בשיעורינו עד כה עסקנו בגדרי מצות היבום, הזיקה וקניין היבמה. בשיעור זה נעיין בדין "הכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות".

מקור דין זה בדברי הברייתא:

אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר, כאילו פוגע בערווה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים: 'יבמה יבא עליה' מכל מקום.

[יבמות לט:]

הברייתא מביאה מחלוקת תנאים בדין הכונס את יבמתו שלא לשם יבום: לפי אבא שאול, היבם נחשב "כאילו פוגע בערווה, וקרוב אני בעיני להיות הוולד ממזר". לעומת זאת, לפי חכמים, מצות היבום מתקיימת גם באופן זה, ואין בכך פגם מהותי.

מדברי אבא שאול עולים שני חידושים:

א.הביאה על היבמה צריכה להיעשות לשם יבום, ויש פגם במצוה כאשר הביאה נעשית לטובתו ולהנאתו של היבם.

ב.בביאה שאין בה קיום מצוה, הרי היבם "כאילו פוגע בערווה, וקרוב אני בעיני להיות הוולד ממזר".

שני חידושים אלו אינם פשוטים כלל ועיקר:

א.לכאורה, מצות היבום מסתכמת בביאה על היבמה ולקיחתה לאישה. מדוע, אם כן, היא אינה מתקיימת כאשר היבום נעשה לשם טובתו והנאתו של היבם?

ב.ממקורות רבים עולה כי איסור הערווה אינו קיים גם כאשר מצות היבום אינה מתקיימת^[1]. מדוע, אם כן, כאשר היבם בא על היבמה להנאתו הרי הוא "כאילו פוגע בערווה" והוולד קרוב להיות ממזר?

כדי ליישב תמיהות אלו, יש להעמיק בטעמו של אבא שאול: מהו הליקוי הקיים ביבום הנעשה לשם טובתו והנאתו של היבם?

לכאורה, ניתן להבין כי כאשר היבום נעשה לשם טובתו והנאתו של היבם, אין כוונה לשם מצוה. בשל כך, אם אכן "מצוות צריכות כוונה"[2], ייתכן ומטעם זה קיים ליקוי ביבום הנעשה לשם טובתו והנאתו של היבם. אמנם, דומה שהבנה זו אינה עולה יפה משני טעמים:

א.על פי הבנה זו, אין בעיה בעצם העובדה שכונס 'לשם נוי ולשם אישות', ודי שהביאה תיעשה לשם מצוה. ואם כן, לא ברור מדוע מחמת שיטת אבא שאול נמנעו מלייבם, והרי ניתן ליידע את היבמים שיכוונו לשם מצוה ודי בכך. ומכך נראה, כי לשיטת אבא שאול הביאה צריכה להיעשות אך ורק לשם יבום, ולכן יש בעיה כאשר כונס את יבמתו לשם תועלת אישית^[3], ואם כן בהכרח יש לבאר את טעמו באופן אחר^[4].

ב.דין 'מצוות צריכות כוונה' אמור ביחס למצוות שעניינן המעשה, אך במצוה שעיקרה התוצאה והחלות הנוצרת, אין משמעות הלכתית לכוונת האדם בשעת קיום המצוה. בהתאם לכך, הואיל ומצות היבום מתקיימת בתוצאה, דין 'מצוות צריכות כוונה' אינו אמור לגביה^[5].

בנוסף, הקובץ הערות [לו, א] מעיר כי בסוגיית הגמרא [ר"ה כח.-כט.] הדנה האם "מצוות צריכות כוונה", לא הובאה מחלוקת אבא שאול ורבנן. מכאן שמחלוקתם אינה תלויה בדין "מצוות צריכות כוונה", אלא שורשיה בדינים המיוחדים ליבום.

הרב מנחם כשר כותב בביאור טעמו של אבא שאול:

לכן נראה לי לחדש בעניין זה דאבא שאול ומשנה ראשונה, על פי מה שהאיר לנו עיינין אחד מהראשונים, הראב"ן ז"ל, ביבמות (דף קד:): 'בראשונה היו מתכוונין לשם מצוה להקים שם המת על נחלתו, עכשיו שמתכוין לשם אישות... לשם ממון, מצות חליצה קודמת, דסברוה כאבא שאול'. מבואר בדבריו הסבר חדש, דאין הכוונה במשנה לכוונת מצוה... אלא הכוונה היא שהתורה הדגישה במצוה זו... שהכוונה 'להקים לאחיו שם' הוא חלק ממצות יבום, ואם הוא רוצה לייבם מחמת נוי או ממון, ואין לו כוונה להקים לאחיו שם בישראל, חסר במצות יבום... דזה דבר התלוי באיזה מעשה מיוחד, וזהו גזירת הכתוב דין מיוחד במצות יבום. וביתר ביאור הדבר מפורש בזוהר קרח קעז. – 'האי בר נש דפקיד עליה למבני בניינא, בעי לכוונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא, מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה, הא בניין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא'. [שו"ת דברי מנחם ח"א סי' לא]

לדבריו, מהות היבום היא ביאה על אשת אחיו לשם הקמת שם אחיו, דבר הנעשה על ידי עמידת היבם תחת אחיו והקמת זרע לאחיו[6]. בהתאם לכך, אם הביאה נעשית לשם הנאתו של היבם, היא מאבדת את הגדרתה כ'מעשה יבום', והיא הופכת להיות ביאת אישות רגילה. באופן זה מצות היבום אינה מתקיימת בה, ולכן האח נחשב כבא על הערווה והוולד קרוב להיות ממזר.

נראה כי הבנה זו עומדת ביסוד הצעת הירושלמי הקושרת בין דברי אבא שאול לבין שיטת רבי עקיבא כי גם חייבי לאוין מוגדרים כ'ערווה':

דתנא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשום נוי או לשום דברים אחרים, הרי זו בעילת זנות וקרוב להיות הוולד ממזר. מה, אבא שאול כרבי עקיבא, דרבי עקיבא אמר יש ממזר ביבמה. [ירושלמי פ"א ה"א]

על פי הצעה זו, בביאה על יבמתו "לשום נוי או לשום דברים אחרים", מצות היבום אינה מתקיימת, ולכן היבם עובר על איסור "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר"[7], ומטעם זה דינו "כאילו פוגע בערווה".

אמנם, הירושלמי דוחה הצעה זו:

מה דאמר רבי עקיבא ביבמה שזינתה, מה דאמר אבא שאול ביבמתו. [שם]

לדברי הירושלמי, אין להשוות בין דברי רבי עקיבא לדברי אבא שאול: דברי רבי עקיבא אמורים לגבי יבמה שזינתה עם אחר, ואיסור יבמה לשוק הוא שמגדיר ביאה זו כזנות; לעומת זאת, דברי אבא שאול אמורים ביחס לבא על יבמתו "לשום נוי או לשום דברים אחרים". מדברי הירושלמי עולה, כי לפי אבא שאול היבם נחשב כ"פוגע בערווה" לא מחמת איסור יבמה לשוק אלא מחמת איסור אשת אח. לפי זה, איסור 'אשת אח' ביסודו קיים גם ביבמה הנופלת ליבום, אלא שאיסור זה נדחה מחמת המצוה. בשל כך, כאשר המצוה אינה מתקיימת, היבם "כאילו פוגע בערווה"^[8].

על פי דברים אלו, שורש מחלוקת אבא שאול ורבנן אינו בגדר מצות יבום אלא בגדר היתר איסור אשת אח במקום יבום: לפי אבא שאול, האיסור קיים אלא שהוא נדחה מחמת המצוה. לעומת זאת, לפי רבנן, יבמה הנופלת ליבום כלל אינה מוגדרת כ'ערווה', ולכן האיסור אינו קיים גם שלא בשעת קיום המצוה.

הבנה זו במחלוקת התנאים מפורשת בדברי הרמב"ם:

וידועה לכם מסקנת פסק ההלכה, שמצות יבום קודמת למצות חליצה, אפילו אינו מתכוין לשם מצוה, אלא לשם נוי או לשם ממון, הואיל ולאחר שמת בלא בנים, הותרה ונסתלק איסור הערוה בכלל, כחכמים. אבל לפי שיטת אבא שאול מצות חליצה קודמת, להיותו סובר, שאיסור אשת אח דחוי מפני היבום, ואם מתכוונים לדבר אחר זולתי המצוה, הריהו כאלו פגע בערוה. ואין הלכה כמותו, כמו שבאר התלמוד. [שו"ת הרמב"ם מהד' בלאו סי' ריח]

אמנם, הבנה זו צריכה עיון, שכן מבואר בסוגיה כי רבנן ואבא שאול נחלקים האם יבום טעון כוונה: לפי אבא שאול – "יבמה יבא עליה למצוה", ואילו לפי רבנן – "יבמה יבא עליה מכל מקום". ולכאורה, לפי הבנה זו, אבא שאול ורבנן נחלקים בשתי מחלוקות – בגדרי מצות היבום ובגדרי היתר איסור אשת אח במקום יבום – שאינן תלויות זו בזו[9].

נראה לבאר, כי אמנם יסוד מחלוקת התנאים הוא – כדברי הרמב"ם – בגדר היתר איסור אשת אח במקום יבום, אך מחלוקת זו מולידה מחלוקת נוספת בדין כוונה ביבום: לפי אבא שאול, הואיל וכל ביאה על אשת אח היא 'גילוי עריות', אלא שהתורה התירה לעשות זאת לצורך הקמת שם לאחיו, ההיתר מותנה בכך שהביאה לא תיעשה להנאתו האישית^[10]. לעומת זאת, לפי רבנן, הואיל ואשת אח הנופלת לפניו ליבום כלל אינה ערווה, אין איסור שהביאה תיעשה להנאת עצמו.

הראשונים דנים ביחס בין שיטת אבא שאול לבין דברי המשנה [נג:] הקובעת כי היבמה נקנית ליבם בכל ביאה, גם כאשר היא אינה נעשית מתוך כוונה.

הרמב"ן כותב, כי בהכרח אבא שאול חולק על דין המשנה:

ומשמע לי דלהך סברא דאבא שאול הבא על יבמתו אנוס ומזיד לא קנה, דהא איהו דריש 'יבמה יבא עליה' למצוה, ואנן דרשינן בעל כרחה, והיאך אפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רבייה לקנייה. אלא ודאי לאבא שאול לא קני. [רמב"ן לט: סוד"ה אמר רב]

לדברי הרמב"ן, הואיל ולשיטת אבא שאול המצוה מתקיימת רק בביאה הנעשית לשם מצוה, ביאה ללא כוונה זו אינה מקנה את היבמה: לא ייתכן שהתורה תאפשר ליבם את היבמה בביאה שהוא נחשב בה כ"פוגע בערווה".

הריטב"א מציע, כי אבא שאול אינו חולק על דין זה, שכן דבריו הם מדרבנן בלבד:

ואפשר, דאבא שאול מדרבנן קאמר, והיינו דאמרינן 'כאילו פגע בערווה וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר', מדרבנן קאמר. [ריטב"א נג: ד"ה הבא]^[11]

הבית שמואל [קעד, ג] מקשה, כי בסוגייתנו מבואר כי מחלוקת אבא שאול ורבנן נעוצה בדרשת הפסוקים, ואם כן כיצד ניתן לטעון שדברי אבא שאול הם מדרבנן בלבד^[12]. הבית מאיר [סי' קסה סעי' א ד"ה ויש אומרים] כותב, כי לפי הבנה זו, דרשתו של אבא שאול היא אסמכתא בעלמא. לעומתו, הקרן אורה כותב:

וי"ל דוודאי... הא דמוקי כוונה למצוה הוא מהתורה, אלא הא דקאמר אבא שאול 'קרוב בעיני שהולד ממזר וכאילו פגע בערוה' ולא קנה כלל, זה אינו אלא מדרבנן, אבל בדיעבד וודאי קנה אפילו במזיד, וכדתנן בריש הבא על יבמתו. [קרן אורה לט: ד"ה דתניא]

לדבריו, עיקר דינו של אבא שאול, שהביאה על היבמה צריכה להיעשות לשם מצוה, הוא מדאורייתא. ואם כן, דברי הריטב"א וסיעתו אמורים רק ביחס לקניין היבמה: על אף שמדין תורה היבמה נקנית ליבם בכל אופן, מדרבנן מתייחסים ליבם כאילו פגע בערווה, ולכן הוא אינו קונה את היבמה^[13].

הקרן אורה מוסיף ומציע הבחנה יסודית עוד יותר בין קניין היבמה לבין מצות היבום:

אלא ודאי נראה דלענין קנין גם אבא שאול מודה דקונה אותה אפילו בלא כוונה, ואבא שאול לאיסורא בעלמא הוא דקאמר אם מתכוין לזנות. [שם]

לדבריו, איסור אשת אח פוקע לחלוטין, גם כאשר מצות היבום אינה מתקיימת, ולכן היבם קונה את היבמה גם כאשר היבום נעשה "לשום נוי או לשום אישות"[14]. עם זאת, לפי אבא שאול, על הביאה להיעשות לשם מצוה, ולכן אם מתכוון להנאת עצמו הוא עובר על איסור, ומחמת איסור זה הוא נחשב "כאילו פוגע בערווה" והוולד "קרוב להיות ממזר"[15].

לסיום נעסוק בפסיקת ההלכה במחלוקת זו.

המשנה במסכת בכורות אומרת:

מצות יבום קודמת למצות חליצה. בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, ועכשיו שאין מתכונים לשם מצוה אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום". [בכורות פ"א מ"ז]

הגמרא מביאה את דברי רמי בר חמא:

אמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק: חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה. [יבמות לט:]

והגמרא מבארת את טעמו:

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: איכשר דרי?! מעיקרא סברי לה כאבא שאול, ולבסוף סברי לה כרבנן. [שם]

הראשונים נחלקו בפסיקת ההלכה. הרי"ף [יבמות יג.; כתובות כז:] והרמב"ם [הל' יבום וחליצה פ"א ה"ב] פוסקים כרבנן^[16]. לעומתם, רבנו תם [בתוס' לט: ד"ה אמר] פוסק כאבא שאול, וכן משמע מדברי רש"י [לט: ד"ה אמר רב]. כשיטה זו פוסק הרא"ש [כתובות פ"ה סי' לו]^[17].

לראב"ד שיטה ייחודית. לדבריו, מעיקר הדין הלכה כרבנן, ואף על פי כן יש להעדיף את החליצה על פני היבום:

ולא מאורחא דדינא אלא מן הדרך הישר והטוב, דתני בר קפרא: לעולם יתרחק אדם משלשה ויתדבק בשלשה, יתרחק מן השלשה מן המיאונין ומן הפקדונות ומן הערבות, ויתדבק בשלשה, בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים. מדקאמר ידבק ויתרחק, לאו מאורחא דדינא קאמר, אלא מן הדרך הישר והטוב, ואפילו למשנה ראשונה.

[השגות הראב"ד על הרי"ף כתובות כז:]^[18]

בשיטה זו נוקט גם הערוך:

פירש רבנו חננאל: השתא קיימא לן כרבא דאוקמה למתניתין לרבנן דאמרי על איזה דרך כונסה קיים מצות ייבום, ואף על פי שאין הלכה כאבא שאול עדיף לעשות כמותו, כדגרסינן: 'לעולם ידבק אדם בשלושה דברים', וחד מינייהו 'בחליצה כאבא שאול'. [ערוך ערך יבם]^[19]

הראשונים הפוסקים כאבא שאול נחלקו האם ניתן לייבם כאשר היבם והיבמה טוענים שכוונתם לשם מצוה. רש"י כותב:

אמר רב אין כופין – ואי ניחא לתרויהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ, דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח, אלא אי בעי מייבם". [רש"י לט: ד"ה אמר רב]

בדבריו מבואר שגם לפי אבא שאול אין מניעה שהיבם ויבמתו ייבמו.

לעומתו, רבנו תם סובר שמניחים לייבם רק כאשר ידוע שאין כוונת היבם והיבמה להנאת עצמם אלא לשם מצוה:

אבל אחריני אין מניחין לייבם, אלא אדרבה כופין לחלוץ. [תוס' שם, ד"ה אמר]

השולחן ערוך [קסה, א] מביא כ'סתם' את שיטת רבנן, ש"מצות יבום קודמת למצות חליצה, ואת שיטת אבא שאול הוא מביא כ'יש אומרים'. מדברי הרמ"א משמע שפוסק כאבא שאול, והוא מביא את שיטת רבנו תם:

ואם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם לייבם, אלא אם כן ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה. [רמ"א קסה, א]

רבנו פרץ [הגהות על הסמ"ק, מצוה רפג אות ג] כותב: "בצרפת נהגו עתה לחלוץ ולא ליבם, ובאשכנז נהגו גם ליבם". מנהג זה מובא גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע [סי' קמו]: "ולא הורגלנו בדין זה, ביען כי לא היינו נוהגים בייבום כלל בצרפת". מדברי המהרי"ל [הלכות חליצה] מבואר כי בזמנו לא היו מייבמים באשכנז.

המהרי"ק [סי' קב] כותב, כי כיום לא מניחים ליבם, "מאחר שאין מתכוונין לשם מצוה"^[20]. הפתחי תשובה [קסה, ג] מביא אחרונים הנוקטים כי יש להתיר לייבם למי שאינו יכול לחלוץ, ומדבריהם עולה כי לא מניחים לייבם בכל מצב בו ניתן לחלוץ^[21]. לעומת זאת, יש אחרונים [ים של שלמה פ"ד סי' יז; שו"ת הב"ח סי' עח; שו"ת הרי"מ אהע"ז סי' לז;ערוך השולחן קסה, ח; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' עב] הנוקטים כי אין גזירה גורפת שלא לייבם, וניתן להתיר לייבם במצבים מסוימים^[22].

בשנת תש"י הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, תיקנו תקנות בענייני אישות, ובין התקנות קבעו שלא לייבם:

ברוב קהילות ישראל וכן בקהילות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם. ובמקום שהיבם נשוי אשה, נהגו בכל המקומות שאין מניחים אותם ליבם. ובהיות ובזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצוה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות, הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסבות מיוחדות ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל. [שו"ת היכל יצחק אהע"ז ח"א סי' ה]^[23]

הרב עובדיה יוסף [שו"ת יביע אומר ח"ו אהע"ז סי' יד; ח"ח אהע"ז סי' כו] חלק על תקנה זו בתוקף, וטען כי אין בה כדי לבטל את מנהג הספרים לייבם. בהתאם לכך, הוא הורה להלכה ולמעשה לייבם אף בזמן הזה^[24].