ששת הפרקים הראשונים של מסכת יבמות עוסקים ביסודותיה של מצות היבום, ואילו הפרקים הבאים עוסקים ברובם בעניינים אחרים (אם כי ענייני היבום נזכרים בהם לא אחת). אף אנו במהלך שיעורינו עד כה הקפנו את עיקרי נושאי היבום, ובשל כך נקדיש שיעור זה לסיכום ענייני היבום. בעזרת ה' בשיעורים הבאים נמשיך לנושאים הנוספים הנידונים במסכתנו.

בשיעור הראשון ['מבוא למצות יבום'] עסקנו ביחס בין שתי פרשיות היבום: בפרשת וישב ובפרשת כי תצא, ועמדנו על ההבדלים ביניהן. נציג בטבלה את ההבדלים בין הפרשיות:

מדברים אלו עולות שתי הגדרות ביחס ליבום שלפני מתן תורה (המתואר בפרשת וישב):

א.גדר שומרת יבם: על שומרת יבם רובצת 'זיקה' – קשר אישות המגדיר אותה כאשת אח המת גם לאחר מותו.

ב.מעשה היבום ומהותו: היבום נעשה על ידי ביאה על אשת המת, כדי להקים לו זרע.

במתן תורה התחדש ביבום מושג חדש: קניין היבמה – "ולקחה לו לאשה"; מעשה היבום כרוך בלקיחת היבמה לאישה, ועל ידי ביאת היבום היא נעשית כ"אשתו לכל דבר"[5].

חידוש זה מעלה שאלה עקרונית: מה היחס בין מצות היבום ליבום שנהג לפני מתן תורה? האם קניין היבמה מהווה תוספת ליבום שנהג קודם לכן, או שהגדרה זו משנה את מעשה היבום משורשו? בשיעור הראשון העלנו שתי שיטות בעניין זה: ראב"ע [בראשית לח, ט], הרמב"ן [בראשית לח, ח; דברים כה, ו], הרלב"ג [דברים, שם] והספורנו [דברים, שם] משווים באופן עקרוני בין היבום שלפני מתן תורה ליבום עליו ציוותה התורה. לעומתם, המלבי"ם [דברים כה, ה] מחלק ביניהם: לפני מתן תורה, היבום נעשה על ידי ביאה על אשת המת, ולכן הקמת השם נעשתה על ידי הקמת זרע למת; לאחר מתן תורה, הואיל והיבום כרוך בלקיחת היבמה לאישה, הקמת שם המת אינה נעשית על ידי הולדת ילד למענו, אלא על ידי לקיחת אשתו לאישה וגאולת נחלתו.

כפי שציינו בסוף השיעור הראשון, הבנות אלו משליכות על גדר הזיקה ועל גדר מצות היבום. בדברינו נעמוד על שתי גישות עקביות הקיימות בנושאים אלו, ונראה כי הדברים שנויים במחלוקת בין תוספות לרמב"ן.

ניתן להבין כי חידושה של פרשיית יבום הוא ב'עולם המצוות': אמנם היבמה היא פנויה (הואיל ובעלה מת) ומצד גדרי האישות הרגילים היא אמורה להיות מותרת לשוק, אך התורה מחדשת את מצות היבום ואת איסור היבמה לשוק הנובע ממנה. לעומת זאת, ניתן להבין כי חידושה של פרשיית יבום הוא, בראש ובראשונה, ב'עולם האישות': היבמה אינה 'פנויה' אלא 'זקוקה', והגדרה זו היא העומדת ביסוד מצות היבום וביסוד איסור היבמה לשוק.

עיון בדברי תוספות ובדברי הרמב"ן וסיעתו לאורך הסוגיות מלמד על מחלוקת עקרונית ביניהם בעניין זה[6]. תוספות נוקטים בהבנה הראשונה, על פיה ביסוד דיני היבום עומדת מצות היבום. לעומתם, הרמב"ן וסיעתו נוקטים בהבנה השנייה, על פיה ביסוד דיני היבום עומדת ה'זיקה':

א.גדר איסור יבמה לשוק: לפי תוספות [יח: ד"ה אומרים], האיסור נובע מחמת מצות היבום. לעומת זאת, לפי הרמב"ן [כט: ד"ה יעשה], האיסור נובע מחמת ה'זיקה'[7].

ב.פטור ערווה מיבום ומחליצה: לפי תוספות [ט. ד"ה והרי], איסור הערווה, שיש בו כרת, הוא הדוחה את מצות היבום, ומחמתו היבמה נפטרת גם מחליצה (מדין "כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה"). לעומת זאת, לפי הרמב"ן [ט. ד"ה והרי; כ: ד"ה ומסקנא], 'שם הערווה' מפקיע את ה'זיקה', ולכן הערווה מותרת לשוק ללא יבום וללא חליצה[8].

ג.דין צרת ערווה: לפי תוספות [ב. ד"ה עד], הערווה אוסרת את צרתה, ובשל כך דינה כערווה, והיא פטורה מיבום ומחליצה. לעומת זאת, לפי הרשב"א [ג: ד"ה והא דתניא] – ההולך בשיטתו העקרונית של הרמב"ן – הערווה מפקיעה את ה'זיקה' מכל הבית, ולכן הערווה וצרותיה מותרות לשוק ללא חליצה[9].

ד.דין חייבי לאוין: המשנה [כ.] מלמדת כי, בשונה מערווה, באיסור לאו – "חולצת ולא מתייבמת". לפי תוספות [ח: ד"ה כל היכא], אמנם קיים פטור מיבום, אך התורה חידשה 'זיקת חליצה', כלומר מצות חליצה ללא מצות יבום. לעומת זאת, לפי הרמב"ן [כ: ד"ה ומסקנא], אמנם בחייבי לאוין קיים פטור ממצות היבום, אך ה'זיקה' קיימת, ולכן היבמה אסורה לשוק ללא חליצה[10].

ה.גדר היתר איסור אשת אח במקום יבום: לפי תוספות [ג: ד"ה לא], מצות היבום דוחה את איסור אשת אח. לעומת זאת, לפי הרמב"ן [תורת האדם שער הסוף ענין הכהנים], במקום יבום אשת אח כלל אינה מוגדרת כ'ערווה'; קרבת 'שאר הבשר' בין היבם ליבמתו אינה מוגדרת כ'ערווה' המונעת את קשר האישות, אלא להיפך: יוצרת 'זיקה' – קשר אישות בין היבם ליבמתו[11].

שיטתו של הרמב"ן בעניין זה עולה גם מתפיסתו בגדר ה'זיקה'. לדידו, מוסכם על כל הדעות שקיימת 'זיקה' בין היבם ליבמתו[12], הנובעת מהמשכת אישות המת[13], והמחלוקות המופיעות בסוגיות האם 'יש זיקה' הן רק בהגדרתה המדויקת: האם היבמה עדיין נחשבת 'זקוקה' לבעל המת, או שה'זיקה' יוצרת קשר אישות בין היבמה לבין היבם[14]. לעומת זאת, לשיטת תוספות, ייתכן ומדאורייתא אין כל קשר אישות בין היבם ליבמתו לפני היבום, והזיקה היא בעלת אופי קנייני בלבד – מחויבות כלפי היבם, הנובעת ממצות היבום[15].

גם ביחס לגדר מצות היבום קיימת מחלוקת עקרונית בין תוספות לרמב"ן: לפי תוספות [כ. ד"ה יבא; כ: ד"ה אטו], גדר המצוה הוא קניין היבמה ולקיחתה לאישה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן [כ: ד"ה גזירה], גדר המצוה הוא מעשה הביאה – 'הקמת זרע לאחיו'.

למחלוקת עקרונית זו בין הראשונים יש שתי השלכות מרכזיות:

א.לפי תוספות, המצוה מתקיימת בכל ביאה. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, המצוה מתקיימת רק בביאה שיש בה 'הקמת שם'[16].

ב.לפי תוספות, המצוה מתקיימת בקניין היבמה, ולכן לשיטתם אין מקום להבחין בין קניין היבמה לבין מצות היבום: בכל מקום בו המצוה מתקיימת, בהכרח היבמה נקנית. וכן בכל מקום בו היבמה נקנית, בהכרח מצות היבום מתקיימת. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, קיימת הבחנה בין קניין היבמה לבין מצות היבום: תתכן מציאות של קניין ללא מצוה (כגון במאמר לפי בית שמאי[17]), וייתכן ותהיה מציאות של מצוה ללא קניין (כגון בביאה הנעשית שלא בפני עדים[18], וכן בביאה הנעשית – לפי אבא שאול – שלא לשם יבום[19]).

שיטת הרמב"ן בגדר מצות היבום, מתאימה לדבריו [יז: ד"ה הא מהיכא] בהבנת דין זכיית היבם בנכסי אחיו, על פיהם זכיית היבם בנכסי אחיו אינה חלק ממעשה היבום, אלא זו תוצאת היבום: הואיל וייבם את אשת אחיו, זיכתה אותו התורה בנכסיו. לעומת הבנה זו, מדברי רש"י [יבמות יז: ד"ה והא מהיכא; רות ד, י] עולה כי זכיית היבם בנכסי אחיו היא חלק ממעשה היבום. לשיטתו, 'הקמת שם המת' כנעשית על ידי לקיחת אשת המת לאישה וזכייה בנחלתו; על ידי שני מעשים אלו, אשת המת ממשיכה להתהלך בנחלת המת, וכך שמו של המת ממשיך להיזכר ולהתקיים.

נמצא, אם כן, כי התפיסה ההלכתית העולה מדברי הרמב"ן לאורך הסוגיות נראית כמתאימה לדבריו בפירוש התורה [בראשית לח, ח], על פיהם אין הבדל עקרוני בין היבום שלפני מתן תורה ליבום שלאחריו: בשניהם היבום התקיים על ידי הביאה הנעשית לשם הקמת זרע[20], וכן גם ביבום שלאחר מתן תורה קיימת 'זיקה' על היבמה, הנובעת מהמשכת אישות האח המת[21]. לעומת זאת, שיטת תוספות, לכאורה, מתאימה להבנה השנייה, שיסודותיה בדברי המלבי"ם [דברים כה, ה], על פיה קיים הבדל עקרוני בין היבום שלפני מתן תורה ליבום שלאחר מתן תורה: לפני מתן תורה – מעשה היבום נעשה על ידי ביאת על היבמה לשם הקמת זרע, והוא היה מותנה בהגדרתה כאשת האח המת; לאחר מתן תורה – מעשה היבום נעשה על ידי לקיחת היבמה לאישה וזכיית היבם בנכסי אחיו, וניתן להבין כי מדאורייתא אין על היבמה כל 'זיקת אישות', אלא היא אסורה לשוק לשם קיום מצות היבום.

עם זאת – כפי שהתבאר בשלהי השיעור התשיעי ['גדר מצות היבום'] – הבנה זו בשיטת תוספות אינה מדויקת. הבנה זו אמנם ניתנת להיאמר על פי שיטתם ההלכתית, אך מדברי תוספות במספר מקומות [יבמות כ. יבא; נג: ד"ה שאנסוהו; קידושין ד: ד"ה מה] עולה שיטה מורכבת יותר: אמנם מעשה המצוה הוא לקיחת היבמה לאישה, אך מהות המצוה ומגמתה היא 'הקמת שם' למת, דבר הנעשה על ידי ביאה הראויה להוליד[22].

מדברי רש"י עולה שיטה שלישית בעניין זה[23]. לפי דבריו [יבמות כ. ד"ה איסור; סוטה ה: ד"ה אילו], היבם עומד תחת אחיו המת וממשיך אותו[24], ובשל כך הוא מקבל את מעמדו של אחיו המת. מכך עולה הבנה חדשה בגדר ה'זיקה': הנפילה ליבום אינה 'מעבירה' את אישות המת אל היבם (כפי שנוקט הרמב"ן), אלא אישות המת עומדת במקומה והיבם הוא שנכנס תחת אחיו וממשיך את חיי האישות שלו[25].

הגדרה זו מתאימה להגדרה העולה מהיבום שבפרשת וישב, על פיה היבום נעשה על ידי ביאה על אשת המת. אמנם, קיים חילוק בין מהות היבום העולה מפרשת וישב לבין מהות היבום העולה מדברי רש"י: על פי הדרך שהוצעה בהבנת היבום שבפרשת וישב, מגמת היבום היא הולדת ילד שיתייחס אחר האח המת. אמנם, מדברי רש"י שהובאו לעיל [יבמות יז: ד"ה והא מהיכא; רות ד, י] עולה כי 'הקמת השם' אינה נעשית על ידי הולדת ילד למת, אלא על ידי לקיחת אשת המת לאישה וזכייה בנחלתו. לפי זה, היבם במעשה היבום 'קם תחת אחיו' וממשיך אותו ואשת של המת ממשיכה להתהלך בנחלתו, וכך שם המת ממשיך להיזכר ויש לו מעין המשכיות[26].

ההגדרה העקרונית העולה מדברי רש"י, כי הגדר ההלכתי של ה'זיקה' הוא המשכת אישות המת והיבם מצווה לעמוד תחת אחיו ולהמשיך את חיי האישות שלו, מתאימה לשיטתו הייחודית בביאור היחס בין הכתוב "יבמה יבוא עליה" לבין הכתוב "ולקחה לו לאשה" – כעולה משיטתו לגבי יבום הנעשה על ידי מי שאינו בר דעת [יבמות קי. ד"ה ד"ה כונס; קיב: ד"ה כונס; גיטין עא. ד"ה ביבמתו; נדה מה. ד"ה קנאה][27] – על פיה קיימים שני רבדים במעשה היבום: הרובד הבסיסי הוא עמידת היבם תחת אחיו והמשכת אישות האח המת, ועל גבי רובד זה חידשה התורה רובד נוסף: לקיחת היבמה לאישה ויצירת קשר אישות חדש עמה. בדרך כלל שני רבדים אלו נעשים יחדיו: היבם ממשיך את אישות האח המת ומקים לו שם, ובד בבד הוא לוקח את היבמה לאישה והיא נעשית לאשתו לכל דבר. אולם כאשר היבום נעשה ללא כוונה[28] מתקיים רק הרובד הבסיסי, עמידת היבם תחת אחיו, ללא יצירת אישות חדשה; מתקיים "יבמה יבוא עליה" ללא "ולקחה לו לאישה".

על פי האמור, לשיטת רש"י מצות היבום ביסודה, גם לאחר מתן תורה, נעשית על ידי עמידת היבם תחת אחיו. אמנם התורה חידשה רובד נוסף במעשה היבום – לקיחת היבמה לאישה ויצירת קשר אישות חדש עמה, אך ייתכנו מצבים בהם יתקיים היבום ללא רובד זה, וכך, בדומה למעמד היבמה לפני מתן תורה, היא תמשיך להיחשב כאשת האח המת.

בכך אנו מסיימים את עיסוקנו ביסודות מצות היבום. עם זאת, הנושא לא הושלם עד עיון ביסודות מצות החליצה. פרק י"ב מוקדש כולו לענייני החליצה, ולכן נדחה את העיסוק בענייני החליצה עד לימוד פרק זה.

בשיעור הבא נעסוק בעזרת ה' בגדרי מצות "פרו ורבו".