א.לפי רש"י ותוספות – התורה נתנה לאב גדר של שליח ואפוטרופוס, כך שהוא יכול לקבל קידושיה במקומה, אך גם לפני בגרות – אין לאב בעלות על בתו.

לפי הרמב"ן והריטב"א – התורה נתנה לאב בעלות על בתו, והוא מקבל את קידושיה בתורת בעלים.