רקע

בשיעור הקודם עסקנו ביסוד זכות האב בקידושי בתו, וראינו שתי תפיסות בעניין זה: שיטת רש"י ותוספות שהאב מתפקד כשליח ואפוטרופוס הממונה על קידושי בתו, ושיטת הרמב"ן והריטב"א שהאב מתפקד כבעלים – הבת נתונה ברשותו וכך מעשה הקידושין נעשה בין האב לבין הבעל. בשיעור זה נעמיק בתפיסות השונות לאור מחלוקת התנאים והאמוראים אם יש לבת זכות לקבל גיטה וקידושיה בעצמה.

הסבר הסוגיה

נערה המאורסה – היא ואביה מקבלין את גיטה. אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד. [משנה גיטין סד:]

המשנה [גיטין סד:] מביאה מחלוקת תנאים אם נערה יכולה לקבל את גטה בעצמה: לדעת רבנן היא יכולה, ולדעת רבי יהודה אביה לבדו מקבל את גיטה. הגמרא [קידושין מג:] מצטטת את המשנה ומביאה מחלוקת אמוראים אם דברי רבנן אמורים דווקא בגירושין או גם בקידושין. נעיין תחילה במחלוקת התנאים ביחס לגירושין, ולאחר מכן נעסוק במחלוקת האמוראים לגבי קידושין.

זכות הבת לקבל גיטה בעצמה

הראשונים נחלקו אם דברי רבנן אמורים דווקא לגבי נערה או גם לגבי קטנה. רש"י, הרי"ף והרמב"ם סוברים שרק נערה יכולה לקבל את גיטה בעצמה:

ודוקא נערה, אבל קטנה – אביה ולא היא. [רש"י קידושין מג: ד"ה היא ואביה][1]

בקטנה מתגרשת בקידושי אביה, כגון שמת אביה. אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה – אביה מקבל את גיטה ולא היא. [רי"ף גיטין ל:]

המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה – אביה מקבל גיטה, ומשיגיע הגט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה, אם הגיע הגט לידה או ליד אביה – נתגרשה.

[הל' גירושין פ"ב הי"ח]

תוספות חולקים וסוברים שגם קטנה שיש לה אב מקבלת את גיטה בעצמה:

ומיהו קשה, דלקמן בשמעתין קאמר: קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גיטה לידה, משמע אבל כשהגיע גט לידה מגורשת... לכך פירש ר"י בר"מ, דנקט נערה והוא הדין קטנה. [תוס' קידושין שם, ד"ה תנן]

מסברה שיטת תוספות ברורה: הואיל וקבלת הגט אינה טעונה דעת, אין מקום לחלק בין נערה לקטנה! כשם שזכות האב אינה מפקיעה את יכולתה של נערה לקבל את גיטה, כך זכות האב אינה אמורה להפקיע את יכולתה של קטנה לקבל את גיטה! מהו, אם כן, טעמם של רש"י, הרי"ף והרמב"ם[2]?

הרמב"ן מעלה תמיהה זו:

ואיני יודע מה טעם בקטנה שאביה ולא היא יותר מנערה. [רמב"ן שם, ד"ה הא דתנן]

והוא מציע לה הסבר:

ואפשר משום דנערה מתורת שליחות איתרבאי, כדקיימא לן לקמן דאינה עושה שליח, וכיון שכן קטנה דליתה בת שליחות ולא בת זכיה משל אחרים אין לה יד כלל. [שם]

לדבריו, נערה מקבלת את גיטה כשליחה של אביה, ולכן קטנה, הואיל ואינה בתורת שליחות – אינה יכולה לקבל את גיטה בעצמה.

דברים אלו של הרמב"ן מבוססים על תפיסתו העקרונית, בה עסקנו בשיעור הקודם, שזכות האב בקידושי בתו נובעת מבעלותו עליה. בשל כך, עיקר הכוח נתון בידי האב והבת יכולה לקבל גיטה רק כשליחה של אביה. ואכן, נראה שמדברי בעלי התוספות – שכפי שראינו בשיעור הקודם חולקים על תפיסה זו וסוברים שזכות האב אינה כבעלים אלא כאפוטרופוס – עולה דרך שונה בהבנת טעמה של שיטה זו.

תוספות בגיטין תולים את השאלה אם קטנה יכולה לקבל גיטה בעצמה בשאלה מהו היחס בין זכותה לזכותו של אביה:

פירש בקונטרס, דוקא נערה אבל קטנה דוקא אביה ולא היא אם יש לה אב. והא דאמר בגמרא 'רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא', היינו יד עצמה שניתוסף לה כשהיא נערה, דכשהיתה קטנה לא היה לה יד כי אם יד אב. ושוב הגיה רש"י בפרק ב' דקידושין דהוא הדין קטנה... והא דאמרינן בגמרא 'יד יתירא זכי לה רחמנא' היינו יד האב, דיד עצמה עיקר שיש לה בבגרות, ולא ניתן לה יד האב לבטל כח ידה. [תוס' גיטין סד: ד"ה נערה]

לדבריהם, אם היד העיקרית היא של הבת והאב נתנה לאב רק "יד יתירא" – בכוחה לקבל גיטה גם בקטנותה. לעומת זאת, אם היד העיקרית של האב – בכוחה של הבת לקבל גיטה רק בנערותה. מכאן שלשיטתם הסיבה שקטנה אינה יכולה לקבל גיטה בעצמה מבוססת על סברה פשוטה יותר: הואיל והאחריות על ניהול ענייני האישות שלה ניתנה לאב, מסתבר שהתורה אפשרה לבת לקבל את גיטה רק אם יש לה דעת, אך אם אין לה דעת – על אף שקבלת הגט אינה דורשת דעת, התורה השאירה את הסמכות בידי האב לבדו[3].

נראה שדברי תוספות מבוססים על תפיסתם העקרונית שכוחו של האב בענייני הקידושין והגירושין אינו מבוסס על בעלות אלא על סמכות שניתנה לו: התורה נתנה לו "יד" לקבל את קידושי וגירושי בתו. בשל כך, יש לדון מהי "היד" העדיפה – האם סמכותה של הבת לקבל גיטה עומדת בעינה ועל גבה נתנה התורה לאב "יד יתירא", או להיפך: התורה נתנה לאב את הסמכות המרכזית, אלא שכאשר יש לבת דעת – התורה נותנת גם לה "יד", ולכן בכוחה לקבל את גיטה בעצמה.

תפיסה זו מפורשת בדברי תרומת הדשן:

ונראה לפי הדת והלכה דיפה כיון... שסידרו והניחו לכתוב הגט בלשון הזה בדרך נוכח כלפי האישה, כמו בשאר הגט הניתן על ידי שליח האשה לקבלה, ואין לשנות גבי האב. וראייתו מפרק התקבל, דקאמר התם: 'במאי קמיפלגי? רבנן סברי יד יתירתא רבי ליה רחמנא, ורבי יהודה סבר דידה במקום אביה לאו כלום היא'. והנה נראה דבין לפירש"י ופסק רב אלפס שם, דסברי דכולי עלמא מודו בקטנה דאביה ולא היא, בין לאידך פירש"י דיש יד קטנה אליבא דרבנן, שני הפירושין מפרשי הגמרא כמבואר שם באשירי, ומוכח בלשון התלמוד לכל הפירושים דיד אביה דידה היא, דקאמר 'יד יתירא רבי ליה רחמנא'. הא קמן דלדידה זכה הכתוב... וכיון דמוכח דיד אביה דידה הוא, אם כן ודאי שפיר דמי למיכתב בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת, שהרי מה שנותן הגט ליד אביה כאלו נתנו לידה דידו לדידה זכי ליה רחמנא, והוי כיד אפטרופא לגבי יתומים דידו יד יתומים היה לענין לתופס לבעל חוב... התם נמי אף על גב דיד יתומים לגבי אפטרופוס לאו כלום הוא, מכל מקום ידו אינו אלא לדידהו. [תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' מו]

תרומת הדשן לומד מלשון הגמרא [גיטין סד:]: "יד יתירתא רבי ליה רחמנא", שאב מגרש את בתו בתורת אפוטרופוס ולא בתורת בעלים, ומכך הוא מוכיח שנוסח הגט צריך להיות מופנה כלפי הבת ("הרי פלונית מגורשת") ולא כלפי האב ("בתך מגורשת לי")[4].

זכות הבת לקבל קידושיה בעצמה

הגמרא בקידושין מביאה מחלוקת אמוראים אם לפי רבנן נערה יכולה לקבל גם את קידושיה בעצמה:

אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין. ורבי יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין, דברי הכל – אביה ולא היא. [קידושין מג:]

טעמו של ריש לקיש ברור: הואיל ולרבנן כוחו של האב אינו מפקיע את כוחה של הבת, מסברה כשם שנערה יכולה לקבל את גיטה – כך היא יכולה לקבל קידושיה[5].

ואכן, בדברי הגמרא מפורש ששיטת ריש לקיש מושתתת על ההשוואה הקיימת בין קידושין לגירושין:

רבי אסי לא על לבי מדרשא, אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה: מאי אמור האידנא בי מדרשא? אמר ליה: אף אנא לא עייל, רבי אבין הוא דעייל ואמר: חברותא כולה כרבי יוחנן, וצווח ריש לקיש כי כרוכיא 'ויצאה והיתה', וליכא דאשגח ביה. [קידושין מד.]

מהו, אם כן, טעמו של רבי יוחנן? מדוע תלמידי החכמים לא השגיחו בריש לקיש שצווח ככרוכיא: "ויצאה והיתה"?

הגמרא מביאה שתי דרכים בביאור שיטת רבי יוחנן:

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן? גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה – בין היא ובין אביה, קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה – אביה ולא היא... אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן? קידושין דמדעתה – אביה ולא היא, גירושין דבעל כרחה – בין היא בין אביה.

[קידושין מג:]

לפי הדרך הראשונה, אין לבת סמכות לקבל קידושיה משום שיש בכך פגיעה באביה, שכן בקידושין היא מוציאה את עצמה מרשות אביה. לעומת זאת, לפי הדרך השנייה, אין לבת סמכות לקבל קידושיה משום שהם דורשים דעת, ומעשים הדורשים דעת הם בסמכותו הבלעדית של האב.

משתי הדרכים עולה שלפי רבי יוחנן הסמכות המרכזית נתונה בידי האב, ובידי הבת יש סמכות מוחלטת בלבד: סמכות לעשיית מעשים שאינם פוגעים באב או שאינם דורשים דעת. על פי זה יש להסתפק בדעת ריש לקיש:

·ניתן להבין שריש לקיש מודה לתפיסה עקרונית זו, אלא שהוא חולק על ההגבלות שמחדש רבי יוחנן – לשיטתו, ההיקש בין קידושין לגירושין ("ויצאה והיתה") מלמד שיש לבת סמכות גם להוציא את עצמה מרשות האב וגם להחלת חלות הדורשת דעת.

·ניתן להבין שריש לקיש חולק על תפיסה זו מיסודה: בעוד רבי יוחנן סבור שהסמכות המרכזית נתונה לאב ובידי האב יש סמכות משנית בלבד, לדעת ריש לקיש – הכוח העיקרי נתון בידי הבת, ולכן סמכויותיה אינן מוגבלות.

הפני יהושע נוקט בהבנה השנייה:

לכך נראה לעניות דעתי, דרבי יוחנן סבר דלרבנן נמי יד אביה עיקר... מה שאין כן ריש לקיש סובר דלרבנן יד דידה עיקר בגירושין. [פני יהושע קידושין מג: ד"ה תנן התם][6]

הבנה דומה עולה מדברי הירושלמי:

על דעתיה דרבי יוחנן – אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש – יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח. [ירושלמי קידושין ב, א]

לפי הירושלמי, ריש לקיש סבור שזכות האב בבתו היא זכות נוספת מעבר לזכותה הטבעית של הבת על עצמה. לכן לשיטתו נערה יכולה גם לקבל את גיטה בעצמה וגם למנות שליח לקבל גיטה. לעומת זאת, רבי יוחנן סבור שהתורה מעמידה את הבת ברשות אביה ולכן לבת אין סמכות וכוח פעולה והיא רק יכולה להוות כתובת לקבלת הגט. בשל כך, לשיטתו נערה יכולה רק לקבל את גיטה בעצמה, אך לא למנות שליח לקבל את גיטה במקומה.

הריטב"א מקצין הבנה זו, שרבי יוחנן וריש לקיש חלוקים ביסוד זכות האב בבתו, ולדבריו החילוקים הנאמרים בסוגיה בין קידושין לגירושין אינם עיקר טעמו של רבי יוחנן:

והא דאמרינן התם 'מאי טעמא דרבי יוחנן גרושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא בין אביה מקבלת גיטה, קדושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא', לאו היינו עיקר טעמא דרבי יוחנן... אבל עיקר טעמא דאביה ולא היא היינו משום מאי דאכרחינן הכא דכספא דאב הוי, וכיון דכן איהו מקבל קדושיה. [ריטב"א ד: ד"ה ואיצטריך]

לדבריו, עיקר טעמו של רבי יוחנן הוא הטיעון הנאמר בגמרא [ג]: "אפשר אביה מקבל קידושיה ואיהי שקלא כספא". כפי שראינו בשיעור הקודם, הריטב"א [ג ד"ה ופרכינן] סובר שטיעון זה נובע מכך שהבת נמצאת ברשותו ובעלותו של אביה. בשל כך, כשם שבעלותו גורמת שהוא יזכה בכסף הקידושין, כך בעלותו גורמת שהוא לבדו יוכל לקדשה והיא אינה יכולה לקבל קידושיה בעצמה.

לסיום נציין שהרדב"ז לומד גם הוא ששיטת רבי יוחנן נובעת מהעובדה שהאב מקבל את קידושיה בתו בתורת בעלים, אך לדעתו בעניין זה קיים הבדל בין קידושין לגירושין.

הרדב"ז עוסק בנוסח גט הניתן לקטנה המתגרשת על ידי אביה:

ולעניין קטנה המתגרשת על ידי אביה, אם כותבין לנוכח אביה או לנוכח המתגרשת. אין לשנות כלל מלשון שאר הגיטין, אלא כותב לנוכח האישה אף על גב דאביה מקבל את גיטה, דיד יתירתא רבי לה רחמנא. הלכך, אף על גב דנתן הגט ליד אביה הוי כאילו נתן לידה.

[שו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב אלפים שלב]

בדומה לתרומת הדשן שהובא לעיל, הרדב"ז נוקט שיש לכתוב את הגט "לנוכח האישה", כלומר כגט רגיל שמופנה כלפי האישה.

הרדב"ז מוסיף:

ואף על גב דלענין קידושי קטנה אמרינן 'בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי', ומקשינן יציאה להויה, לא קשיא: דלענין קידושין יד אביה ולא ידה, אבל לענין גירושין יד יתירתא רבי לה רחמנא. ודכוותה מתרץ בפרק האיש מקדש: 'אמר רבי יוחנן: מחלוקת לענין גירושין, אבל לענין קידושין דברי הכל אביה ולא היא'. [שם]

מדברי הרדב"ז עולה שקיים חילוק בין זכותו של האב בקידושי בתו לזכותו בגירושיה, ולכן נוסח הגט מופנה כלפי הבת ואילו נוסח שטר הקידושין מופנה כלפי האב. הרדב"ז מבסס את חילוקו על דברי רבי יוחנן: "מחלוקת לעניין גירושין, אבל לעניין קידושין דברי הכל אביה ולא היא"^[7].

הרידב"ז [תוס' הרי"ד על הירושלמי, גיטין ו, ב] מבאר שלדעת הרדב"ז, זכותו של האב בקידושין היא ממונית – האב הוא בעלים על ענייני האישות, ולכן הסמכות לקדש מסורה לו באופן בלעדי, ואילו לה עצמה אין אפשרות לקדש את עצמה. לעומת זאת, זכותו של האב בגירושין היא איסורית – האב הוא האפוטרופוס שהפקידה התורה על ענייני האישות. בשל כך, אמנם האב יכול לקבל את גיטה של בתו, אך אין מניעה שהבת תקבל את גטה עצמה. בשל כך, הואיל וזכותו של האב בקידושין היא ממונית והוא מקדש את בתו בתורת בעלים – שטר הקידושין צריך להיות מופנה כלפי האב. לעומת זאת, הואיל וזכותו של האב בגירושין היא איסורית – הגט צריך להיות מופנה כלפי הבת.

סיכום

רבנן ורבי יהודה נחלקו אם בת יכולה לקבל גיטה בעצמה.

·לדעת הרי"ף והרמב"ם – המחלוקת היא רק לגבי נערה, אך לכולי עלמא קטנה אינה יכולה לקבל את גיטה.

·לדעת תוספות – המחלוקת היא בין לגבי קטנה ובין לגבי נערה.

הרמב"ן מבאר את טעמו של הרי"ף על פי שיטתו העקרונית (אותה ראינו בשיעור הקודם), שהבת היא בבעלות אביה ולכן היא יכולה לקבל גיטה בתורת שליחות. ממילא, רק נערה שיש לה דעת יכולה להיות שליחה של אביה ולקבל גט למענו. מדברי תוספות עולה הבנה שונה בטעמו של הרי"ף: הואיל והאב הוא האפוטרופוס על ענייני האישות, מסתבר שהתורה נותנת "יד" לבת לקבלת הגט רק כאשר יש לה דעת. הבנה זו מתאימה לשיטתם העקרונית (אותה ראינו בשיעור הקודם), שלאב אין זכות ממונית אלא סמכות כשליח וכאפוטרופוס.

האמוראים נחלקו אם לדעת רבנן נערה יכולה לקבל קידושיה בעצמה: לדעת ריש לקיש – דין קידושין כדין גירושין, ואילו לדעת רבי יוחנן – גם רבנן מודים שהסמכות לקבלת הקידושין מסורה לאב בלבד.

בביאור דעת רבי יוחנן יש שתי דרכים מרכזיות:

·הפני יהושע מבאר שדעת רבי יוחנן מבוססת על ההבנה שהסמכות העיקרית מסורה לאב, ולבת יש כוח משני בלבד.

·מדברי הריטב"א עולה שדעת רבי יוחנן מבוססת על ההבנה שהבת נתונה ברשותו של אביה, ולכן אין לה סמכות לקדש את עצמה.

הרדב"ז הולך בדרכו של הריטב"א, אך לשיטתו יש בעניין זה חילוק בין קידושין לגירושין: מעשה הגירושין הוא בעל אופי איסורי, ולכן בו זכות האב היא כאפוטרופוס הממונה על ענייני בתו. לעומת זאת, מעשה הקידושין הוא בעל אופי קנייני, ולכן בו זכות האב היא כבעלים.