בשיעור שעבר עסקנו בגדר קניין היבמה, ודנו האם מעשה היבום מהווה קניין. בשיעור זה נעמיק את הבנתנו בעניין זה דרך עיון בדין יבום הנעשה על ידי מי שאינו בר דעת.

המשנה אומרת:

שני אחין אחד חרש ואחד פיקח נשואין לשתי נכריות פיקחות... מת פיקח בעל פיקחת, מה יעשה חרש בעל פיקחת? כונס ואינו מוציא לעולם. [משנה קיב:]

המשנה קובעת כי חרש – שאינו שומע ואינו מדבר, ולכן דינו כשוטה – הוא בר יבום, אך לאחר היבום אינו יכול לפטור את האישה בגט. טעם דין המשנה נראה ברור: יבום אינו טעון דעת, ואילו גירושין טעונים דעת. בשל כך, חרש אמנם יכול לייבם, אך לאחר מכן הוא אינו יכול לגרש.

כדברים אלו כותב הרמב"ם:

שהחרש אם כנס אינו מוציא לעולם, לפי שהנישואין גמורים שהרי הוא ראוי ליבום כמו שביארנו, וגירושיו אינן גמורים מפני שהוא חרש. [פירוש המשנה לרמב"ם פי"ד מ"ד]

וכשייבם החרש אינו מוציא לעולם, מפני שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה ואין גירושיו גירושין גמורין. [הל' יבום וחליצה פ"ו ה"ג]

אמנם, רש"י מבאר את טעם הדין באופן שונה:

כונס ואין מוציא לעולם – דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון.

[רש"י קיב: ד"ה כונס]^[1]

לפי דבריו, חרש אינו מוציא עולמית הואיל ואין בכוחו להפקיע את זיקת אחיו המת^[2].

הערוך לנר [נד. בתוס' ד"ה ישן; קי. ברש"י ד"ה כונס] לומד מדבריו כי ביאת חרש אינה מחילה קניין[3], ותוקפה הוא מדרבנן בלבד[4]. אמנם, בתוספתא ובירושלמי מפורש לא כך:

חרש שוטה (וקטן)[5] שבעלו קנו ופטרו את הצרות, שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהם פטורות מן החליצה. זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אינה ביאה שאין צריכה דעת הרי זו ביאה. [תוספתא יא, יב-יג]

הוון בעיי מימר: בפיקח שיש בו דעת שהוא קונה בין לדעת בין שלא לדעת, וחרש שאין בו דעת לא יקנה אלא לדעת. אשכח תני רבי חייה: אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות. [ירושלמי פ"ו ה"א]

בשל כך, נראה להבין את שיטת רש"י באופן מורכב יותר: החרש אמנם קונה את היבמה – ולכן ביאתה מתירה את צרותיה לשוק – אך היא אינה נעשית אשתו לכל דבר, וזיקת האח המת עומדת בעינה.

שיטה זו מפורשת בדברי המאירי, הדן לגבי חרש שייבם את אשת אחיו הפיקח ומת, האם אשתו נופלת ליבום לפני האח השלישי:

יש שואלים, חרש מעיקרו שנפלה לו יבמה מאחיו פיקח, שנמצאת זיקתו דאוריתא ואין יכול להוציא ברמיזה, שנמצא כונס ואינו מוציא לעולם, אם מת אותו חרש אם מתייבמת לשלישי אם לאו. ונראין הדברים שלא יכנוס, דאשת שני מתים היא, שהרי זיקת שני יבמים עליה, שכניסת הראשון אינה כניסה מעליא לאפוקה מזיקה ולעשותה אשת איש לגמרי. הרי היא כעין מאמר, וכבר אמרו: מי שעשה מאמר ביבמתו ומת אינה מתיבמת לשלישי מחמת שתי זיקות. ויש חולקין לומר שאינו דומה, שהמאמר אינו כלום אלא דרבנן, אבל זה מדאוריתא נפלה קמיה, וכשייבם פקעה לה זיקה לגמרי. [מאירי גיטין עא. ד"ה יש שואלים]

המאירי נוטה לומר שאישה שייבם החרש אינה נופלת ליבום, משום "שכניסת הראשון אינה כניסה מעליא לאפוקה מזיקה ולעשותה אשת איש לגמרי".

נראה כי שיטה זו מבוססת על אבחנה בשני רבדים במעשה היבום:

א.עמידת היבם תחת אחיו והמשכת אישות האח המת.

ב.לקיחת היבמה לאישה.

על פי דברים אלו, בדרך כלל היבם ממשיך את אישות האח המת ומקים לו שם, ובד בבד הוא לוקח את היבמה לאישה, וכך היא אשתו לכל דבר^[6]. אולם חרש, הואיל ואינו בר דעת, אינו מקיים אלא את הרובד הראשון – הקמת שם אחיו והמשכת חיי האישות שלו, ללא יצירת קשר אישות חדש בינו לבין יבמתו. בשל כך, חרש אינו מפקיע את האישות הנובעת מקידושי אחיו המת, ומטעם זה אינו יכול לפטור את היבמה בגט^[7].

הגדרה זו שופכת אור על דין יבום הנעשה על ידי קטן. מקור הדין בדברי המשנה:

בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת, חולצת ולא מתייבמת. נשא אשה ומת, הרי זו פטורה. [משנה צו:]

מבואר בדברי המשנה כי קטן הבא על יבמתו אינו קונה אותה באופן גמור, ולכן קטן שייבם ומת – היבמה חולצת ולא מתייבמת.

הגמ' מבארת גדר זה:

עשו ביאת בן תשע כמאמר. [יבמות סח.; יבמות צו.]

מדברי הגמרא עולה כי דין זה הוא מדרבנן, ונחלקו הראשונים מהו הדין מדאורייתא: תוספות [יבמות סח. ד"ה קניא; קידושין יט. ד"ה ומדאורייתא] סוברים, כי מדאורייתא אין לביאת הקטן כל תוקף, ובאו חכמים וקבעו שהביאה תהיה כמאמר. לעומתם, הרמב"ן [צו. ד"ה בן ט' שנים] סובר כי מדאורייתא הביאה מועילה כביאת גדול[8], אך חכמים גרעו את כוחה וקבעו שתוקפה יהיה כשל מאמר בלבד.

מסברה, שיטת הרמב"ן ברורה: הואיל ויבום אינו טעון כוונה, הוא יכול להיעשות גם על ידי קטן. לעומתה, שיטת תוספות טעונה ביאור: הואיל וביאת יבום אינה טעונה דעת, מדוע קטן אינו יכול לייבם?

תוספות והריטב"א נוקטים שזו גזירת הכתוב מיוחדת[9], והם מוכיחים ממנה שכעיקרון ביאת יבום אינה טעונה דעת:

קטן אף על גב דלא הוי בר דעת הווה קונה אי לאו דמיעטיה קרא. [תוס' נד. ד"ה ישן]

דהא קטן אי לאו דמיעטיה קרא הווה ליה בר יבום, דהא חרש שאינו בר כוונה ובר קניין והוא קונה ביבמה. [ריטב"א שם, ד"ה ישן]

לעומתם, הרי"ד מקשה מדוע קטן אינו בר יבום, והרי יבום אינו טעון כוונת קניין:

ואי קשיא, כי היכי דלא בעינן דעת היבמה ביבום הכי נמי לא בעינן דעת היבם... ואמאי לא מפקעא ביאת הקטן כל הזיקה, דתסגי ליה בגט לכשיגדיל ואף על פי שלא יבעול, כי היכי דמפקעא ביאת הקטנה. [פסקי הרי"ד קיא: ד"ה בא על יבמה]

והרי"ד מתרץ:

תשובה: היבם אף על גב דלא בעי כונה לקנות, בעי כונה לשם ביאה בעלמא... והילכך ביאת הקטן לא מפקעא לה זיקה דאין לקטן שום כוונה, אבל יבמה דלא בעינן אפילו כוונת ביאה, ביאתה של קטנה מפקעת כל הזיקה. [שם]

לפי דבריו, חלות היבום טעונה כוונה, אלא שאין צורך בכוונת קניין ודי בכוונה לשם ביאה, ולכן קטן, שאינו בר דעת, אינו יכול להחיל חלות זו^[10].

מפשטות דברי הרי"ד משתמע כי לביאת יבום הנעשית על ידי מי שאינו בר דעת, אין כל משמעות[11]. אמנם, מדברי רש"י במסכת נדה, ביחס לדין המשנה [נדה מה.]: "בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואין נותן גט עד שיגדיל", עולה הבנה מורכבת יותר:

קנאה – וזכה בנכסי אחיו, ואף על גב שאין קניין לקטן, הרי קנויה לו ועומדת.

[רש"י נדה מה. ד"ה קנאה]

מדויק בדברי רש"י כי היבמה אינה קנויה ליבם הקטן לכל דבר, אלא היא קנויה לו לגבי הזכייה בנכסי אחיו בלבד[12].

הצפנת פענח כותב בביאור טעמו:

ורש"י גבי ביאת קטן... הוא רק גמר והפקעה של הראשון, אבל היבם לא קנה אותו מחמת קניינו. [צפנת פענח הל' יבום וחליצה פ"א ה"א]

לדבריו, שיטת רש"י בגדר ביאת יבם קטן זהה לשיטתו דלעיל בגדר ביאת יבם חרש[13]: קטן אינו בר קניין, ולכן ביאתו אינה מחילה כל חלות קניינית, אך בכוחה להמשיך את חיי האישות של האח המת. בשל כך, הביאה אינה יוצרת אישות חדשה בין הקטן ליבמה, אך די בה כדי להיכנס תחת האח המת, לייבם את אשתו ולזכות בנכסיו.

נראה כי יסודה של שיטה זו בסוגיית הגמרא בגדר קניין היבמה בביאת שוגג ואונס[14]:

מאי קנה? רב אמר: קנה לכל, ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן היבום. [יבמות נו.]

לפי רב, ביאת שוגג ואונס ביבמה יוצרת קניין גמור. לעומת זאת, לפי שמואל, ביאת שוגג ואונס מהווה קניין רק "לדברים האמורה בפרשה – לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום".

שיטת רב מובנת מסברה: הואיל וקניין היבמה אינו טעון דעת, הביאה לבדה מקנה את היבמה, והיא נעשית לאשתו לכל דבר. לעומתה, שיטת שמואל טעונה ביאור: הואיל והיבמה נקנית בכל ביאה, מפני מה "לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה"?

תוספות מבארים את טעמו של שמואל:

אף על גב דכל שאר דברים כתובים נמי בפרשה, כדדרשינן: 'כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר', כיון דביאת שוגג לא קני בעלמא, סברא הוא דלא רבייה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדיא. [תוס' נו. ד"ה לדברים]

לפי דבריהם, הואיל וקניין יבמה ללא דעת הוא חידוש של התורה, שמואל סבור כי חידוש זה נאמר רק "לדברים המפורשים בפרשה בהדיא". בהתאם לכך, היבמה נחשבת כקנויה רק ביחס לענייני היבום, אך לא ביחס לתחומים האחרים: אכילת תרומה, הפרת נדרים, ירושה וטומאה.

תוספות ישנים מבארים באופן מעט שונה:

ואף על גב דבפרשה משמע דהויא כאשתו לכל דבר, דאמרינן: 'כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר', מכל מקום לא שמעינן מהתם ביאת שוגג ואונס, רק מיירי בביאה רגילה, אבל ביאת שוגג ואונס לא הוי כאשתו לכל דבר אלא לדברים האמורים בהדיא בפרשה.

[תוס' ישנים שם, ד"ה לדברים]

מדבריהם משתמע כי קיימים שני דינים שונים: מעשה היבום ולקיחת היבמה לאישה. בהתאם לכך, שמואל קובע כי אמנם מעשה היבום אינו טעון דעת, אך לקיחת האישה לאישה טעונה דעת, ולכן בביאה ללא דעת "לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה".

הצפנת פענח מעמיק הבנה זו:

והנה לפי מה דמבואר בהך דיבמות דף נ"ו ע"א גבי ביאת שוגג כמזיד... הוא רק גמר והפקעה של הראשון, אבל היבם לא קנה אותו מחמת קניינו. [צפנת פענח הל' יבום וחליצה פ"א ה"א]

דבריו מבוססים על ההגדרה דלעיל כי במעשה היבום יש שני רבדים:

א.עמידת היבם תחת אחיו והמשכת חיי האישות שלו.

ב.לקיחת היבמה לאישה.

כאמור, הרובד הראשון אינו טעון דעת, ומעשה הביאה עצמו מעמיד את היבם תחת אחיו וגורם לו להמשיך את חיי האישות שלו. לעומתו, הרובד השני טעון דעת, שכן – לשיטה זו – גם כאשר מדובר ביבמה, אין מקום ליצירת קשר אישות חדש ללא דעת וכוונה לכך. בהתאם לכך, בביאה הנעשית ללא דעת, מתקיים הרובד הראשון לבדו, ולכן היבמה אמנם נקנית ליבם לגבי דיני היבום, אך לא לשאר דיני התורה, התלויים בהגדרתה כאשתו[15].

בשולי הדברים נעיר, כי הבנה זו בגדר מעשה היבום, על פיה הרובד הבסיסי ביבום הוא עמידת היבם תחת אחיו, עולה משיטת רש"י בגדר הזיקה[16] ובגדר זכיית היבם בנכסי אחיו[17] (ולפי דברינו, הדברים מתאימים לשיטתו לגבי יבום חרש וקטן). עם זאת, נראה כי ראשונים אחרים חולקים על תפיסה זו מיסודה: לשיטתם גדר היבום אינו עמידת היבם תחת אחיו, ואם כן אין מקום להבנה זו בגדר יבום הנעשה ללא כוונה.